חיי מוהר"ן קכז | דרך ארץ קדמה לתורה

פַּעַם אֶחָד נָסַע לְמֶעדְוֶועדִיוְוקֶע וְנִתְעַכֵּב בַּדֶּרֶךְ וְלא הִגִּיעַ עַל שַׁבָּת וְהֻכְרַח לִשְׁבּוֹת בִּכְפַר הַאלַאוְוקִיוּקֶא סָמוּךְ לְמֶעדְוֶועדִיוְוקֶע. כִּי הַסּוּסִים נִתְיַגְּעוּ וְלא הָיוּ יְכוֹלִים לֵילֵךְ וְנִתְאַחֵר עַד שֶׁבָּא סָמוּךְ לְהַדְלָקַת נֵרוֹת מַמָּשׁ לַכְּפָר הַנַּ"ל. וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁבָּא לְבֵיתוֹ לְכָאן סִפֵּר לְפָנֵינוּ כָּל הַמַּעֲשֶׂה הַזּאת בַּאֲרִיכוּת גָּדוֹל. וְאָמַר שֶׁבְּעֵת שֶׁהָלְכוּ הַסּוּסִים סָמוּךְ לָעֶרֶב וְהוּא הָיָה רוֹצֶה שֶׁיָּרוּצוּ בִּמְהִירוּת גָּדוֹל אֲבָל הֵם לא רָצוּ לֵילֵךְ וְאָמַר שֶׁהָיָה דּוֹמֶה כְּמוֹ שֶׁבּוֹרְחִין בַּחֲלוֹם שֶׁנִּדְמֶה לְהָאָדָם שֶׁצָּרִיךְ לִבְרחַ וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ לִבְרחַ בְּשׁוּם אפֶן כַּיָּדוּעַ בְּחוּשׁ שֶׁכָּךְ דֶּרֶךְ הַחֲלוֹם. כָּךְ הָיָה לוֹ אָז וְהָיָה לוֹ צַעַר גָּדוֹל מְאד שֶׁלּא יָבוֹא לִידֵי חִלּוּל שַׁבָּת חַס וְשָׁלוֹם. וְנִדְמָה לוֹ בִּשְׁעַת נְסִיעָתוֹ כְּמוֹ שֶׁמּוֹלִיכִין אֶת הָאָדָם לַגֵּיהִנּוֹם שֶׁאָז בְּוַדַּאי הַפַּחַד גָּדוֹל עַד אֵין סוֹף כֵּן מַמָּשׁ פַּחַד זֶה הָיָה עָלָיו מֵחֲשַׁשׁ חִלּוּל שַׁבָּת חַס וְשָׁלוֹם. וּמִכְּלַל דְּבָרָיו הֵבַנְתִּי קְצָת מִלְּשׁוֹנוֹ עצֶם הַפַּחַד שֶׁל הָאָדָם בְּשָׁעָה שֶׁמּוֹלִיכִין אוֹתוֹ לַגֵּיהִנּוֹם חַס וְשָׁלוֹם. וְאִי אֶפְשָׁר לְצַיֵּר זאת בִּכְתָב כִּי כָּפַל דְּבָרָיו פַּעֲמַיִם וְהִפְלִיג מֵעצֶם הַפַּחַד הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא עַד אֵין סוֹף וְאֵין תַּכְלִית שֶׁנּוֹפֵל עַל הָאָדָם בְּעֵת שֶׁמּוֹלִיכִין אוֹתוֹ לַגֵּיהִנּוֹם חַס וְשָׁלוֹם. וּמַמָּשׁ פַּחַד זֶה הָיָה עָלָיו אָז מֵחֲמַת שֶׁהָיָה מִתְיָרֵא שֶׁלּא יָבוֹא לִידֵי חִלּוּל שַׁבָּת חַס וְשָׁלוֹם.

 

