דילוג לתוכן העיקרי

דעת מיעוט

קובץ טקסט

 

 דעת מיעוט1

הכרעה כרוב

[1]התורה קבעה ככלל כי יש ללכת אחר הרוב - קביעת הרוב מהווה וודאות הלכתית. בהלכות רבות בנושאים שונים הולכים אחרי הרוב, כדוגמת ביטול איסורים מחד ופסיקת בית הדין מאידך.

עקרון זה בא לידי ביטוי אף בקביעת מספר הדיינים בבית דין. הגמרא (ג:) לומדת מן הפסוקים כי בית הדין מורכב משני דיינים, ואת הדיין השלישי הגמרא דורשת על מנת שניתן יהיה להכריע על פי הרוב. עקרון דומה מובא במשנה לגבי בין דין של עשרים ושלושה:

"ומנין לקטנה שהיא של עשרים ושלשה - שנאמר 'ושפטו העדה' 'והצילו העדה', עדה שופטת ועדה מצלת - הרי כאן עשרים. ומנין לעדה שהיא עשרה... ומנין להביא עוד שלשה - ממשמע שנאמר 'לא תהיה אחרי רבים לרעת' - שומע אני שאהיה עמהם לטובה, אם כן למה נאמר אחרי רבים להטת? - לא כהטייתך לטובה הטייתך לרעה, הטייתך לטובה - על פי אחד, הטייתך לרעה - על פי שנים, ואין בית דין שקול - מוסיפין עליהם עוד אחד, הרי כאן עשרים ושלשה"  

                                                                       (פ"א, משנה ו).

הכרעה כרוב הדעות מתקבלת גם לגבי משפט פלילי כדברי הרמב"ם:

"בית דין שנחלקו מקצתם אומרים זכאי ומקצתם אומרים חייב הולכין אחר הרוב, וזו מצות עשה של תורה שנאמר אחרי רבים להטות. במה דברים אמורים בדיני ממונות ובשאר דיני אסור ומותר וטמא וטהור וכיוצא בהן, אבל בדיני נפשות אם נחלקו בזה החוטא אם יהרג או לא יהרג, אם היו הרוב מזכים זכאי ואם היו הרוב מחייבין אינו נהרג עד שיהיו המחייבין יתר על המזכים שנים... וכל אלו הדברים קבלה הם"

                                                     (הל' סנהדרין פ"ח, הלכה א).

בהלכה אנו לא מוצאים צורך בהכרעת הדין פה אחד על ידי הדיינים, וקבלת הרוב מהווה הכרעה מספיקה ומוחלטת. ההנחה היא שהבעת דעות שונות בקרב הדיינים ובעקבות כך דיון בנושא, הם הערובה הטובה ביותר להגיע אל האמת. כוחו של הרוב נובע מהתגבשותו לאחר בירור נוקב ומעמיק בין השופטים. דעת רוב שהתגבשה ולא נסוגה גם לנוכח טענות המיעוט איתנה יותר מדעה שהתקבלה פה אחד ללא ויכוח[2].

על חשיבות הרוב, מצאנו ניסוח מעניין בדברי הרמב"ם:

"אע"פ שבית דין של שלשה בית דין שלם הוא כל זמן שהן רבים הרי זה משובח, ומוטב שיחתך הדין באחד עשר יותר מעשרה וצריכין שיהיו היושבים כולם שם בבית דין תלמידי חכמים וראויין"  (שם פ"ב, הלכה יג).

כפי שראינו בשיעור קודם, שיטת הרמב"ם הינה שתוקפו של בית דין של שלושה שווה לתוקפה של סנהדרין קטנה וגדולה. הרמב"ם מוסיף שעדיין ישנה עדיפות ברוב מיוחס, למרות שמבחינת הפסק הסופי אין הבדל הלכה למעשה[3].

משמעות המיעוט

מהו מעמדה של דעת המיעוט לאחר שהפסיקה הוכרעה כרוב? בעניין זה אנו מוצאים שתי תופעות שלכאורה הפוכות: מחד המיעוט בטל ברוב, אך מצד שני הוא אינו מתאפס ונעלם כלא היה. תוספות במסכת בבא קמא מגדירים את מעמד דעת המיעוט:

"וי"ל דהתם גבי דיינים שאני דחשיב מיעוט דידהו כמי שאינו..."        (כז: ד"ה קמ"ל).

