שבת | דף קנב | דעת זקנים

הדיון בהלכות הטיפול במת בשבת מוביל את הגמרא להתייחס לא רק למוות ולקשור בו, אלא גם לימי הזקנה. הגמרא מפרטת בהרחבה רבה את הקשיים שבהם נתקלים בני הגיל השלישי, אשר נוגעים בעיקרם לליקויים שונים בתפקוד הגופני, ולא פעם אף לצלילות המחשבה ("האדע בין טוב לרע?"). בהקשר זה נאמר בגמרא (דף קנב עמוד א; ומקור הדברים במשנה האחרונה במסכת קינים):

"תניא, רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר: תלמידי חכמים, כל זמן שמזקינין - חכמה נתוספת בהם, שנאמר: "בישישים חכמה וארך ימים תבונה". ועמי הארץ, כל זמן שמזקינין - טפשות נתוספת בהן, שנאמר "מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח" ".

מה עניינה של מימרה זו? מדברי המכילתא (דרשב"י, פרק יט פסוק יט) נראה שיש להבין דברים כפשוטם: תלמידי חכמים הולכים ומוסיפים חכמה עם השנים. אמנם, מטבע העולם האדם הולך ונחלש, כמבואר בהרחבה בסוגייתינו, ואולם לא כך הוא ביחס לתלמידי חכמים:

"ויהי קול השופר הולך וחזק מאוד - בנוהג שבעולם כל זמן שהקול הוליך הוא תושש, אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן אלא כל זמן שהקול הוליך הוא מתגביר; כל זמן שבני תורה הולכין, דעתן מתישבת, וכן הוא אומר: בישישים חכמה".

מסתבר, שמכוח דביקותם בקדוש ברוך הוא, ומכוח אמונתם בכל ימי חייהם, זוכים תלמידי החכמים להוסיף בתורה לעת זקנה, באופן הפוך מן הנוהג שבעולם.

פירוש אחר משתמע מן הספרי על דברים (פרשת עקב, פיסקה מח אות כב):

"כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת - למה נאמר? לפי שנאמר "והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי", שומע אני כיון ששמע אדם דברי תורה ישב לו ולא ישנה? תלמוד לומר כי אם שמור תשמרון מגיד שכשם שאדם צריך להזהר בסלעו שלא תאבד כך צריך להזהר בתלמודו שלא יאבד ... "כי טובים דודיך מיין" - מה יין משמח את הלב, כך דברי תורה משמחים את הלב ... מה יין אי אתה טועם בו טעם מתחלתו וכל זמן שמתישן בקנקן סופו להשביח כך דברי תורה כל זמן שמתישנים בגוף סופם להשביח שנאמר "בישישים חכמה".

מי שלמד תורה נדרש להיזהר שלא תאבד לו, ואם נהג כן, תורתו משתבחת. אמנם, הזקנה נותנת אותותיה: קשה להתרכז, צריך להרבות בשינה וכן הלאה; אך מצד שני, דברי התורה מקבלים לעת זקנה פרספקטיבה אחרת. אותם המקורות שנלמדו כבר לפני שנים רבות מוארים כעת באור חדש: בוגר, מעמיק ומנוסה.

פירוש שלישי מציע הר"ן בדרשותיו (הדרוש העשירי). הר"ן דן שם בהרחבה באחת ההתמודדויות הקשות בעולמו הרוחני של אדם: ההתמודדות שבין השכל השקול והאחראי, ובין הדמיון המוגזם שעלול למשוך את האדם למקומות בעייתיים מכוח תאוותו. הר"ן עומד על כך שבמקור דרשתנו במשנה בקינים, אין נאמר כי הזקנים מוסיפים חכמה, אלא שהם מוסיפים "ישוב הדעת". הר"ן מסביר:

"אבל כל זמן שמזקינין והתאוות נחלשות, והדמיון רואה שכֹּל מה שדימהו מעניני זה העולם דבר בטל ואבד וכלה ויכלה בין ידיו, אז אין השכל מנגד וחולק, ולפיכך דעתן מתיישבת, לפי שהם רואים בבירור שבחרו הטוב ושהסכימו עליו ... אבל לזקני עם הארץ יקרה ההפך. והוא, שבבחרותם נפתים אחר תאוות העולם, ודעתם נוטה בעת ההיא ומתפייסת, ואינם חוששים למה שחולק השכל על זה. אבל כל זמן שמזקינים, שהעולם נשמט מהם והם ממנו, הם רואים שכל מה שהתאוו ובחרו בימי בחרותם, אפס ותהו ואך שקר נחלו, ומפני זה אין דעתם מתיישבת".

שלושת ההסברים שהצענו נוגעים לזקנה במובנה הפשוט. אך ניתן להציע גם הסבר נוסף, הנוגע לכל אדם באשר הוא. הדרשה הנ"ל היא משל הר"ן - רבינו ניסים גירודני, מרבותינו הראשונים. אך הסבר הנוגע לצעירים ולזקנים כאחד מציע מוהר"ן - רבי נחמן מברסלב. בספר "משיבת נפש" (ליקוט מאימרותיו היסודיות והמרכזיות של רבי נחמן; אות ו'), עוסק הר"ן ב"קליפת הזקנה", דהיינו בתכונה שלילית ביותר שנושאת עימה הזקנה, והיא: תכונת הקיבעון. מטבעם של אנשים מבוגרים כי הם מצהירים: "אני כבר זקן, אינני יכול להשתנות; מה שהיה הוא שיהיה". למרבה הצער, לעיתים גם אדם צעיר נוהג כזקן לעניין זה, והוא משוכנע כי מצבו הרוחני קבוע, ואיננו ניתן לשינוי. זאת, לדעת רבינו נחמן, קליפת הזקנה - קליפת הקיבעון.

על פי דרכו ניתן לומר, כי סוגייתינו מעמתת בין שני סוגים של זקנה. יש זקנים שהם בגדר "זקן וכסיל", דהיינו זקן שנתפס בקיבעון, ואיננו מוכן להתקדם, להשתפר ולהשתנות. לעומתו, ישנו זקן חכם, שמודע לכך שניסיון חייו העשיר אמור להובילו להתקדמות ולהתחדשות. החכמה תתווסף והדעת תתיישב רק אם נשכיל להיות "פתוחים", ולדעת כי בכל מצב ובכל שעה, קיימת אפשרות להתקדם ולהשתפר.

"אל תשליכנו לעת זקנה ככלות כוחנו אל תעזבנו".