וְהַמַּעֲשֶׂה הַזּאת הָיְתָה בַּחֹרֶף קדֶם שַׁבַּת שִׁירָה. וְיֵשׁ בָּזֶה סִפּוּר שָׁלֵם. כִּי עִכּוּב שֶׁל רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה לא הָיָה דָּבָר רֵיק בִּפְרָט בְּעֵת שֶׁנָּסַע עַל שַׁבַּת שִׁירָה וּכְבָר הָיוּ אֲנָשָׁיו מְקֻבָּצִים שָׁם מִכַּמָּה עֲיָרוֹת וְהוּא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר תּוֹרָתוֹ הַקָּדוֹשׁ וְהַנּוֹרָאָה מְאד וְלַעֲשׂוֹת וּלְתַקֵּן מַה שֶּׁהָיָה עוֹשֶׂה וּמְתַקֵּן בְּתוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה וְעִסְקוֹ עִם אֲנָשָׁיו. וְאָמַר שֶׁבְּכָל עֵת הַקִּבּוּץ שֶׁהוּא צָרִיךְ לוֹמַר תּוֹרָה לִפְנֵי אֲנָשָׁיו אֲזַי מַמָּשׁ הָרַעַשׁ וְהַפַּחַד שֶׁיֵּשׁ עַל כְּלַל יִשְׂרָאֵל בְּעֶרֶב יוֹם כִּפּוּר לְעֵת עֶרֶב בְּעֵת שֶׁהוֹלְכִין לְבֵית הַכְּנֶסֶת מַמָּשׁ פַּחַד וְרַעַשׁ זֶה נוֹפֵל עָלָיו בְּאוֹתוֹ הַשַּׁבָּת אוֹ יוֹם טוֹב שֶׁהוּא צָרִיךְ לוֹמַר תּוֹרָה בָּרַבִּים. וְאַחַר הָרַעַשׁ הַגָּדוֹל הַזֶּה שֶׁכְּבָר הָיָה מוּכָן לָבוֹא עַל שַׁבַּת שִׁירָה כְּדַרְכּוֹ מִכַּמָּה שָׁנִים וּפִתְאוֹם נִתְעַכֵּב וְשָׁבַת בַּכְּפָר הוּא וַאֲנָשָׁיו שֶׁנָּסְעוּ עִמּוֹ וְעוֹד קְצָת אֲנָשִׁים שֶׁכְּבָר בָּאוּ לִקְרָאתוֹ, כֻּלָּם הֻכְרְחוּ לִשְׁבּת בַּכְּפָר הַנַּ"ל. וְלא הָיָה לָהֶם מַה לֶּאֱכל וְלִשְׁתּוֹת וְהֻכְרְחוּ לֶאֱכל חַלָּה שֶׁל דָּגָן וּלְקַדֵּשׁ עַל הַחַלָּה. כִּי לא הָיָה שָׁם כּוֹס לְקַדֵּשׁ עַל הַיֵּין שָׂרָף וַאֲפִילּוּ סַכִּין וְשׁוּם כְּלֵי אֲכִילָה לא הָיוּ לָהֶם.

 

וְהוּא זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה סִפֵּר אַחַר כָּךְ כָּל סֵדֶר הַשַּׁבָּת שֶׁהָיָה שָׁם בַּאֲרִיכוּת. אַחַר שַׁבָּת נָסַע לְמֶעדְוֶועדִיוְוקֶע וּבְיוֹם שֵׁנִי הָיָה חֲמִשָּׁה עָשָׂר בִּשְׁבָט וְעָשׂוּ סְעוּדָה וְיָשַׁב אָז עִם אֲנָשָׁיו וְאָמַר אָז הַתּוֹרָה שֶׁהָיָה צָרִיךְ לוֹמַר לִפְנֵיהֶם. אַשְׁרֵי הַזּוֹכֶה לֵידַע דָּבָר אֶחָד מִמַּה שֶּׁעָבַר עַל רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּכָל פַּעַם, כִּי בְּכָל מְארְעוֹתָיו הָיוּ סוֹדוֹת נוֹרָאוֹת נִפְלָאוֹת וַעֲצוּמוֹת מְאד.

 

*

רבינו יושב על העגלה; הסוסים שועטים קדימה, אך לאט מדי מכפי שצריך, ועיכובם נדמה לרבינו כנסיעה על פי תהום, אלי הגיהינום: הוא מפחד מחילול השבת הקרב ובא, כשהוא חסר יכולת לברוח ממנו ולדלג על פני סד הזמן והמקום. אכן אי אפשר להגמיש את כללי העולם וחוקיו, אשר כולנו, גם ר' נחמן, כבולים בשרשרותיהם. בעיני ר' נחמן הדבר נדמה כחלום רע, בו האדם מנסה לברוח ולהינתק ממקומו, אך איננו יכול. בצורה דומה לאותו חולם חלום הזוכר, אי שם בשולי תודעתו, כי יש תודעה אחרת, ערנית, מוחשית, חופשית והגיונית יותר, כך חש רבינו, בעודו ער, כי גם ביחס למציאות הזו, החיה והממשית, יש מציאות אחרת, אשר תודעתה נוקשת בחלונו, כאומרת לו: גם המציאות הזו שאתה מצוי בה היא כחלום, כסיוט, כבלתי מתקבלת על הדעת. אותם חוקים אשר התרגלנו אליהם ודעתנו מסכימה אתם בדרך כלל, נדמים עתה בעיניו כבלתי הגיוניים לחלוטין, והדעת רוצה לבעוט בהם אך לא יכולה.

