דעת

  • הרב ברוך וינטרוב
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יוםיומי

סנהדרין דף צב – דעת

בדף צב ע"א מובאת סדרת מימרות של רבי אלעזר על חשיבות הדעת, שניתנה בין שתי אותיות: מי שיש בו דעה – מתעשר, והרי הוא כמי שנבנה המקדש בימיו; מי שאין בו דעה – אסור לרחם עליו, סופו לִגלות, וייסורים יבואו על הנותן לו פת.

מדוע הדעת חשובה כל כך?

המהרש"א (חידושי אגדות על אתר) מבאר שהדעת היא הדבר המגדיר את האדם (בלשון הפילוסופיה: היא 'הצורה' של האדם), שהרי היא המבדילה בינו לבין הבהמה. על פי זה מסביר המהרש"א את דברי רבי אלעזר "כל הנותן פיתו למי שאין בו דעה, יסורין באין עליו": הלחם מסמל את מותר האדם מן הבהמה, האוכלת חציר מן האבוס; מי שאין בו דעת, אינו ראוי ליהנות מן היתרון הזה של האדם על הבהמה.

נראה שזו גם כוונת רבי אלעזר באמרו שמי שיש בו דעת סופו להתעשר, ומי שאין בו דעת – סופו לגלות. כידוע, יש חכמים רבים שהם עניים, ועשירים רבים שהם שוטים גמורים. נראה אפוא שכוונת רבי אלעזר ליסוד הנזכר במקום אחר:

"במערבא אמרי: דדא [תוספות: דעה] ביה – כולא ביה, דלא דא ביה – מה ביה?! דא קני – מה חסר?! דא לא קני – מה קני?!" (נדרים מא ע"א).

רוצה לומר: הדעת היא הקניין האמתי והמספיק, ובלעדיה חשוב האדם כמי שאין לו כלום. על פי המהרש"א נבאר, שהדעת היא הקניין האמתי מפני שהיא הקניין היחיד הנוגע למהותו של האדם, ולא לחיצוניותו. חסר דעת, הריהו כעירום וחסר כול, וסופו שתחושת הריקנות שבו תביאנו לִגלות כדי למלא את רוחו, ויהא סך רכושו בבנק אשר יהא.

לכאורה המלאות הפנימית של בעל הדעה היא גם היסוד לראייתו כמי שנבנה בית המקדש בימיו, שכן מצינו במנחות קא ע"א:

"'שיר המעלות הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות' (תהילים קל"ד, א) – מאי 'בלילות'? אמר רבי יוחנן: אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בלילה, מעלה עליהן הכתוב כאילו עסוקים בעבודה...
אמר רבי יצחק: מאי דכתיב 'זאת תורת החטאת' (ויקרא ו', יח), 'וזאת תורת האשם' (שם ז', א)? כל העוסק בתורת חטאת – כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם – כאילו הקריב אשם".

לפי מימרות אלו, לימוד ענייני המקדש וקודשיו חשוב כעשייתם, כי הדברים שהאדם יודע נעשים חלק ממנו ממש לא פחות ממה שעשה בפועל.

אמנם מדברי רבי אלעזר משמע שאין כוונתו רק למי שעוסק בענייני המקדש וקודשיו, כי אם לכל מי שהוא מלא בדעת, שכן הן הדעת הן המקדש ניתנו בין שתי אותיות – בין שני שמותיו של הקב"ה. נראה אפוא שלדעת ולמקדש יש מכנה משותף מהותי: שניהם מאפשרים מעבר בין עולם החומר לעולם הרוח. הדעת מאפשרת לאדם להתעלות אל מעבר ל'כאן ועכשיו'; ואילו המקדש הוא מקום שבו מתגלה העולם הרוחני בתוך עולמנו (כגון בירידת אש מן השמים).

על פי זה נוכל להבין מדוע הובאה סדרת המימרות הזאת בתוך הסוגיה העוסקת בתחיית המתים. באמצעות הדעת האדם מסוגל לראות את אור הגאולה מתוך חשכת הגלות שהוא נתון בה; על ידה הוא מתרומם מעולם החומר המגביל והמצמצם אל עולם הרוח הנשגב והמרומם; בה הוא זוכה להיגאל מן הסופיות של העולם הזה, שהכול בו מועד לכיליון, ולזכות לחיי העולם הבא. נמצא שהדעת שבאדם, היא עצמה ראיה לתחיית המתים: הדעת מעידה כי האדם הוא יצור רוחני במהותו, ואם כן, אין הוא יכול לכלות.

הרב ברוך וינטרוב