ד. - נאמנות אישה

  • הרב משה אברמן

נאמנות אישה / הרב משה אברמן

שיעור מס' 4: פסחים ד.

בשיעור זה נעסוק בדרגת הנאמנות של אישה בתחומים הלכתיים שונים.

הגמרא בפסחים (ד.) אומרת כי הכל נאמנים על ביעור חמץ. בעניין זה ניתנת נאמנות לנשים, קטנים, עבדים ואף גויים.

הסוגיה בפסחים

הגמרא (ד:) מסבירה את קביעתה בכך שבדיקת חמץ היא רק מדרבנן, שהרי מדאורייתא די בביטול חמץ. חכמים סמכו על נשים עבדים וקטנים בענייני דרבנן.

מן הגמרא הזו ניתן להסיק כי נשים נאמנות רק בענייני דרבנן, אולם בעניינים הלכתיים שמקורם מן התורה, אין לאדם לנהוג על פי מידע שסופק לו על ידי אישה. מסקנה זו בשם רבותיהם מביאים הריטב"א (בכתובות) והמאירי (בפסחים).

הסוגיה בכתובות

החילוק בין ענייני דרבנן לדאורייתא אינו עולה בבירור מן הגמרא בכתובות (עב.), למרות שנראה כי הוא נתמך על ידי הגמרא שלנו (בפסחים). המשנה בכתובות מציינת מספר מקרים בהם אדם יכול לגרש את אשתו מבלי לשלם לה את כתובתה. בין המקרים הללו, כלול מקרה בו האישה משמשת עם בעלה כשהיא נידה.

הגמרא שואלת על המקרה בו מדברת המשנה ועל הפסיקה בו, שהרי אילו הבעל ידע שאשתו נידה ובכל זאת שימש עמה, הוא נושא באחריות למעשה ואין לפוטרו מתשלומי כתובה. אם מדובר במקרה בו הבעל לא ידע שאשתו נידה, משום שהיא אמרה לו כי היא טהורה, אין מקום לגירושין שהרי הוא אמור לסמוך עליה במקרה כזה. [לא נעסוק בתשובת הגמרא לשאלה.] הגמרא בעצם קובעת כי מותר לאדם להסתמך על אשתו בענייני נידה, והיא מתבססת על פסוק בויקרא (טו, כח) "וספרה לה שבעת ימים"- לה לעצמה. האישה סופרת באופן עצמאי ואין צורך בגורם נוסף (חיצוני) שיבדוק אותה.

דיני נידה הם מדאורייתא. יתר על כן, אנו לומדים מפסוק כי אישה נאמנת במקרה זה. מן הגמרא הזו אנו למדים כי ניתן להרחיב את נאמנות האישה מענייני מדרבנן גם לדיני דאורייתא. הדבר עומד בסתירה לגמרא בפסחים המגבילה את נאמנות נשים לדרבנן בלבד.

נידה כיוצא דופן

דרך אחת ליישב את הסתירה בין שתי הגמרות היא לאמץ את דברי הגמרא בפסחים כי נשים אינן נאמנות בדאורייתא. ממילא, הגמרא בכתובות תוסבר באופן שלא יסתור מסקנה זו. אפשרות אחת להסבר היא לחלק בין נידה ובין שאר דיני דאורייתא. הריטב"א בכתובות מסביר כי נידה הוא מקרה חריג בו התורה נותנת נאמנות לאישה, שכן ללא נאמנות זו ביחס למצבה (טהורה או טמאה) לא ניתן היה לקיים עמה יחסי אישות לעולם, וכך היה בעלה בטל ממצוות פריה ורבייה. אך בדיני דאורייתא אחרים- אישה לא נאמנת. [עמדה זו ננקטת על סמך הרחבת דין פסול אישה לעדות, ולא על סמך הנחה סמויה כי אישה אינה מסוגלת לדווח על דברים במהימנות ובדיוק.]

מכל מקום, גם לפי דעה זו ישנם מקרים בהם אנו סומכים על דברי אישה בענייני דאורייתא. התורת חטאת (הובא בש"ך יו"ד פד, לה) מחלק בין עניינים מדאורייתא בהם האיסור קבוע ויש להסירו באמצעות עדות, ובין מקרים בהם יש חשד שמא קיים איסור. נשים נאמנות בעניינים בהם יש חשש איסור, אולם אין לסמוך עליהם במקרים של איסור קיים. על כן, נשים נאמנות בבדיקת ירק מתולעים, שכן ישנו חשש של תולעים ואין זה ודאי שהם אכן מצויות בירק. לעומת זאת, חמץ הוא מקרה בו אישה אינה נאמנת בדאורייתא, משום שברור שבבית היה חמץ. על כן, לולא הייתה בדיקת חמץ מדרבנן, נשים לא היו נאמנות בה.