 

לתחושה זו, בה רוצה האדם לדלג על המרחק אך איננו יכול, בה אצה לו הדרך אך הוא מוכרח לפסוע בה על מהמורותיה, קורא ר' נחמן "דרך ארץ שקדמה לתורה" כמובא בתורה ע"ח תניינא. ללמדנו כי למרות היעדים האידיאלים שהתורה מציבה לנו ושאליהם אנו שואפים להגיע, החתירה אל יעדים אלו מוכרחה לעבור ב"דרך" על הארציות שבה, חסרת הדילוג ושמחייבת פסיעת 'עקב בצד אגודל' על מנת להגיע ליעד. אותה "דרך" למעשה מעבירה את היעד הנכסף והאידיאלי "דרך" המציאות כפי שהיא, על מכשוליה וקשייה, בריחוק רב מהאידיאל המושלם – כל יעד עובר "דרך" זו בעל כורחו. "דרך" זו קדמה לתורה, ועל אף שבאמצעותה נוצר שבר באידיאליות של התורה, שבר זה בד ובד בוחן את מידות האדם בחותרו אל התורה ולמעשה מוביל אליה. הדרך בוחנת עד כמה ההולך בה מאמין בה, עד כמה הוא נחוש בדעתו לילך בה ועד כמה כוסף הוא אל היעד. אותו השבר יבחן כיצד יתמודד כשלא יצליח לחתור ליעד זה, אילו מידות יגלה, ומהי ה"דרך ארץ" שבה ינהג. כל אלו יגלו עד כמה אכן בשל הוא להגיע ליעד ועד כמה מגיע לו לקבלו.

 

אין מנוס מדרך זו. כל העיכובים שבדרך אמנם דוחים את הגשמת האידיאל, אך בסופו של דבר מכינים הם את ה"דרך" אל היעד, שכשיגיעו אליו, יגיעו עם המידות המתוקנות והראויות אליו בצורה בשלה. רק לאחר הבשלה זו יוכלו אכן לומר שיעד זה מגיע וראוי להם לקבלו. בצורה זו מסביר ר' נחמן בתורה ע"ח תניינא את דבריו הראשונים של רש"י על התורה, בו נשאלת השאלה מפני מה לא פתחה התורה ב"החודש הזה לכם ראש חדשים", אלא בסיפורי בראשית. רש"י שם עונה שכל סיפורי בראשית באו להראות את זכותנו על ארץ ישראל, שלא יאמרו "גזלנים אתם". לפי דברינו הקודמים ברורים דבריו: פתיחת התורה ב"החודש הזה לכם ראש חודשים" משמעה העמדת תכלית התורה במרכז בלבד, התרכזות ביעד האידיאלי אליו היא חותרת ומצווה. אולם ב"דרך" יש כל כך הרבה עיכובים, שאף על פי שנראים הם כדיעבד, למעשה הם הכנה הכרחית ליעדים אלו. כתיבת התורה כאסופת מצוות בלבד אמנם תורה על היעד, אך לא תספר את הסיפור האנושי: איך הגיעו אליו ומהם המכשולים והתיקונים שהיה עליהם לעבור בדרך אליו. פתיחת התורה בסיפורי בראשית באה להורות לנו שאכן "דרך ארץ קדמה לתורה" וכי הסיפור האנושי, שעובר דרך עליות וירידות ואיננו אידיאלי ומושלם, נצרך ולכן גם הוא נכלל בתורה: סיפורה של כל התורה בתמצית עוסק בדרך לארץ ישראל, ולדברי רש"י סיפור זה הינו סיפור קניין המידות והבשלת הלבבות ב"דרך" לארץ ישראל – מי שיעבור אותה אכן ייוודע שארץ ישראל שלו ושזכה בה. כלומר, יותר משרוצה התורה שנגיע ליעדים שהיא מציבה לנו, רוצה היא שנהיה ראויים לכך.

 

הבה נראה את הדברים בתורה ע"ח תניינא:

 

וְזֶהוּ בְּחִינַת הַדֶּרֶך שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַנֶּאֱמַר לְמַעְלָה שֶׁהַצַּדִּיק מְחַיֶּה עַצְמוֹ בְּעֵת פְּשִׁיטוּתוֹ מִשָּׁם כִּי עִקָּר כּחַ קְדֻשַּׁת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הוּא עַל יְדֵי בְּחִינַת: "כּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גוֹיִם" כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י בַּפָּסוּק בְּרֵאשִׁית וְכוּ שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה פָּתַח בִּ"בְּרֵאשִׁית, שֶׁלּא יאמְרוּ גַּזְלָנִים אַתֶּם וְכוּ עַל כֵּן פָּתַח בִּבְּרֵאשִׁית כִּי הוּא יִתְבָּרַך בָּרָא הַכּל, וּבִרְצוֹנוֹ נְתָנָהּ לָהֶם וּבִרְצוֹנוֹ וְכוּ נִמְצָא שֶׁעִקָּר כּחַ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הוּא מִבְּחִינַת עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבָּהֶם נִבְרָא הָעוֹלָם שֶׁהֵם בְּחִינַת כּחַ מַעֲשָׂיו שֶׁעַל יְדֵי זֶה הָיוּ יִשְׂרָאֵל יְכוֹלִים לֵילֵך וְלִכְבּשׁ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