מדברי תוספות אנו לומדים שדעת המיעוט בטלה. לא ברור האם הדיינים צריכים לבטל את דעתם או שמדובר על הליך אוטומטי, אך בכל מקרה משמע שהליכה אחר הרוב משמעותה הכרעה כדעתם ולכן דעת המיעוט בטלה.

התורה תמימה מסביר את העקרון שעולה מדברי התוספות:

"וכתבו התוס'... ונראה להסביר סברתם, משום דבשאר עניני רוב זולת רוב של סנהדרין יש להב"ד עצמם ספק באמתת הדבר ופוסקים הדבר רק מפני הדין דאזלינן בתר רובא... משא"כ בחלוקי דעות סנהדרין דרוב המחזיקים בדעה אחת להם אין שום ספק כלל באמתת פסק דינם אלא ברור להם כן, וכיון שהרוב ברור ומאומת אמרינן דדעת המיעוט דיינים כמאן דליתא דמי"           (שמות פרק כג הערה כג).

מכיוון שמדובר על הכרעה ולא בירור העובדות, לכן הרוב מכריע את הדין, ולאחר פסק הדין כאילו המיעוט אינו קיים.

מאידך, אנו מוצאים במספר מקורות שהמיעוט עדיין שומר על ייחודו. לדוגמה, כאשר שני דיינים חייבו ואחד זיכה, ונמצא שהכרעת הדין הייתה טעות ועל ידי כך נגרם נזק לנידון. במקרה זה שני הדיינים חייבים לשלם את חלקם בנזק והשלישי פטור:

"אם הסכימו כל הדיינים ביחד, כולם משלמין. ואם היו הדיינים רק שלשה, והלכו אחר שנים שבהם, הם משלמין ב' חלקים, והחלק השלישי מפסיד הבעל דין..."               (רמ"א חו"מ כה,ג).

מקרה נוסף שבו אנו מוצאים התייחסות לדעת המיעוט היא בכתיבת פסק הדין. אומרת הגמרא:

"שנים (שני דיינים) אומרים זכאי, ואחד אומר חייב - זכאי. שנים אומרים חייב, ואחד אומר זכאי - חייב... גמרו את הדבר, היו מכניסין אותם. הגדול שבדיינים אומר: איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חייב. ומנין לכשיצא לא יאמר אני מזכה וחבריי מחייבים, אבל מה אעשה שחבריי רבו עלי? על זה נאמר: לא תלך רכיל בעמך; ואומר: הולך רכיל מגלה סוד" (כט:).

פסק דין שניתן על ידי הרכב הדיינים הינו סופי, וגם דייני המיעוט חותמים עליו. הגמרא אומרת כי אסור להודיע מיהם הדיינים המזכים ומיהם המחייבים, אך אין זה אומר שבפירוט פסק הדין לא מופיעה דעת המיעוט כלל. אמנם אין חיוב לכתוב פסק דין מפורט אלא ניתן להסתפק בהוראתו הואיל ומטרת הדיון בבית הדין להורות כיצד לנהוג, אולם במידה ויש צורך בכתיבה (אחד הצדדים מבקש / לצורך ערעור) דעת המיעוט מופיעה בעילום שם בפסק הדין[4].

כיצד הדיין הנמצא בדעת מיעוט יכול לחתום על פסק דין המוטעה לדעתו? בעניין זה מצאנו שתי התייחסויות באחרונים.

החוות יאיר מבאר:

"גם בטוח הוא מעונש שמים, מאחר שהוא הגיד דעתו לשם שמים, מאי אית ליה תו למיעבד? והתורה אמרה אחרי רבים להטות"                                          (הובא בפתחי-תשובה יט,ד).

ערוך השולחן (יט,ג) מתייחס לאותה בעיה מזווית שונה ומציע נוסח ביניים כך שיתאים גם לדיין שבמיעוט: "ומדברי הדיינים יצא פלוני זכאי ופלוני חייב". וכך נוהגים בתי הדין לכתוב כאשר נפסק הדין ברוב דעות.