מעמד שווה

גישה הפוכה לחלוטין לפתרון הסתירה בין הגמרות, היא להסביר את הגמרא בפסחים באופן בו ישתמע ממנה כי נשים נאמנות גם בענייני דאורייתא כפי שמשמע מן הגמרא בכתובות.

רבנו דוד (בפסחים) טוען כי לאישה נאמנות מקבילה לזו של האיש, וכי היא נאמנת גם במקרים של דיני דאורייתא. לדעת רבנו דוד, הסבר הגמרא כי הנאמנות קיימת בגלל שהבדיקה מדרבנן, רלוונטי רק לגבי ילדים. אזכרת נשים בהקשר זה מקרית בהחלט.

רבנו דוד מבסס את דעתו על הגמרא בכתובות. המשנה אומרת כי רשאי אדם לגרש את אשתו מבלי לשלם לה כתובה אם היא האכילתו בטבל (פרות שלא הופרשו מהם תרומות ומעשרות) או לחם שלא ניטלה ממנו הפרשת חלה. [במקרה כזה, חל איסור דאורייתא הן על הפרות והן על הלחם.] בשני המקרים הגמרא שואלת כיצד יכל להתרחש מקרה כזה: אם הבעל ידע שלא הופרשו תרומות ומעשרות או שלא הופרשה חלה, אז הוא האשם באכילת מאכלות אסורות, ואם הוא לא ידע זאת בשעת האכילה, כיצד נודע לו הדבר אחר כך? [לא נעסוק כאן בתשובת הגמרא.] אילו אסור היה לבעל לסמוך על דברי אשתו ביחס למצב הפרות או הלחם, והא היה צריך לברר באמצעים אחרים מה מצב האוכלין, אז הוא האשם באכילה האסורה, ואין הוא רשאי לגרש את אשתו מבלי לשלם לה את כתובתה. מכאן, אנו למדים כי הבעל יכול לאכול מאכלים על סמך המידע שאשתו מספקת לו, גם כאשר אין לו דרך אחרת לברר את מהימנות המידע הנמסר על ידה. הסתמכות זו על דברי האישה היא גם בדברים מן התורה כמו פרות טבל והפרשת חלה. מכאן מסיק רבנו דוד, כי לגמרא היה פשוט שניתן להסתמך על אישה בענייני דאורייתא, וכי נידה אינה מקרה יוצא דופן. [הוכחה זו נשענת על ההנחה כי תרומות מעשרות והפרשת חלה הם ענייני דאורייתא. ייתכן כי בעל המשנה סבר כי חיוב הפרשת אלו בזמן הזה הוא מדרבנן.]

רבנו דוד ממשיך וטוען כי חמץ כלול, מבחינה הלכתית, בתחום האיסורים. מידע הנוגע לאיסורים, אינו מצריך עדות פורמלית. נשים פסולות רק לתחומים בהם יש צורך בעדות פורמלית. באיסורים, אנו יכולים לקבל את דבריה של אישה, כשם שאנו מקבלים את דבריו של איש יחיד. אין לחלק בין נשים ובין גברים בעניינים אלו, שכן הנאמנות באיסורים ניתנת על סמך השייכות של היחיד לאיסור המדובר.

על אף שרבנו דוד אינו אומר זאת במפורש, מההגיון שהוא מציע עולה כי ישנם איסורי דאורייתא בהם נשים לא תהיינה נאמנות. למשל, במצוות עשה שהזמן גרמן, לא נקבל את עדותן של הנשים, שכן הן פטורות ממצוות אלו.

הוכחה נוספת לנאמנות אישה בדאורייתא מצויה בגמרא במסכת יבמות (קיז.): המשנה אומרת כי אישה נאמנת להעיד על בעלה של אישה אחרת שנהרג. הסיבה לכך היא כי עדות על מותו של בעלה של אישה אינה צריכה להיות עדות פורמלית. במקרה כזה אנו זקוקים למידע מהימן ובדוק- דבר שאישה יכולה לספק לבית הדין. אישה נאמנת להעיד על מוות, על אף שלעדות זו יש השלכות הלכתיות בענייני דאורייתא.

באופן דומה, אישה יכולה לשמש כשליחה להבאת גט לחברתה, ולהעיד על כשרותו ותקפותו של הגט. על אף שהצורך בעדות השליח הוא רק צורך מדרבנן, הרי שיש לכך השלכות בדאורייתא, שכן האישה מותרת להינשא שנית. [עיין גם כתובות כג:]

הגישה המשולבת

גישה שלישית היא לקבל הן את הגמרא בפסחים והן את הגמרא בכתובות. מכאן, שיש מקרים בהם אישה נאמנת בדאורייתא, ויש מקרים בהם היא אינה נאמנת. ישנן הצעות רבות באשר למקום בו עלינו לשרטט את הקו המבדיל בין שני התחומים.