 

וְגַם כָּאן, בְּחוּץ לָאָרֶץ, נִמְצָא בְּחִינָה זוֹ כִּי יִשְׂרָאֵל עַם קָדוֹשׁ בָּאִים לִפְעָמִים בִּמְקוֹמוֹת שֶׁהָיוּ רְחוֹקִים מְאֹד מְאֹד מִקְּדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל כְּגוֹן בְּמָקוֹם שֶׁהָיוּ מִתְּחִלָּה שֶׁל עַכּוּ"ם וְגַם עַכְשָׁו הוּא בִּרְשׁוּת מִי שֶׁהוּא רָחוֹק מְאֹד מִקְּדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל וְיִשְׂרָאֵל בָּאִים לְשָׁם וְכוֹבְשִׁים הַמָּקוֹם וּמְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ, שֶׁיִּהְיֶה מָקוֹם יִשְׂרְאֵלִי שֶׁזֶּהוּ גַם כֵּן בְּחִינַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ יְכוֹלִים לוֹמַר גַּזְלָנִים אַתֶּם שֶׁכְּבַשְׁתֶּם זֶה הַמָּקוֹם שֶׁאֵינוֹ שֶׁלָּכֶם אַך עַל יְדֵי כּחַ מַעֲשָׂיו, בְּחִינַת עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת עַל יְדֵי זֶה יֵשׁ לָנוּ רְשׁוּת לִכְבּשׁ כָּל הָעוֹלָם וּלְקַדְּשׁוֹ בִּקְדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל כִּי הוּא יִתְבָּרַך בְּרָאָהּ, וּבִרְצוֹנוֹ נְתָנָהּ לָנוּ נִמְצָא שֶׁעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁהֵם מְלֻבָּשִׁין בְּדֶרֶך אֶרֶץ הַיְנוּ בְּיִשּׁוּב הָעוֹלָם, כִּי בָּהֶם נִבְרָא הָעוֹלָם הֵם דֶּרֶך לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כִּי עַל יְדֵי בְּחִינַת הָעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת יְכוֹלִין לִכְבּשׁ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כַּנַּ"ל.

 

וְזֶהוּ בְּחִינַת דֶּרֶך אֶרֶץ הַיְנוּ שֶׁהוּא דֶּרֶך וְנָתִיב לְאֶרֶץ, הַיְנוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כִּי דֶּרֶך אֶרֶץ שֶׁהוּא יִשּׂוּב הָעוֹלָם, שֶׁנִּבְרָא בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת זֶה זֶה בְּעַצְמוֹ הוּא דֶּרֶך וּנְתִיב לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כַּנַּ"ל וְזֶהוּ דֶּרֶך אֶרֶץ, הַיְנוּ דֶּרֶך לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כַּנַּ"ל וּבָזֶה הַדֶּרֶך אֶרֶץ, הַיְנוּ הַדֶּרֶך שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא בְּחִינַת עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבָּהֶם נִבְרָא הָעוֹלָם שֶׁשָּׁם נֶעְלֶמֶת הַתּוֹרָה שֶׁבָּזֶה הָיָה הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם בְּחַסְדּוֹ עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה דוֹרוֹת שֶׁקּדֶם מַתַּן תּוֹרָה בָּזֶה בְּעַצְמוֹ הַצַּדִּיק מְחַיֶּה עַצְמוֹ בְּעֵת פְּשִׁיטוּתוֹ שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה כִּי אָז הוּא מְחַיֶּה עַצְמוֹ בִּבְחִינַת הַתּוֹרָה שֶׁנֶּעְלֶמֶת בְּתוֹך הָעוֹלָם בְּכָל הַדִּבּוּרִים וּבְכָל הָעֻבְדּוֹת שֶׁנִּבְרְאוּ בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁשָּׁם נֶעְלֶמֶת הַתּוֹרָה כַּנַּ"ל.

