ד: - אופיו וזמן חלותו של חיוב תשביתו

  • הרב מרדכי פרידמן

אופיו וזמן חלותו של חיוב תשביתו / הרב מרדכי פרידמן

שיעור מס' 6: פסחים ד:

התורה [שמות יב, טו] אומרת: "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם".

פסוק זה יכול להתפרש בשני אופנים:

1. ביום הראשון עצמו תשביתו את החמץ מבתיכם.

2. עד היום הראשון יש להשבית את כל החמץ הנמצא בבתים.

פירושים אלו שונים זה מזה בשתי נקודות עיקריות:

1. האופן בו יש לבצע את הציווי תשביתו: לפי הפירוש הראשון הכוונה לפעולה פיסית מסוימת (עליכם להשמיד את החמץ). לפי הפירוש השני, תשביתו הוא מצב בו הבית נקי מחמץ (עליכם לדאוג לכך שבתיכם יהיו נקיים מחמץ).

2. הזמן בו הפעולה מתבצעת: לפי הפירוש הראשון, המילים "ביום הראשון" מלמדות על זמן הביצוע. לפי הפירוש השני המילים הללו מצביעות על התאריך האחרון שעד אליו יש לנקות את הבית מחמץ.

שתי גישות אלו משקפות את השאלה היסודית הבאה: האם מצוות תשביתו היא מצוות קום עשה (כפי שמשתמע מהפירוש הראשון), או שמא מדובר במצווה פסיבית (כפי שעולה מן הפירוש השני)?

בגמרא (ד:) יש מחלוקת בין רש"י ובין תוספות באשר להגדרת תשביתו. רש"י [ד"ה "ביטול בעלמא"] סובר כי היות שהתורה לא כתבה "תבערו", הציווי הוא ציווי כללי המתייחס להשבתה בלב (ניתוק הקשר בין הבעלים ובין החמץ מבחינה מחשבתית) ואינו מתייחס לפעולה פיסית מסוימת כשריפה וכדו'.

תוספות [ד"ה "מדאורייתא"], מנגד, מסבירים את הציווי תשביתו כמתייחס לפעולת השמדה וביעור פיסית. הם מביאים את ההוכחות הבאות לשיטתם:

1. בגמרא (ה.) רבי עקיבא מוכיח כי המצווה "ביום הראשון תשביתו" מדברת על י"ד ניסן ולא על ט"ו (היום הראשון של פסח). הוא מוכיח זאת מכך שאסור לשרוף ביום טוב. מכאן מוכיחים תוספות כי רבי עקיבא סבר כי הפירוש של תשביתו הוא תשרפו.

2. הגמרא (ה.) מביאה דרשה המתבססת על המילה "אך" כדי ללמד כי זמנו של ציווי תשביתו הוא לאחר חצות היום. מכאן מוכיחים תוספות שתשביתו אינו ביטול בלב, שכן לאחר חצות היום החמץ הוא איסור הנאה עליו לא ניתן להחיל ביטול בלב. (עיין בגמרא ו:)

נוכל להניח, כי מבחינת התנאים, רבי עקיבא סבר כי תשביתו היא מצווה של קום עשה, שכן הוא מסביר את הציווי כציווי לשרוף. הר"י [הובא בתוספות] מסכים לתפיסה זו. עם זאת, איננו יכולים לומר כי רש"י,שאינו מצריך שריפה ממש, מקבל את התפיסה כי תשביתו הוא מצווה פסיבית, שכן ביטול בלב, עד כמה שהוא אבסטרקטי, עדיין יכול להיחשב כפעולה חיובית שיש לעשותה בזמן מסוים.

אם כך, האם נוכל לומר כי כל דעה המצריכה שריפה בפועל של החמץ (אין ביעור חמץ אלא בשריפה) מקבלת את ההבנה כי תשביתו הוא מצווה של קום עשה?

המשנה (כא.) מביאה את דעת רבי יהודה הסבור כי אין ביעור חמץ אלא בשריפה, ואת דעת חכמים כי ניתן לבער חמץ בזריקה לים או בזרייה לרוח.

ניתן היה לסבור כי רבי יהודה סובר כי תשביתו הוא ציווי לפעולה, שכן הוא מצריך לשרוף את החמץ. אולם המנחת חינוך מצביע על כך שרבי יהודה יכול גם להסתדר עם ההבנה הפסיבית של הציווי, המצווה על האדם להגיע בדרך כלשהי למצב בו בי"ד בניסן בחצות היום אין ברשותו חמץ. הדרך הטובה ביותר להגיע למצב זה היא לשרוף את החמץ. (רבי עקיבא מצריך לשרוף את החמץ מן הדרשה אותה הוא דורש את המילה "תשביתו", ובכך הוא שונה מרבי יהודה.)

הבנה זו מסתדרת היטב עם דברי התוספות (יב: ד"ה "אימתי"), הסבורים כי רבי יהודה למד את דינו מדין ביעור נותר (בשר מזבח, שנשאר לאחר תום זמנו), ולא מפירוש המילה "תשביתו".המצווה לבער נותר אינה מצווה על עצם פעולת השריפה, אלא אמצעי להיפטר מן הנותר. אם כך ניתן לומר כי השריפה אינה עצם המצווה, אלא דרך בטוחה לקיום המצווה.

