דף יב: פתח בדחמרא וסיים בדשיכראפט

  • הרב עזרא ביק
הרב עזרא ביק
דף יב.
פתח בדחמרא וסיים בדשיכרא
 
 
הסוגיא בדף יב. שואל בנוגע לאדם שבאמצע ברכתו עמד על טעות בנוגע לחפצא שעליו הוא מברך ובעקבות זה משנה את הברכה. בהבנת הסוגיא רבו השיטות בראשונים, הן בנוגע לפשט המקרה והן בנוגע לפסק. מתוך ניתוח השיטות השונות נוכל גם לעמוד על יסוד הקשר שבין ברכת השבח והדבר שאליו הברכה מתייחסת.
הגמרא (בגירסתנו) מחולקת לשניים, חלק שהוא "פשיטא" וחלק שהוא איבעייא.
  1. שיטת רש"י:
    1. מחזיק כוס יין, פתח וברך על השיכרא וסיים בשל יין יצא. פתח וסיים, היינו שאמר את המילים, "ברוך א"ה אמה"ע" בדעת לברך על השכר, כלומר לסיים שהכל נהיה בדברו. אז נודע לו טעותו וסיים במילים "בורא פרי הגפן". יצא, כי גם אם היה מסיים בשהכל נהיה בדברו היה יוצא.
    2. מחזיק כוס שכר, פתח על דעת יין (כלומר התכוין בזמן אמירת באהאמה"ע לברך בורא פה"ג) וסיים בשל שכר (כלומר ברך שהכל), מהו. בתר "עיקר ברכה" אזלינן (כונתו בזמן החלק הראשון של הברכה) או בתר חתימה אזלינן.
לפי רש"י הברכה מחולקת לשניים. "עיקר ברכה" – היינו עצם השבח, אמירת ברוך בנוגע לה' (ע"פ דין צריך להזכיר גם מלכות) – ו"חתימה", היינו הפירוט במייחס את ברכת השם לתופעה או חפצא מסוים שמחייב את השבח. עצם לשון הגמרא – "עיקר ברכה" – מוכיח שעצם הקיום של הברכה הוא באמירת "ברוך ה'". אולם, יש דין שהברכה תתייחס למשהו קונקרטי, לחפצא ספציפי שמחייב את אמירתה. החתימה היא הדבר שמייחס את השבח אל המציאות. על זה שואלת הגמרא אם אדם התכוין לשבח את ה' על היין, ובפועל במילים הצליח בכל זאת לייחס את השבח לשכר, שאותו הוא באמת מחזיק בידו, האם יצא ידי חובתו. וכך יש לפרש: עצם הברכה הוא אמירת "ברוך ה'". הברכה הזאת צריכה להיות פרטית ולא כללית. הייחוס המפרט בא על ידי דעת ובא על ידי פירוט תוספות מילים. במקרה של סתירה בין הדעת לבין המילים, מה גובר? האם המילים שהוא מוסיף יכולות לתקן את דעתו בזמן אמירת העיקר?
יש לשים לב שרש"י לא הציע, אפילו כצד בספק, שכוונה נכונה תועיל נגד מילים מוטעות. השאלה היא רק אם כוונה מוטעית יכולה לקלקל למילים נכונות.
יוצא לנו הגדרת ברכה. עיקר ברכה, השבח לה', וחיבור (חיצוני לעיקר) לדבר המחייב את הברכה.
 