 

ובכן, עיכוב אצל ר' נחמן גם הוא תורה וגם ממנו יש ללמוד, ולכן מספר הוא על עיכוב זה לחסידיו בפרוטרוט. אולם, בניגוד לתורה ע"ח תניינא אותה ציטטנו כעת, בה מתוארת הדרך כעיכוב מלהגיע אל היעד הנכסף ("וְזֶהוּ בְּחִינַת דֶּרֶך אֶרֶץ הַיְנוּ שֶׁהוּא דֶּרֶך וְנָתִיב לְאֶרֶץ, הַיְנוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל"), כאן מתוארת הדרך כ"דרך" לגיהינום! ("וְנִדְמָה לוֹ בִּשְׁעַת נְסִיעָתוֹ כְּמוֹ שֶׁמּוֹלִיכִין אֶת הָאָדָם לַגֵּיהִנּוֹם"). אותם אילוצים שרוצה היה האדם לדלג עליהם הפעם לא רק מעכבים אותו מלהגיע לגן עדן, אלא אף מאיימים עליו בלהגיע לגיהינום. יותר מזה, גם כשניצול ר' נחמן, בסופו של דבר, מהגיהינום ומחילול השבת, השבת שעברה עליו ועל חסידיו לא הייתה "מעין עולם הבא" – באותה שבת הייתה להם 'חלה של דגן' בלבד, ללא מאכלים טובים וכל טוב. אפילו יין לקידוש, שמעניק את הזכות בשבת למעט שכרות, המתנתקת מן העולם הזה ובמינון קטן מרוממת את האדם כלפי מעלה, לא היה להם באותה השבת. ללא זכות זו, נאלצים ר' נחמן וחסידיו להישאר עם המציאות כפי שהיא, יחד עם מצוות השבת המצווה עליהם לא לזוז ממקומם אלא לשבת דווקא שם ובנתונים הללו.

 

התאריך, המופיע בתוך תוכן הסיפור, איננו מקרי: שבת שירה הייתה זמן מיוחד עבור חסידי ברסלב – שבת זו הינה אחת מחמשת הזמנים בשנה בהם היו הם נפגשים עם רבם. אך מדוע דווקא בשבת זו היו אלו נפגשים. יציאת מצרים, קריעת ים סוף ושירת הים הם גולת הכותרת של הפרשה ומספר רב של תורות נכתבו על ידי ר' נחמן על נושאים אלו, בשל התאספותם זו דווקא בתאריך זה. נראה שהפסוק הראשון בפרשה עוסק בדיוק בנושא בו עסקנו עד כה: "וְלֹא נָחָם אֱלֹקִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹקִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" (שמות י"ג, י"ז). אם כן, פרשת בשלח פותחת במסר דומה לדברינו – גם כאן ניתן לראות כי לפעמים הדרך הקצרה אל היעד ללא בשלות איננה צולחת ודווקא הדרך הארוכה מסביב מגיעה אל היעד עם כלים להתמודד עמו.

 

שבת שירה הינה אם כן התחלת אותה "דרך לארץ ישראל" עליה דיבר ר' נחמן בתורה ע"ח, שם מתחיל הסיפור של אותה "דרך ארץ שקדמה לתורה". הסיפור אמנם משתרע לאורך התורה כולה, אולם ייתכן שהתמצית שלו מצויה דווקא בשבת בשלח, בדיוק באמצע שבין יציאת מצרים שבפרשת הקודמת, בא, לבין מתן תורה שמופיע בפרשה הבאה, פרשת יתרו. מסיבה זו, דווקא בשבת זו היה נפגש ר' נחמן עם חסידיו – ללמד אותם מסר זה הנותן ערך לחיים עצמם כדרך ארץ שקדמה לתורה. ב"דרך" זו בודקת פרשת בשלח את עומק חירותם של עם ישראל – האם חקוקה היא בלבבם, או שמא עדיין רוצים הם לחזור מצרימה. דרך זו מעמידה למבחן שאלות נוספות, כהכנה למתן תורה – עד כמה מוכנים הם למסור את הנפש על חירות זו ועל הליכה בדרך ה', עד כמה מוכנים הם להתמודד עם המדבריות והשממה הנלווים אל כל מי שמחפש בחירות את יעדו, ועוד ועוד הכנות מקדימות למתן תורה. שבת שירה היא אם כן בעלת מסר מכונן מבחינתו של ר' נחמן, מסר המרומם את החיים עצמם, על ה"דרך" המפותלת שבהם, לדרגה של תורה.