נוכל ללכת צעד אחד קדימה, ולהציע מודל כפול לציווי תשביתו: המצווה יכולה להתבצע באופן פסיבי אם עד לי"ד בחצות הבית נקי מחמץ- בשל שריפה או בשל ביטול בלב. עם זאת, האופן המובחר והמומלץ לקיום המצווה הוא לקבל את הפרשנות המתבקשת מהמילה תשביתו ולשרוף את החמץ בחצות היום.

[מקרה מקביל של מודל כפול, ניתן למצוא בדברי רבנו דוד, הסבור כי ניתן לקיים את תשביתו מדאורייתא הן באמצעות ביטול בלב, והן באמצעות שריפה.האופן המועדף הוא השריפה שכן "התורה כפשוטה" מדברת על "ביעור חמץ במעשה". (שוב יש להדגיש, כי ביטול בלב אינו עולה בקנה אחד עם הבנה פסיבית של הציווי- רבנו דוד הוא דוגמא לכך שייתכן כי שני הפירושים קיימים בו זמנית בהגדרת הציווי.)]

לסיכום, קשה לקבוע מי מבין את תשביתו כמצווה בקום ועשה, ומי סובר כי זו מצווה פסיבית. נראה כי רבי עקיבא ותוספות סבורים כי זו מצווה בקום ועשה. (כמקור נוסף לראיה זו עשויה לשמש דעת אביי, הקובע נקודת זמן ספציפית לקיום המצווה בגמרא ד: . עיין רש"י ד"ה "שבעת".)

דעת הרמב"ם

* הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה ב, ב) מגדיר השבתה כביטול בלב. כפי שכבר צוין לעיל, אין זה אומר כי הוא סבר כי המצווה היא פסיבית; עם זאת, אינטואיטיבית ניתן בהחלט לומר כי מי שמסביר את המצווה כמעשה בלב ולא כפעולה פיסית נוטה יותר להבין אותה כמצווה פסיבית ולא כמצוות קום עשה.

* הרמב"ם ממשיך: "ומה היא השבתה זו האמורה בתורה היא שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל ".

ברור מדברי הרמב"ם כי חוסר בעלות על החמץ הוא גורם מכריע בהגעה למצב בו הבית נקי מחמץ.

ר' חיים בחידושיו על הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה א, ג) שואל: מדוע סובר הרמב"ם כי לוקים על בל ייראה (החזקת חמץ בפסח) אם זהו לאו הניתק לעשה (שהרי יש ציווי חיובי- תשביתו המתקן את המצב במקרה שמישהו עבר על בל ייראה)? הוא משיב כי אם נקבל את דעת רבי יהודה שרק שריפה מוגדרת כהשבתה, ייצא כי יש צורך בביצוע פעולה חיובית מסוימת על מנת להיפטר מן החמץ- כך שלמעשה יש לנו כאן לאו הניתק לעשה. אולם הרמב"ם סבור כי אפשר לקיים תשביתו באופנים שונים, גם בביטול בלב. דבר זה מלמד אותנו כי המצווה מוגדרת כחובה לוודא שהבית נקי מחמץ. סוג כזה של עשה אינו מגדיר את הלאו כלאו הניתק לעשה.

על אף שר' חיים אינו מתייחס ישירות לחקירתנו, נראה כי הוא דוחה את תפיסת המנחת חינוך, לפיה יש צורך בשרפת החמץ לשם הגעה של מצב בו הבית נקי מחמץ.

1. הרמב"ם כותב בהלכה א: "מצוות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו שנאמר ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם". מדבריו נראה כי הציווי תשביתו קובע כי יש להגיע ליום י"ד בחצות כאשר הבית נקי מחמץ. מכל מקום, ניתן לסתור הבנה זו אם נאמר כי תשביתו הוא מצווה בקום עשה, שאין בה קביעת מועד מדויק לפעולה, אלא רק תאריך יעד.

דוגמא קיצונית להבנה כי תשביתו הוא קום עשה, היא דעת האור זורע (הלכות פסח, סי' רנו). הוא מספר כי רבי יצחק בן אברהם היה נוהג לשמור חתיכת חמץ עד לחצות היום של י"ד על מנת לקיים בחתיכה זו מצוות ביעור חמץ מדאורייתא; הוא אף נהג לברך על ביעור זה. האור זרוע מסביר כי לפי המנהג של ימינו הביעור אינו מצווה מדאורייתא אלא רק מנהג דרבנן שנועד להסיר מכשול.

דעה זו מדגישה את שתי הנקודות בהן עסקנו לעיל: לדעת האור זרוע יש לחכות עד לרגע מסוים לשם קיום המצווה, ובנוסף- אין די בכך שהבית יהיה נקי מחמץ, יש צורך בפעולה ממשית.

