דף יא: ברכות התורה

  • הרב עזרא ביק
הרב עזרא ביק
דף יא:
ברכות התורה
 
 
הגמרא אומרת שמי שמשכים ללמוד צריך לברך. אם לא למד לפני התפילה אין צריך לברך, "שכבר נפטר באהבה רבה". בהמשך שואל הגמרא מאי מברך, ומפרט שלש (או שתי) ברכות ולבסוף פוסק "לימרינהו לכולהו". אלו הן ברכות התורה המוכרות לנו.
תוס' מביא את הירושלמי, שמוסיף למאמר של שמואל שאם קרא ק"ש (אהבה רבה) אין צריך לברך, "והוא ששנה על אתר" (פירוש לאלתר). המנהג המצוי היה שמברכים ברכות התורה בבוקר, אך לומדים רק בסוף היום, אחרי גמר העבודות והעיסוקים היומיים. תוס' הבין מתוך הירושלמי שיצטרך האדם לברך עוד פעם לפני הלימוד, אך אין זה המנהג.
            יש לשים לב שבזמן התוספות המנהג היה לברך ברכות התורה ולא ללמוד כלום אחריו (כלומר, לא אמרו פסוקי ברכת כהנים ולא משנת אלו דברים). לכן בעצם שאלת התוספות נוגעת לשתי בעיות שונות.
  1. האם אפשר לברך בלי לימוד מידי, ורק ללמוד אחרי זמן?
  2. האם לימוד אחרי הפסק מחייב ברכה נוספת?
תוספות אינו מחלק בין שתי שאלות אלו. כנראה דעתו היא שאם יש דין הפסק, אז גם יצטרך לברך פעם נוספת וגם לא היה ראוי לברך בלי לימוד מלכתחילה. אם ההפסק אינו נחשב להפסק, אזי שתי הבעיות נפתרות. (נחזור לנקודה זאת למטה.)
            תוס' נותן שני תירוצים. הראשון הוא להגיד שהבבלי חולק על הירושלמי. לדינא אין צריך ללמוד מיד אחר ברכת התורה. הטעם יוסבר בהמשך התוספות. התירוץ השני הוא לחלק בין ברכת אהבה רבה, שלה מתייחסים דברי הירושלמי, לבין ברכות התורה. רק בנוגע לאהבה רבה צריך ללמוד על אתר. אם מברך את ברכות התורה המובהקים, אין צריך ללמוד מיד, וכשלומד אחר זמן אין צריך לחזור ולברך.
            הסיבה: "אהבה רבה לא הוי עיקר ברכה לברכת התורה דעיקר אהבה רבה לק"ש נתקן, ובשביל היא אינו נפטר מברכת התורה אלא אם ילמוד מיד וגם לא יעשה היסח הדעת".
            הביטוי האחרון אינו ברור. בפשטות  משמע שר"ל שאהבה רבה אינה פוטרת אלא כשלומד מיד, ובנוסף רק לתורה שלומד מיד. גם אם לומד מיד, בכל זאת אם יפסוק וילמד אחר זמן, יצטרך לברך עוד פעם. מה שא"כ אם מברך ברכת התורה המובהקת, שאז א"צ ללמוד מיד וגם א"צ לברך כשחוזר ולומד במשך היום.
            אך בתוס' הרא"ש מפורש שלא כן. אהבה רבה אינה ברכת התורה מצד עצמה. אך אם לומד מיד, "אז היא נראית ברכה לשם עסק תורה, ואז לא יצטרך לברך כל אותו יום." סברת הרא"ש היא שברכת התורה פוטרת כל היום. ברכת אהבה רבה אינה, מצד עצמה, ברכת התורה אלא ברכת ק"ש. אך אם לומד מיד, זה מראה ("היא נראית") שהברכה היא ברכת התורה וזה הופך את הברכה להיות ברכת התורה ממש, וממילא גם היא פוטרת כל היום.