מיעוט ואמת

כפי שראינו, ההלכה נקבעת לפי החלטת רוב הדיינים- 'אחרי רבים להטות'. אולם, למרות קביעה זו, נשאלת השאלה, האם דיין שנמצא בדעת מיעוט יכול לשנות את פסק הדין כך שיקבע לפי דעתו?

כפי שראינו, ההלכה נקבעת על פי הרוב, ואנו מבינים כי זו האמת, אך מה יקרה במקרה בו הדיין שבדעת מיעוט משוכנע מעל לכל ספק שהאמת כדבריו ורוב הדיינים טועים בפסקם. האם מותר לדעת המיעוט לגרום להכרעה כשיטתו כנגד הרוב? האם ראוי שדיין יפעל בדרך זו?[5]

ניתן להציע שתי סיטואציות שבהם דיין מדעת המיעוט יכול למנוע פסיקה כרוב:

  1. כאשר אחד מהדיינים אומר 'איני יודע' מוסיפים לדיון שני דיינים נוספים. לפי הלכה זו דיין שנמצא בדעת מיעוט בין שלושה דיינים יכול להגיד איני יודע, ואולי הדיינים שיתווספו יסכימו אחר כך לדעתו.
  2. ההלכה קובעת כי בדיני נפשות, במקרה בו כל דעתם הראשונית של כל הדיינים היתה לחובה והם לא זזו מדעתם - יש לפסוק לזכות[6]. ניתן לחייב רק כאשר חלק מהדיינים דנו לזכות, גם אם אחר כך הם שינו את דעתם ודנו לחובה. מה יהיה הדין במקרה בו דיין שרואה שחבריו מחייבים והוא משכונע שנפלה אצלם טעות ויש לזכות, האם הוא יכול גם כן לחייב וכך בפועל תתקבל דעתו והנידון יזוכה?

לשאלה עקרונית זו מתייחס בעל 'אור החיים' (שמות כ"ג, ב), ולאור דיוק בפסוקים הוא מסיק כי אסור לשופט להתחכם ולשנות את דבריו כדי שיתקבלו, אלא הוא חייב לומר את דעתו. כך גם מסיק בשו"ת בית יעקב (סימן טו, דבריו הובאו גם בדברי החיד"א בברכי יוסף חו"מ יח) כי אסור לשנות בפסיקת ההלכה ועל הדיין לומר את הפסק כפי שהעלה בדעתו.

שאלה דומה הועלתה בשו"ת שבות יעקב, ובתשובתו חלק על דברי הבית יעקב:

"...ואמרתי שיש לי עוד תקנה אחת לבטל הדין המקולקל אשר יצא מתחת ידיהם דהיינו להסתלק מן הדין או לומר איני יודע כדי שיצטרכו להוסיף דיינים כדי שיוציא הדין לאמתו אי שפיר דמי למעבד הכי או לא?

ודאי דשפיר דמי למעבד הכי כיון דכוונתך לשם שמים להוציא הדין לאמתו ע"י שיוסיפו דיינים אע"ג דשקורי קא משקרת כי ידעת הדין מ"מ הא קי"ל מותר לשנות בדבר השלום ודינא שלמא הוא כדכתיב אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם ועל זה וכיוצא בזה אמרו למוד לשונך לומר איני יודע כל זה נ"ל פשוט: אכן ראיתי בתשובת בית יעקב... לכן אסור לדיין לעשות תחבולה לומר אינו יודע כדי שיוסיפו דיינים ויכריע את השנים לדעתו פן אותם שיוסיפו יסכימו לדעתו משום דאם יוסיפו דיינים חוששין ללעז עכ"ל הבית יעקב שם: אך כל דבריו אינם מוכרחים כלל ואין הנדון דומה לראיה דודאי התם חוששים לכתחלה לכבודן של ראשונים... אבל כאן כיון שהדיין סובר שמעקלין ומעוותי' הדין כי הדין הוא לדעתי להיפך יותר יש לחוש לעיוות הדין... וכיון שהדיין תולה קללתו ולעז בעצמו לומר אינו יודע כדי להוציא הדין לאמתו ודאי זכור לטוב דאין כאן לעז אחרים כלל ושלום על דייני ישראל..."         (א,קלח).