יש להדגיש כי שתי הנקודות הללו, זמן ביצוע המצווה, והצורך במעשה, אינן פרטי מצווה בעלמא, אלא מצביעות על אופייה ומהותה של המצווה. הפרטים בהם נדון לקמן הם פועל יוצא של תפיסת המצווה, כפי שהובאו על ידי המנחת חינוך.

* חיוב נשים

אם למצווה יש זמן מסוים, היא מצוות עשה שהזמן גרמה, וממילא נשים פטורות ממנה. (ברור כי הלאוים האחרים בל ייראה, בל יימצא ואיסור אכילה חלים על נשים!)

* כוונה

ישנו דיון כללי בשאלה האם יש צורך בכוונה לקיום המצווה בשעת עשייתה. אם עצם ההימצאות במצב בו אין חמץ בבית היא המצווה, הרי שאין פעולה מוגדרת למצווה ועל כן אין גם צורך בכוונה.

* דין עשרה זהובים

ישנו קנס המוטל על אדם שגוזל מצווה מחברו. (למשל, במקרה בו אדם מבצע בברית בתינוק ללא רשות מאביו.) הקנס הוא לשלם לבעל המצווה עשרה זהובים. במקרה שלנו, אם אין מעשה ספציפי- אין קנס.

בנקודה זו, ברצוני להציע הסבר נוסף שעשוי לעמוד בתווך בין שני הכיוונים שנידונו עד כה. ייתכן שהמצווה אינה מתקיימת במצב בו הבית נקי מחמץ בחצות יום י"ד, כשם שאין היא מתקיימת בפעולה של שרפת החמץ. אפשר שהמצווה היא שהאדם יביא את עצמו למצב בו ביתו נקי מחמץ באמצעות סידרה של פעולות ביעור.

כך אנו יכולים לפצל את שני מרכיבי החקירה שלנו- זמן ופעולה. הנפקא מינה הראשונה תישאר, שכן הזמן הוא נקודת סיום. נפקא מינה ב משתנה- לאדם שאין ברשותו חמץ אין אפשרות לקיים את הציווי, שכן אין הוא יכול לבצע פעולות על חמץ מסוים. הוא אינו יכול להביא את עצמו למצב בו הוא כבר נמצא! עם זאת, שרפת החמץ לא צריכה להיעשות בחצות היום דווקא. נפקא מינה ג: קשה להגיע למסקנה ביחס לחיוב נשים במצווה. על פי הצעה זו יש חיוב בפעולה מסוימת, אלא שאין היא קבועה לזמן מסוים. מצד שני, פעולה זו תחומה בזמן. נפקא מינות ד ו-ה: לפי ההצעה האחרונה, יש מעשה למצווה, כך ששאלת עשרה זהובים ושאלת הכוונה נפתרות.

לסיכום, העלינו את החקירה האם תשביתו הוא ציווי בקום עשה, או שהוא מצב אליו יש להגיע?

בחלק הראשון של השיעור עסקנו בהבנות דעת רבי עקיבא, רש"י, תוספות והרמב"ם בעניין. הסקנו כי לדעת רבי עקיבא והתוספות, מדובר בציווי בקום עשה. הרמב"ם, וכנראה שגם רש"י ואביי, סבורים כי מדובר במצווה פסיבית.

העליתי שתי אפשרויות נוספות: הראשונה, כי למצווה אופי כפול, עם עדיפות מסוימת לצד הקום ועשה. הבנת ביניים נוספת שהוצגה היא כי הציווי הוא לעשות כל פעולה שתביא אותנו למצב בו אין חמץ בבית. על פי הבנה זו מדובר בצורך בפעולה, אולם פעולה בעלת תאריך יעד מסוים, ולא קבועה בזמן מיוחד.

בסוף השיעור, ראינו כמה נפקא מינות לשתי ההבנות.

בשיעור הבא נעסוק בסוגיה בגמרא (ה:). הגמרא דנה באיסורי בל ייראה ובל יימצא, ומתרכזת בעיקר באיסורים הנלמדים מפסוקים אלו. בשיעור נעסוק בצורות השונות בהן אחזקת חמץ אסורה מן התורה, במבט של פשוטו של מקרא. נשאף כי ניתוח זה יקרב אותנו להבנת חז"ל בתורה שבעל פה באשר ללשון הכתובים.

מקורות לשיעור הבא:

1) פסחים ה: "תנו רבנן... ושל גבוה", ריטב"א ד"ה "נאמר".

2) רמב"ם הלכות חמץ ומצה ד, א-ב, ספר המצוות שורש ט "אמנם כשלא יהיה שום עניין נוסף... יירבו המצוות".

3) שמות י"ב, א- כ; י"ג, א- י; דברים ט"ז, א-ח.

שאלות:

1) לפי מסקנת הסוגיה שלנו, האם קיים הבדל בין בל ייראה ובין בל יימצא?

2) אם אין הבדל בין האיסורים, האם יש למנותם כשני איסורים נפרדים במניין תרי"ג?

3) מהם הניואנסים השונים הקיימים בשלושת האיסורים על אחזקת חמץ? מה יכול להסביר הבדלים אלו בין האיסורים?