 

והנה, דווקא לשבת זו מאחר ר' נחמן ואיננו מצליח להגיע ליעדו. התורה שרצה ר' נחמן למסור לחסידיו נדחית מפני דרך אחרת שגם היא "דרך ארץ שקדמה לתורה" או שמא נוכל לכנות אותה ה"דרך ארץ" שקדמה ל"דרך ארץ שקדמה לתורה". אם את הדרך הראשונה שקדמה לתורה קיבל ר' נחמן בהבנה ובסבלנות, כרוצה ללמוד ממנה דבר, הרי שאת הדרך השנייה, היא ה"דרך לדרך ארץ", מקבל ר' נחמן בחרדה ובפחד. אמנם פחד טוב שדומה לפחד בערב יום כיפור, מלא ברגש רב הוד ויראה, אך עדיין פחד!

 

חשוב לר' נחמן לשתף את חסידיו ברגש החרדה והפחד מפני הגיהינום כיוון שמדובר ברגש מכונן ולא רק ברגש מקרי של מי "שנקלה לחילול שבת אפשרי". ר' נחמן יודע שראוי לו לאדם להפנים רגש זה אל ליבו – ראוי לו להרגיש את טעם הקבר והגיהינום עוד בעולם הזה, כפי שמזכיר ר' נחמן במספר פעמים בהזדמנויות אחרות, לדוגמא במקורות הבאים:

 

דִּבֵּר עִמָּנוּ כַּמָּה פְּעָמִים מֵעִנְיַן יִסּוּרֵי עוֹלָם הַזֶּה שֶׁ כָּל בְּנֵי הָעוֹלָם כֻּלָּם מְלֵאִים יִסּוּרִים אֵין גַּם אֶחָד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ עוֹלָם הַזֶּה וַאֲפִלּוּ הָעֲשִׁירִים הַגְּדוֹלִים וַאֲפִלּוּ הַשָּׂרִים אֵין לָהֶם שׁוּם עוֹלָם הַזֶּה כְּלָל כִּי כָל יְמֵיהֶם כַּעַס וּמַכְאוֹבוֹת וְכֻלָּם מְלֵאִים טְרָדוֹת וּדְאָגוֹת וְעַצְבוּת וְיָגוֹן וַאֲנָחָה תָּמִיד וְכָל אֶחָד יֵשׁ לוֹ יִסּוּרִים מְיֻחָדִים וְאֵין גַּם אֶחָד מִכָּל הַגְּבִירִים וְהַשָּׂרִים, שֶׁיִּהְיֶה לוֹ הַכּל כְּסֵדֶר כִּרְצוֹנוֹ תָּמִיד וְכֻלָּם כְּאֶחָד מְלֵאִים יִסּוּרִים וּדְאָגוֹת תָּמִיד וְזֶה בָּרוּר וְיָדוּעַ לְכָל מִי שֶׁבָּקִי קְצָת בָּהֶם וּבְדַרְכֵיהֶם וְכַמָּה פְּעָמִים דִּבַּרְנוּ מִזֶּה, וְהָיִינוּ רוֹאִים בְּעֵינֵינוּ כָּל זאת וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁנִּדְמֶה עָלָיו שֶׁיֵּשׁ לוֹ הָעוֹלָם הַזֶּה בִּשְׁלֵמוּת וְיֵשׁ לוֹ כָּל הַתַּעֲנוּגִים. עשֶׁר וּנְכָסִים וְכָבוֹד וְהוֹן רַב וְאַרְמוֹנִים גְּדוֹלִים וְכֵלִים נִפְלָאִים וְתַכְשִׁיטִין וּסְגֻלַּת מְלָכִים וְכוּ אִם יִסְתַּכְּלוּ בּוֹ הֵיטֵב, הוּא גַּם כֵּן מָלֵא כַּעַס וּמַכְאוֹבוֹת הַרְבֵּה תָּמִיד בְּכַמָּה מִינֵי אֳפָנִים וְעִנְיָנִים, כַּנִּרְאֶה בְּחוּשׁ וְאֵין צָרִיך לְבָאֵר זאת לְמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מחַ בְּקָדְקֳדוֹ וּמִסְתַּכֵּל קְצָת בָּהֶם בֶּאֱמֶת וּכְמוֹ שֶׁאָמַר שְׁלמה הַמֶּלֶך עָלָיו הַשָּׁלוֹם (קהֶלֶת ב) : "גַּם כָל יָמָיו כַּעַס וּמַכְאוֹבוֹת" וְכוּ וּכְתִיב: "אָדָם לְעָמָל יוּלָד קְצַר יָמִים וּשְׂבַע רגֶז" (אִיּוֹב י"ד) וְזֶה כּוֹלֵל כָּל בְּנֵי אָדָם שֶׁבָּעוֹלָם מִקָּטן וְעַד גָּדוֹל כִּי כֻלָּם נוֹלְדוּ לְעָמָל וּמְלֵאִים רגֶז וְיִסּוּרִין וְאֵין שׁוּם עֵצָה וְתַחְבּוּלָה לְהִנָּצֵל מֵעָמָל וְיָגוֹן הַזֶּה כִּי אִם לִבְרחַ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך וְלַעֲסֹק בַּתּוֹרָה (בְּרֵאשִׁית רַבָּה פָּרָשָׁה יג:) "אָדָם לְעָמָל יוּלָד" אַשְׁרֵי מִי שֶׁעֲמָלוֹ בַּתּוֹרָה הַיְנוּ מֵאַחַר שֶׁ כָּל אָדָם נוֹלָד לְעָמָל וְאִי אֶפְשָׁר לְהִמָּלֵט מִזֶּה בְּשׁוּם אפֶן אֲפִלּוּ אִם יִהְיֶה לוֹ כָּל חֲלָלֵי דְּעָלְמָא בְּוַדַּאי יִהְיֶה לוֹ עָמָל וְיִסּוּרִין וּדְאָגוֹת הַרְבֵּה עַל כֵּן הֶחָכָם עֵינָיו בְּראשׁוֹ שֶׁיַּהֲפך הֶעָמָל לְעָמָל שֶׁל תּוֹרָה אֲשֶׁר בִּשְׁבִיל זֶה נוֹלָד שֶׁיַּעֲמל בַּתּוֹרָה וְאָז אַשְׁרֵי לוֹ, כִּי נִצּוֹל מֵעֲמַל הָעוֹלָם הַזֶּה וְזוֹכֶה לְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא עָנָה וְאָמַר רַבֵּנוּ, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה הִנֵּה הַכּל אוֹמְרִים, שֶׁיֵּשׁ עוֹלָם הַזֶּה וְעוֹלָם הַבָּא וְהִנֵּה עוֹלָם הַבָּא אָנוּ מַאֲמִינִים שֶׁיֵּשׁ עוֹלָם הַבָּא אֶפְשָׁר יֵשׁ גַּם עוֹלָם הַזֶּה גַּם כֵּן בְּאֵיזֶה עוֹלָם כִּי בְּכָאן נִרְאֶה שֶׁהוּא הַגֵּיהִנּם כִּי כֻלָּם מְלֵאִים יִסּוּרִים גְּדוֹלִים תָּמִיד ואמר ש אין נמצא שום עולם הזה כלל. (ליקוטי מוהר"ן תניינא קיט)