לדעת ה'שבות יעקב' הדיין מחוייב להוציא דין אמת לאמיתו, גם אם המשמעות היא התחכמות בכתיבת פסק הדין. יש לשים לב שהמקרה שדן בו ה'שבות יעקב' שונה במקצת: מדובר על בית דין שידוע מראש ששאר הדיינים אינם תלמידי חכמים ואינם ראויים לדון. תשובה זו היא חלק ממספר תשובות שעוסקת בשאלה האם ראוי לדיין ירא שמיים להצטרף להרכב דיינים זה. מכיוון שידוע שהכרעת שאר הדיינים אינה מכוונת לדין תורה, ממילא עולה השאלה האם ניתן להתחכם כדי שדעת הדיין תלמיד חכם תתקבל.

מנימוקי השבות יעקב ניתן לדייק שגם במקרים אחרים הוא יסבור שניתן להתחכם בדין, אך אין זה מפורש בדבריו. הבן איש חי אימץ את גישת השבות יעקב לכל הרכב של דיינים:

 "אבל מכל הנך... להוכיח לנ"ד שמותר לשקר כדי לברר האמת וכדי להעמיד האמת על בריו ותיקונו"

                                         (שו"ת רב פעלים חו"מ ג,א).

לעומת הבנת הבן איש חי בדברי השבות יעקב, הרב עובדיה יוסף צמצם את מסקנתו למקרים מיוחדים כפי שעסק השבות יעקב בתשובה:

"סיומא דהאי פיסקא שאין עצה ואין תבונה להסתלק מן הדין בטענת איני יודע, אא"כ היושבים עמו בב"ד הם יושבי קרנות, שאז אין סברת החכם הדיין בטלה ברוב דעות. וע"כ יוכל לומר קבלו דעתי, ואם רואה שאינו יכול להכריחם יאמר איני יודע בכדי שיוסיפו הדיינים ויצא הדין לאורה..."          (יביע אומר ח"ב חו"מ ג).

אם כן מצאנו שלוש שיטות בקרב האחרונים: 1. על השופט לומר את דעתו בלבד, וגזירת הכתוב שהפסק לפי הרוב וזה רצון ה'. 2. ניתן לשנות בתחבולות כדי שיתקבל דין אמת. 3. במקרים מיוחדים בהפעלת שיקול דעת הדיין יכול לשנות בדבריו.

ניתן להציג בשני דרכים את השאלה העקרונית שעולה במחלוקת זו:

  1. האם המשפט מסור לאדם או לה'. מסוגיות רבות במסכת סנהדרין אנו רואים כי ה' שוכן בקרב השופטים והשאלה האם להבנה זו ישנה השפעה על התנהגות השופט. במידה והמשפט אינו מסור לשופט הרי שאסור לו להתחכם ולשנות את דעתו, ויש ללכת לפי הכללים הקבועים שהקב"ה נתן.
  2. האם ההכרעה של ההרכב השיפוטי נובעת משילוב של שלוש הכרעות נפרדות של שופטים וכל שופט מכריע בנפרד, או שמא מדובר על תהליך אחד של ליבון וקביעת פסק הדין ויש לשופט אחריות כללית גם כלפי שאר דעות השופטים[7].

מי הרוב?

כאשר בבית דין של שלושה, שני דיינים פוסקים לחובה ודיין אחד פוטר - ברור מהי דעת הרוב. אולם, ישנם מקרים בהם לא ברור כיצד אנו מגדירים מהי דעת הרוב. כך למשל, הרב עוזיאל עוסק במקרה שהדיינים מסכימים בפסיקת הדין אך חלוקים בטעם (חו"מ סימן יב). הגמרא בסנהדרין (לד) עוסקת במחלוקת בין החכמים כיצד לומדים הלכה מהמקרא. במקרה זה וודאי אחד מהחכמים טועה הואיל ויש רק מקור אחד להלכה מהפסוקים, ולכן שני החכמים נספרים כאחד.