            הקריאה הראשונה, שהיא יותר קרובה ללשון התוס' שלנו (והיא מובאת באו"ז וכן דומה לשיטת הראב"ד), סוברת שאהבה רבה אינה ברכת התורה אלא ברכת ק"ש. אך ק"ש עצמה היא תורה ומצוות קריאתה כוללת גם אלמנט של שינון, של לימוד. לכן אם לומד מיד, זה נותן לאהבה רבה מעמד של ברכת קריאת שמע, כולל ענין לימוד התורה שהוא חלק מקריאת שמע. קריאת שמע היא מצוה מיוחדת של תלמוד תורה (ביחד עם מצוות קבלת עול מלכות שמים – ראה שיעור הפתיחה של הרב ברוך גיגי נר"ו). אהבה רבה, שהיא ברכת ק"ש, יכולה גם להיות ברכת התורה למצות ת"ת המיוחדת של לימוד ושינון פרשיות השמע. כנראה שגם הלימוד הצמוד לק"ש מצטרף להיות לימוד אחד עם פרשיות השמע ונכלל בברכתה. אך לימוד אחר מצריך ברכת התורה הכללית ואין אהבה רבה ברכת התורה למצוות ת"ת הכללית.
            (כל זה לדברי התוס' שלנו. אך עיין בר' יונה שהביא את שיטת הר"י בעל התוספות בצורה אחרת, שממנה משתמע שאהבה רבה פוטרת רק ק"ש עצמה. "הוא ששנה על אתר", פירושו שקרא ק"ש מיד. החידוש הוא שאע"פ שק"ש הוי ג"כ תורה וחייב לברך ברכת התורה לפניה, יוצא הוא בברכת אהבה רבה. אך אין אהבה רבה באמת ברכת התורה כלל.)
            בכל מקרה, דעת התוס' בכל התירוצים שברכת התורה המובהקת פוטרת כל היום. למה? על זה עונה התוס', "שאני תורה שאינו מייאש דעתו דכל שעה אדם מחייב ללמוד דכתיב והגית בו יומם ולילה והוי כמו יושב כל היום בלא הפסק". תוס' סובר שההפסק בין לימוד ללימוד אינו הפסק, כי אינו "מייאש דעתו". עיין ברא"ש שהגביל סברא זאת ל"בני אדם שתדירין לעסוק בתורה וממהרין עסקיהן לחזור וללמוד ותדיר דעתם לחזור עוד ללמוד". לכן "אין הפסקם הפסק לענין ברכה זאת." הסברא היא מעין סברת "מפסיק ע"מ לחזור". ההפסק הוא זמני ובדעתם לחזור במהירות האפשרית, ולכן אינו נחשב כהפסק. כדי שההפסק יחשב הפסק הוא צריך להיות בעל אופי של "היסח הדעת". תוס' שלנו סובר אותו סברא, אך מנסה להרחיב את זה לכל אדם, שאע"פ שבפועל אי אפשר להגיד שהוא חושב בשעת ההפסק על חזרה מלימודו, מכל מקום "לא מייאש דעתו" לגמרי, כיון שהוא יודע שע"פ דין הוא חייב ללמוד כל שעה. ברור שההרחבה של התוס' היא דחוקה. (מו"ר הגרי"ד זצ"ל הסביר שיש דבר שנקרא "מודעות רדומה". אמא שמפקידה את תינוקה במעון יום ויוצא לעבודה אינה חושבת בפועל על התינוק בזמן שהיא עובדת בתכנות מחשבים – אך אי אפשר להגיד שהיא שכחה את הילד. התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה? זוהי מודעות רדומה, וזה די – לשיטת התוס' – למנוע חלות הפסק על הברכה.)
            בר' יונה בשם התוס' מובא ניסוח אחר לתירוץ זה. ברא"ש ובתוס' המגמה היא להפוך את ההפסק לאי-הפסק. בר' יונה מבואר שאנשים שלומדים תדיר, כל היום או רובו, אז כשהם מברכים, דעתם לפטור את הלימוד אחר ההפסק. זהו דין אחר. לא שההפסק אינו הפסק, אלא שאדם יכול בזמן הברכה ליחס את הברכה בכוונתו לקיום לאחר זמן. (הדין הזה מוכר מהמובא בפוסקים שאדם יתעטף בטלית ויכווין לפטור גם התעטפויות נוספות במשך היום, לדוגמא אם תפול הטלית מעליו.)