 

בְּעִנְיַן הַיִּרְאוֹת וְהַפְּחָדִים, שֶׁאָדָם מִתְיָרֵא וּמִתְפַּחֵד עַל־פִּי הָרֹב מִכַּמָּה דְּבָרִים אוֹ מִבְּנֵי אָדָם שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לְהַזִּיק לוֹ כְּלָל.

וְהַדָּבָר נִרְאֶה, שֶׁרַק בַּסּוֹף, כְּשֶׁהָאָדָם נִסְתַּלֵּק וְשׁוֹכֵב עַל הָאָרֶץ וְרַגְלָיו אֶל הַדֶּלֶת (ככה מניסים מת, כשרגליו אל הדלת) אָז יִהְיֶה לוֹ יִשּׁוּב הַדַּעַת בֶּאֱמֶת וְיִסְתַּכֵּל עַל עַצְמוֹ וְיִרְאֶה הָאֱמֶת, שֶׁכָּל הַיִּרְאוֹת וְהַפְּחָדִים שֶׁהָיָה מִתְיָרֵא מֵאֵיזֶה בְּנֵי אָדָם שֶׁעָמְדוּ כְּנֶגְדּוֹ, הָיָה הַכֹּל שְׁטוּת וָהֶבֶל. וּבְחִנָּם הָיָה לוֹ יִרְאוֹת וּפְחָדִים מֵהֶם, כִּי מַה יַּעֲשֶׂה לוֹ אָדָם?

וְכֵן לְעִנְיַן הַתַּאֲווֹת, כִּי אָז יִרְאֶה הֵיטֵב אֲשֶׁר בְּחִנָּם כִּלָּה בַּהֶבֶל יָמָיו וּבִשְׁטוּתִים וּבִלְבּוּלִים כָּאֵלּוּ, וּמִי הִכְרִיחַ אוֹתוֹ לָזֶה? וְכוּ'. כִּי רַק אָז יִרְאֶה הָאֱמֶת הֵיטֵב הֵיטֵב. (שיחות הר"ן פג)

 