הרב עוזיאל מבחין בין המקרה המדובר במסכת סנהדרין ובין מקרה שבו שני דיינים פוסקים לחייב אך כל אחד פוסק מחמת טעם אחר. במידה והדעות סותרות אחת את השניה בהכרח מונים אותם כדעה אחת (כבגמרא בסנהדרין), אך במקרה ואין הטעות ברורה אז אפשר לקיים את שתי הסברות שמסכימות לדין אחד. הרב עוזיאל כותב שבמקרה של מחלוקת שבסברה היות ושתי הדעות יכולות לעמוד, החכמים נספרים כשניים. הרב עוזיאל מסכם שאם אכן דיין אחד סותר את דבריו של דיין אחר אין הם מצטרפים יחדיו.

אין כל הדברים הללו אמורים אלא בסברות חלוקות אבל בצדדי היתר חלוקים שכל אחד מהדיינים מוצא טעם היתר נוסף לדברי חברו מפני שלדעתו הוא מרווח ומוסכם בדברי הפוסקים יותר מטעמו של חברו, בזה ודאי שכל אחד מהם נמנה לדעה אחת להכריע הדין על פי הרוב, דהוספת צדדי היתר אינה מגרעת אלא מוסיפה תקף לפסק ההלכה לאסור או להתיר.

מקרה נוסף בו עולה השאלה מיהו הרוב, ופסק ההלכה אינו שחור לבן, מופיע בתשובת הנודע ביהודה:

"על דבר שאלתו שאלת חכם חצי תשובה במעשה שבא לפניו, ראובן תבע את שמעון במאה מנה דהיינו חמשים מנה בעבור היזק שגרם לו בידים וחמשים מנה אשר הוציא עליו הוצאות להצלת ממונו. וכאשר נשאו ונתנו הדיינים להוציא הדין לאמיתו נחלקו לשלש דעות. דיין אחד פוטר את שמעון מכל תביעות ראובן, ודיין השני מחייב את שמעון באותן חמשים מנה בעבור היזק שגרם לראובן באמרו שאין זה גרמי אלא מזיק בידים, ודיין השלישי ג"כ מחייב את שמעון בחמשים מנה אמנם לא באותן חמשים שתבע עבור היזק שגרם לו כי אם באותן שטען שהוציא עליו הוצאות להציל את ממונו. וכל אחד ואחד משלשה הדיינים עומד על דעתו בראיות ובסברות ואין מכריע ביניהם, ומסתפק מעלתו אם יש לחתוך הדין ששמעון חייב ליתן לראובן חמשים מנה הואיל וע"פ רוב הדעות מהשלשה דיינים עכ"פ מתחייב שמעון לפרוע לראובן חמשים זהובים או נימא דלא מיחשב זה לשתי דעות דאיכא למימר להיפוך כיון דעל כל תביעה ותביעה איכא רוב דעות לזכות את שמעון ולפוטרו חותכין הדין על כל תביעה לפטור את שמעון מכל וכל"

                                                (תנינא חו"מ סימן ג).

למסקנה, הנודע ביהודה מחייב לשלם חצי מהסכום, וסברתו שבסוף הדיון משנה לנו רק דעתו הסופית של הדיין ולא פירוט דעתו. במקרה זה שניים מחייבים אותו בחצי וזה רוב הדעות.

לעומתו פוסק השואל ומשיב (מהדורה ד' ח"ג סי' פד) כי יש לבחון את כל דברי הדיין ולא רק את מסקנתו. המיעוט צריך לבטל דעתו מפני דעת הרוב, אבל במקרה הנדון אין רוב דעות נגד דעת המיעוט, ואין לו בפני מי לבטל דעתו[8].