            ר' יונה לא הבין איך אפשר להרחיב את הסברא הזאת לאנשים שאינם "לומדים תדירין" (בצדק, כיון שלשיטתי צריך דעת חיובית לחבר בין הברכה ללימוד המאוחר), ולכן הוא הציע פירוש אחר. גם תפילין היא מצוה כל היום, אך כשאדם חוזר ומניח תפילין ביום אחד הוא חייב לברך. החילוק הוא שבתפילין (או ציצית) "כשמפשיטן מעליו נגמרה מצותן ולפיכך כשחוזר ומניחן פעם אחרת מצוה אחרת היא." בתורה, "כשקרא פעם אחת עדיין לא נגמרה מצותה שהיא כל היום, ולפיכך כשקורא וחוזר למצותו הוא חוזר." פירוש החילוק שכל רגע של תפילין הוי מצוה בפני עצמה. אדם חייב חיוב חדש בכל רגע. בתורה אדם חייב חיוב אחד ללמוד כל היום. בתפילין "כל היום" הוא זמן החיוב. בתורה "כל היום" הוא שיעור בכמות המצוה. לפיכך, מי שחוזר ללמוד אחרי הפסק, "למצוותו הוא חוזר". הוא ממשיך את המצוה הקודמת. כנראה שאין זה שאדם צריך לברך לפני שהוא עושה מצוה (כי ודאי שהוא הפסיק בעשיית המצוה) אלא שהמצוה צריכה ברכה. כיון שבמקרה של ת"ת הכל הוי מצוה אחת, ויש למצוה בתחילתה ברכה, שוב אינו צריך.
            תוס' מביא בסוף דבריו שהצרפתים היו אומרים פסוקי ברכת כהנים ומשנת אלו דברים מיד אחר הברכה (וכנהוג היום). מנהג זה פוטר את הבעיה של ברכה בלי קיום, אך אינו מסביר למה אינו חוזר ומברך. כנראה שהצרפתים סמכו על סברת התוס' (באחד מגירסותיו כפי שהסברנו) להסביר למה ברכה אחת פוטרת כל היום. אך עדיין אסור לברך ברכה בלי שלברכה תהיה חפצא של מצוה שאליו היא מתייחסת. זה דומה לברכת הנהנין. אם אדם מברך על תפוח, ושוב אחר זמן אוכל תפוח שני, לא יצטרך לברך שוב אם לא היה הפסק של היסח הדעת, אע"פ שהיה הפסק של דיבור או אכילת דברים אחרים. מ"מ, אם ברך, אסור להפסיק לפני אכילת הפרי הראשון. יש כאן שני נושאים שונים. א – ברכה צריכה להיות מחוברת לנושא של הברכה, כדי שהברכה לא תהיה ברכה לבטלה או ברכה שאינה צריכה. ב – כל פרי, וכל מצוה, צריך שתהיה לה ברכה שמתייחסת אליו. הצרפתים מקבלים את סברת התוספות בנוגע לדין השני, אך לא בנוגע לדין הראשון. תוספות לא חילק בין שני הדינים.
            יש בסוגיא נושא שני חשוב, והוא האופי של ברכת התורה. הגמרא דנה על ברכות התורה, האם מברכים רק על מקרא, או גם על משנה, ועל מדרש, ועל תלמוד. הדבר תמוה – כלום יש הבדל בין מצוות תלמוד תורה שבכתב, למצוות ת"ת בעל פה, או בין מצות לימוד משנה או לימוד גמרא? עוד קשה למה בפועל מברכים שלש ברכות. כל ברכות המצוות הן ברכה אחת, פשוטה. הסביר הגר"ח ז"ל שאין ברכת התורה ברכת המצוה, כלומר ברכה על מעשה מצוה, אלא ברכת שבח על עצם קיום התורה ונתינתה לעם ישראל. מברכים על "חפצא של תורה" ולא על מעשה של לימוד תורה. לכן דנו בגמרא מהי "חפצא של תורה" – רק תורה של פסוקים, או גם ציטוט פסוקים (עיין רש"י) או גם היגיון ותושב"ע מופשט. גם שילוש הברכות אינה תמוה – כיון שלכל ברכה יש נושא שונה (דוק ועיין). עיין ברמב"ם הל' תפילה פ"ז הי"א, והדברים תומכים במובהק בשיטת הגר"ח. ע"ע בהשגת הרמב"ן בסה"מ במצוות שהשמיט הר"מ, בנוגע לברכת התורה מדאורייתא.
            הנקודה הזאת, שקצרתי בה, יש לה השלכות גם לגבי השאלה הראשונה שעסקנו בה. אם הברכה אינה על מעשה המצווה אלא על חפצא של תורה, מובן למה מברכים פעם אחת ביום (כפי שכתוב ברמב"ם הנזכר). זוהי נקודה חשובה להבנת המחלוקת בנוגע למי שישן שינת קבע ביום, או מי שלא ישן בלילה, או מי שישן בלילה אך קם לפני עלות השחר. עיין תוס' ובפסקי הרא"ש.