נראה מדבריו כאן ובעוד מקומות כי הטעמת האדם מטעם המיתה ומפחד הגיהינום באה להביאו אל התכלית, לשחררו מהבלי העולם הזה, להעניק לו פרופורציות נכונות על החיים וסדרי עדיפויות מתוקנים בהם. נראה שר' נחמן ידע שהאדם מוכרח לעבור דרך הפחדים הללו בכדי להגיע נכונה אל ה"דרך ארץ "שקדמה לתורה ואל ה"דרך" לארץ ישראל. ידוע ידע ר' נחמן כי בהענקת התואר "תורה" לחיים, על פרטיהם, שמשמעותה נתינת תוקף לחיים עצמם ולסיפור המתחולל בהם, כמו לדוגמה בסיפורי בראשית, טמונה סכנה. האדם עלול להישאר עם ה"דרך ארץ" בלבד, אך ללא התורה – עם סיפור החיים אך ללא התכלית שלהם, עם הדרך אך ללא היעד. חיי 'שאנטי' זורמים בלבד לא היו מחוז חפצו של ר' נחמן. הוא רצה לטלטל את חסידיו מפני חיים שכאלו שעלולים הם להגיע אליהם, דווקא בשל הכרתם ב"דרך" לארץ ישראל ודווקא בשל התוקף הנצחי שהוא העניק לסיפור החיים באשר הוא. ההכרה במוות ובגיהינום שעלול להיות בו, מעוררת את האדם לחפש תכלית וייעוד לחייו, למצוא תוכן חיובי ומשמעות אשר יובילו אותו לגן עדן. רק כאשר חצוב בלבבו של האדם החיפוש אחר התכלית, אפשר לבשר לו שגם ה"דרך" אליה הינה חלק מתכלית זו. זו למעשה "הדרך" ל"דרך ארץ" ובלעדיה תטעה היא במדבר!

 

ר' נחמן יושב בעגלה הממהרת להגיע בבטחה לשבת המלכה מבלי לחלל אותה, רוצה הוא לפרוש לה כנפיים אך איננו יכול, וכך חש הוא את מגבלות העולם הזה. אמנם מכיר הוא אותם היטב, יודע שיש להם ערך ושגם הם תורה או "דרך ארץ" שקדמה לתורה, אך הוא איננו מקבל את המצב בשאננות, ואיננו מרפה מחתירתו אל היעד. ליבו פועם בחזקה בניסיון להדוף את ה"דרך" הזו מעליו, לדחות אותה אך הוא איננו מצליח. ר' נחמן נענה ל'עמוד הענן' המסובב אותו בדרכים עקלקלות ולא צפויות אל יעדו אך הוא לא מוותר על הרגש הטבעי של ההתנגדות לכך. יודע הוא שזה עצם הסיפור ואי אפשר לוותר על אף אחד מחלקיו, גם אם סותרים הם. ר' נחמן יודע שזה תמצית החיים – שהם אלי מוות ואין מנוס מכך, אך כמו עם ישראל שחוו חוויה זו בקריעת ים סוף, והבינו את ערך החיים דווקא כשכמעט נלקחו מהם, גם הוא אומר על כך שירה.

 

כמו שירתם של עם ישראל לאחר קריעת ים סוף, שירתו של ר' נחמן גם היא עוסקת ברוממות החיים, ובדיוק כמותם, מתרוממת שירה זו למקום גבוה יותר לסכנת המוות המרחפת על חיים אלה. "דרך ארץ" היא שאדם הולך בה אל מותו כ"דרך" כל ה"ארץ". אך אמנם, אם אדם יחשוב על שקילת ומדידת חיים אלה, באותה צורה שנמדדים הם למעלה בסוף החיים, ויגלה שחיים אלה אינם שוקלים כרצונו ושהמשקל הסגולי שלהם קטן, בגלל אותה "דרך ארץ" שמערבת בהם הרבה פיתולי דרך, עיכובים ובזבוזי זמן – הדבר עלול להידמות בעינו כהולכה בעל כורחו לגיהינום ב"דרך" שאין מוצא ממנה. ר' נחמן רואה לנכון לספר על מחשבות אלה לחסידיו כיוון שהוא מבין את החשיבות שלהם. הוא מבין שרגש הפחד מן הגיהינום הינו רגש מכונן ושבלעדיו אי אפשר לסלול את ה"דרך" להכרה ש"דרך ארץ קדמה לתורה" ועמה לתובנה כי כל פיתולי הדרך בחיים, על עיכוביהם השונים והרבים, הינם בעצמם הכנה להגיע לתכלית בצורה בשלה יותר.

 

נמצאנו למדים ששתי תודעות משמשות זו לצד זו במשנתו של ר' נחמן. כשהאחת למעשה תנאי לשנייה: מחד, תודעת המוות המביאה את האדם לחיפוש התכלית, לחתירה ליעד ולמימוש החיים והגשמתם ומאידך, תודעת החיים וההכרה שהם כשלעצמם כפי שהם בעלי ערך תמידי.