מיעוט בפסיקת הלכה

עד כה, עסקנו ביחסי רוב ומיעוט בנוגע לפסיקת הדיינים במקרה שהגיע לשערי בית הדין. גם בענייני פסיקת הלכה אנו מוצאים שהלכה נפסקת כדעת הרוב אך במקביל קיימות דעות מיעוט. המשנה והתוספתא בפרק ראשון בעדויות מתעסקות בשאלה מדוע במשנה הזכירו את דעת המיעוט:

"לעולם הלכה כדברי המרובין לא הוזכרו דברי היחיד בין המרובין אלא לבטלן. ר' יהודה אומ' לא הוזכרו דברי יחיד בין המרובין אלא שמא תיצרך להן שעה ויסמכו עליהן. וחכמ' אומ' לא הוזכרו דברי יחיד בין המרובים אלא מתוך שזה אומ' טמא וזה אמ' טהור זה אמ' טמא כדברי ר' אליעזר אמרו לו כדברי ר' אליעזר שמעתה" (תוספתא א,ד).

בדברי התוספתא אנו מוצאים מספר גישות בנוגע למעמד דעת המיעוט. בדברי ר' יהודה אנו מוצאים שישנה אפשרות שההלכה תקבע כדעת המיעוט במציאות של שעת הדחק. לעומת זאת לפי חכמים ות"ק משמע שלא מתייחסים לדברי דעת המיעוט.

בראשונים מצאנו מספר הסברים לדברי המשנה והתוספתא שקרובים בלשונם. בכל מקרה מדברי התוספתא משמע שניתן להסתמך על דברי דעת המיעוט רק במקרה חריגים כאשר בית הדין רואים שיש צורך, וכפי שכותב הראב"ד בפירושו למשנה בעדויות-

"שבשעת הדחק נמי, אלמלא שימצאו דברי היחיד הראשון שהיה חולק עמהם, לא היה האחרון רשאי להתיר מה שאסרו ראשונים, לפי שאין ב"ד יכול לבטל כלל דברי ב"ד חבירו" (עדויות א, ה).

מציאות זו המאפשרת לסמוך על דעת יחיד במקרים מיוחדים מוזכרת במספר גמרות:

"...אתו לקמיה דרבי יהושע בן לוי, אמר: כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק" (ברכות ט.).

בדברי הגמרא והתוספתא לא מובאות הסתייגויות מתי ניתן לסמוך על היחיד אלא קביעה עקרונית שישנם מקרים חריגים בהם ניתן לפסוק כיחיד. כך לדוגמה, הרב קוק הסתמך על דעת יחיד בדבריו בעניין היתר המכירה בשביעית[9].

דוגמה נוספת מובאת בתשובת ה'חכם צבי' (סימן ק) העוסק בדין לימוד תורה של אבל במועד. עקרונית מדובר על אבלות שבצנעא שאבל חייב לנהוג, אך מכיון שמדובר על דבר האבד הוא מצרף את שיטת הרמב"ם שאין כלל אבלות ברגל אף בדברים שבצנעא, וכותב:

"יש לסמוך על הרמב"ם וסייעתו ללמוד ביו"ט כל פקודי ה' ישרים כדאיתא' בריש נדה (ז) אמרי' כדי הוא ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק... ודידן עדיפא דתלמוד תורה כנגד כלם... והכא הרי כתב הבית יוסף דלית הלכתא כוותיה דהרמב"ם ודאי לא דמי פסק התלמיד לפסק הרב בית יוסף, שהרי כמה מהבאים אחריו חלקו על הרבה מפסקיו ועוד דאיהו גופיה לא פסיק הלכתא כוותי' אלא מטעם דרבים חולקים עליו ועוד דקיי"ל הלכה כדברי המיקל באבל ואפילו יחיד לגבי רבים...".

מדברי החכם צבי עולה שלאחר חתימת הגמרא יש מקום רב יותר להקל כדעת יחיד מהראשונים אף אם השו"ע לא פסק כמותו. עקרון זה נמצא גם הוא בפולמוס שהזכרנו לעיל לגבי היתר מכירה בשביעית (וראה במאמרים שהפננו לעיל).

בשיעור קודם הזכרנו את דברי הכלי חמדה (פרשת שופטים אות ה) שמסביר שיש הבדל ביחס לדעת מיעוט בדיון בסנהדרין קטנה (של 23). כאשר הדיון נוגע למשפט אז המיעוט מחוייב לבטל את דעתו בפני הרוב. ברם, כאשר מדובר על קביעת הלכה לדורות אז גם היחיד יכול לומר שנלך לדון בבית הדין הגדול. בית הדין הגדול הוא הסמכות העליונה בנוגע לפסיקת ההלכה, ודעת הרוב היא המכוונת לאמת שהקב"ה רוצה שנלך בה[10].