  1. שיטת הרי"ף:
ברי"ף נפסק שכיון שהאיבעייא לא איפשיטא, אזלינן לקולא ויוצא. (עיין תוס' שחולק ועיין ברע"ק בהסבר דעת התוספות.) אולם, בראשונים (בעה"מ והרמב"ן) יש גירסא הפוכה בנוגע למקרה בדברי הרי"ף.
המקרה שאצל רש"י הוא הספק בגמ', בגירסת הרי"ף מצטרף לפשיטא. מחזיק כוס שכר, פותח בדחמרא וסיים בשכר, ודאי יצא. הספק הוא במקרה ההפוך. מחזיק כוס שכר, פותח בדשיכרא ומסיים ביין. בעה"מ דחה את הגירסא הזאת, כי הלא הוא לכאורא פשוט שלא יצא. הרמב"ן מסביר שהרי"ף פירש את המקרה שונה מרש"י. פתח וסיים, היינו שפתח ואמר נוסח עם פירוט, וסיים והוסיף פירוט אחר. במקרה הזה, היינו שמחזיק כוס שכר, וברך "שהכל נהיה בדברו ובורא פרי הגפן", בזה מסתפק הגמרא.
מסביר הרמב"ן שאם יחזיק כוס שכר ויברך בפה"ג שהכל נב"ד ודאי יצא כיון שחתם כמו שצריך. מה שאמר באמצע דבר שלא רלונטי (בפה"ג) אינו מעכב, כי אין זה אלא "שאמר הקב"ה ברא זה וזה". השאלה היא במקרה ההפוך. שברך נכון והוסיף לא נכון – על השכר אמר שהכל נב"ד בפה"ג. השאלה היא אם החתימה מפקיע ומקלקל את הברכה.
יש להסביר שהרמב"ן מסכים עם ההגדרה שלמדנו משיטת רש"י. ברכה היא בעצם אמירת ברוך ה'. החתימה, הפירוט, תפקידה לייחס את הברכה למציאות. לכן אין פסול בתוספת דברים נוספים אם בסוף חבר את הברכה לדבר הנכון. אם הקב"ה ברא את זה ואת זה, הברכה מחוברת למציאות. שאלת הגמרא היא במקרה שהחתימה, היינו המסקנא שלו, היא דווקא לדבר שאינו נוכח. ברך על השכר שהכל בפה"ג. אפשר שהחתימה קובעת את עיקר החיבור, ואז הברכה בטילה.
הרשב"א חולק על הרמב"ן בפשטות ודוחה את דבריו. פשוט לרשב"א שאם ברך נכון ואז הוסיף תוספת לא נכונה שיצא, כי התוספת היא פשוט כך – תוספת. ברכה היא "מטבע קצר" – ולא איכפת לי מה מוסיף. נראה שבזה חלקו. הרמב"ן סובר שהחתימה היא חיצונית לעצם הברכה, כדפירשנו. תפקידה לייחס ולחבר את הברכה למציאות. לכן הסוף הוא העיקר ורק מסתפקים אם סוף מוטעה יכול לקלקל. לפי הרשב"א החתימה היא חלק מעצם הברכה, היא עצמה חלק מן השבח. לכן החלק המחובר למילת "ברוך" הוא הקובע את עצם מטבע הברכה שברך. (למסקנא, הרשב"א לומד כמו רש"י.)
 
  1. שיטת הרמב"ם (פ"ח מהל' ברכות הי"א):
לשון הרמב"ם מורה שלמד פשט המילים "פתח וסיים" כמו רש"י. אך הוא הביא את המקרה בצורה הפוכה. "לקח כוס שכר והתחיל ברכה על מנת לומר שהכל ואמר בפה"ג אין מחזירין אותו" (כלומר, זהו הספק של הגמ', ולכן אזלינן לקולא, כפסק הרי"ף). כלומר, הצד המיקל סובר שהולכים אחר עיקר ברכה – אך לא לקלקול אלא לתקן. למעשה הוא ברך ברכת בפה"ג, אך מאחר שהתכוין לברך שהכל יצא.
לכאורא, הדבר תמוה. ודאי שאם ברך ופתח על דעת לאמר שהכל ולא סיים כלל, האם יצא? איך יכול להיות שסיום מוטעה טוב יותר מחוסר סיום בכלל? צריך לאמר כדפירשנו, שעיקר ברכה הוא אמירת "ברוך ה'" וצריך לייחס את הברכה למציאות, וזה נעשה גם על ידי דעת לבד (לצד א' בגמרא). יש עוד דין, שמדין מטבע ברכה, צריך לנסח חיבור למציאות. זהו דין פורמלי, שכך תוקן נוסח ברכה. לכן, בפועל הוא צריך לסיים במטבע שלם, אך לגבי חלות הברכה די בדעת לדבר שעליו הוא באמת מברך. ועדיין צ"ע.
 
  1. שיטת ר' יונה ברמב"ם:
ר' יונה מצטט את הרמב"ם אחרת. לדבריו, הרמב"ם למד פשט "פתח וסיים" כמו הרמב"ן, שאמר ברכה מורכבת משניים. אולם המקרה הוא הפוך משיטת הרמב"ן. מקרה הספק הוא שהוא מחזיק שכר, וברך בפה"ג שהכל נהיה בדברו. (לפי הרמב"ן זה פשיטא שיוצא כיון שחתם כהוגן.) מלשון ר' יונה משמע שהספק הוא אם אמירת בפה"ג באמצע הברכה הוי הפסק או לא. לכאורא הסברא להגיד שיש כאן הפסק הוא כמו הרשב"א – שמטבע ברכה הוא שבח על חפצא, וזהו גדר מטבע קצר. אם כן, במקרה שמחזיק כוס שכר, המילים בפה"ג הם הפסק, כי אין להם מקום כלל בתוך מטבע הברכה. (להלכה, כאמור, אזלינן לקולא.)