בימינו לא ניתן להכריע לפי דעת הרוב הואיל ואין קיבוץ של החכמים שמאפשר דיון כיצד לפסוק את ההלכה. לא ניתן לספור את הדעות השונות ולהכריע על פי הרוב אם לא מתקיים דיון בין החכמים ובירור האמת מתוך לימוד משותף. התורה תמימה מסביר עקרון זה:

"ודע דהא דאזלינן בסנהדרין בתר רובא והמעוט כמאן דליתא דמי הוא דוקא אם הם פנים בפנים, אבל לא מתוך הכתב והספרים, והסברא בזה משום דהיכא שהם פנים בפנים אמרינן כיון ששמעו הרוב את דברי המעוט ולא הודו להם, בודאי נתבררה להם שהלכה כמותם, משא"כ מתוך הכתב והספרים י"ל דאילו היו הרוב שומעין ורואין דברי המעוט אפשר שהודו להם, וע"כ לא הוכרע ההלכה כהרוב..."                                                               (שמות כ"ג, הערה כג).

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תש"ע

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/

* * * * * * * * * *

 

 

[1]   השיעור מוקדש לכותב ומייסד השיעורים אביעד ברטוב, לרגל חתונתו עם נועה שמש. מזל טוב!!

[2]   ראה גם במאמרו של מ. ויגודה- "אחרי רבים להטות- הרשעה ברוב דעות או פה אחד?".

     נעיר על שאלה מעניינת הקשורה לסוגיתנו שמעלה המרדכי בחולין (סי' תקצ"ג). המרדכי שואל מדוע בבית דין פוסקים אחר רוב הדיינים, ואין אומרים 'כל קבוע כמחצה על מחצה' הרי הדיינים קבועים בבית דין? המרדכי עונה על שאלה זו שתי תשובות, כאשר תשובתו השנייה והמעניינת הינה כי אמנם הסנהדרין מורכבת מאנשים שונים (קבועים), אך עמדות הדיינים משותפות ופורשות מפיהם.  ואכמ"ל.

[3]   ניתן להסביר שישנה עדיפות ברוב גדול יותר היות וכך ישנה וודאות גדולה יותר שהדין דין אמת. כמו כן במקרה של טעות, העונש יתחלק בין מספר גדול יותר של דיינים, כפי שנזכיר בהמשך השיעור (את הסבר זה שמעתי מאחייני בני).

[4]   ראה בעניין זה את מאמרו של הרב חיים דוד הלוי- "חתימת פסק דין שהוכרע ברוב", תחומין יח מעמוד 11.

[5]   בעניין זה ראה במאמרו של ר. יעקובי "על הרכבים שיפוטיים ותחבולות שופטים".

[6]   רמב"ם הל' סנהדרין ט,א. במסגרת שיעור זה לא נדון בהרחבה בכלל הלכתי זה. יש להרחיב את הדיון לגבי הסברה העומדת בבסיס ההלכה, וכן מתי אומרים את כלל זה.

[7]   לגבי שאלה דומה במשפט במדינת ישראל ראה בדבריו של השופט רפאל יעקובי- 'על הרכבים שיפוטיים ותחבולות שופטים' http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/157-2.htm.

[8]   ראה גם במאמרו של הרב זלמן דרוק- 'פסיקה כרוב דעות', תחומין יח.

[9]   במסגרת שיעורנו הזכרנו בקצרה את הדיון לגבי פסיקת הלכה כדעת מיעוט. דיון לגבי שיטת החזון איש והרב קוק בעניין זה ראה במאמרו של הרב שילת בתוך ספר מאמרים בירורים בהלכות הראיה. לגבי הסתמכות על דעת יחיד ראה גם במאמרו של נתנאל הלפגוט- 'שעת הדחק כגורם בפסיקת הלכה', תחומין יא.

[10] ראה בעניין זה את דברי הר"ן בדרשותיו דרוש יב.

 

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)