בידה

ישנם ראשונים, ההולכים בכיוון הכללי של רבנו דוד, אך משווים את נאמנות האישה לנאמנות עד אחד. דבר זה מגביל את נאמנותה למקרים בהם עד אחד נאמן. כאשר עד אחד מעיד על משהו שהיה אסור בעבר כי הוא מותר כרגע, הוא נדרש לבידו- כלומר הוא נאמן רק אם בכוחו להתיר את האיסור. [זו פסיקת ראשונים רבים במקרה של אתחזק איסורא.] כך למשל, קורה בעניין שחיטה. יש איסור לאכול בהמה בעודה בחיים בשל איסור אבר מן החי. רק שחיטה כהלכתה מתירה אותה מן האיסור. עד אחד נאמן להעיד כי הבשר שלפנינו כשר לאכילה, שכן הוא יכל בעצמו לשחוט את הבהמה. באופן דומה, אם אנו מקבילים את נאמנותה של האישה לנאמנות עד אחד ככלל, אישה נאמנת רק במקרים בהם בידה- היא יכולה לשלוט על האיסור או לתקנו. לכן התורה צריכה ללמד אותנו כי אישה נאמנת בענייני נידה. היות שהאישה אינה שולטת במצב הנידה, הרי שלא היה מקום להאמין לה בעניין זה. מכל מקום, התורה מלמדת אותנו כי נידה הוא מקרה חריג, בו האישה נאמנת על אף שאין היא שולטת בתופעה. [עיין גם בתוספות גטין ב: החולק וסובר כי נידה נחשבת כבידה.] באופן דומה, במקרים של איתחזק איסורא, אישה נאמנת רק אם בידה לשלוט או לתקן את האיסור. לכן היא נאמנת על הפרשת תרומות ומעשרות, על אף שחיוב הפרשה הוא מן התורה.

בהמשך לקו זה, יש להאמין לנשים בבדיקת חמץ. למרות שלפני הבדיקה הבית מוגדר כאיתחזק איסורא, היכולת לחפש אחר החמץ ולבערו, נראית כבידה של האישה. אולם, תוספות [פסחים ד: ד"ה "הימנוהו"] חולקים וסוברים כי כיוון שבדיקת חמץ מצריכה טורח ומאמץ רב, אין היא נחשבת כבידה. לכן, אישה נאמנת בבדיקת חמץ רק בשל העובדה שהבדיקה היא מדבריהם. [עיין בירושלמי.]

איסור אישי או איסור כללי

חילוק נוסף אפשרי הוא כי התורה מחלקת בין ענייני הלכה כלליים, ובין ענייני הלכה הנוגעים אליה ישירות. בעניינים הנוגעים ישירות לחייה של האישה, דוגמת נידה, התורה האמינה נשים כאנשים. אך ענייני הלכה כלליים, המקבילים במידה מסוימת לעדות. התורה לא האמינה נשים להעיד.

עדות שניתן לאמתה

ראשונים אחרים (עיין במאירי) מיישבים את הסתירה בין הגמרא בפסחים ובין הגמרא בכתובות באופן הבא: אישה נאמנת רק אם עדותה ניתנת לאימות. בגמרא בכתובות, טענתה של האישה כי הופרשו תרומות ומעשרות או חלה כדין ניתנת לאימות, בכך שנברר למי היא נתנה את מה שהופרש. לכן, נשים נאמנות אפילו בענייני דאורייתא. אך טענתה של האישה כי הבית נבדק מחמץ אינה יכולה להיבדק, שכן גם אם נימצא חמץ בבית אין בכך כדי לסתור את העובדה שהייתה בדיקה בבית. לכן נשים נאמנות בבדיקה זו רק משום שהיא מדרבנן.

שגרה יומית

השיטה מקובצת [כתובות כח.] מצטט דעה כי יש להאמין לנשים רק בעניינים הקשורים לשגרת היום יום. מדברים אלו נראה כי אישה אכן נאמנת כעיקרון. בענייני שיגרה, עימם היא נפגשת בקביעות, אנו מניחים כי היא יודעת את ההלכות, ועל כן היא יכולה לספק לנו מידע בעל ערך. אולם בעניינים נדירים יותר, לא נקבל את דבריה של אישה, מחשש שמא המידע שיסופק לנו על ידה לא יהיה מדויק בשל חוסר ידע. גישה זו מסבירה מדוע על אף שנשים נאמנות בדרך כלל להעיד, נאמנותן בבדיקת חמץ תלויה בכך שהבדיקה היא מדרבנן.

סיכום

ראינו כי הראשונים חלוקים בשאלה האם ומתי נשים נאמנות להעיד בענייני דאורייתא:

לדעת הריטב"א נשים אינן נאמנות זולת מקרים מיוחדים כמו נידה.

לדעת רבנו דוד לנשים אותה נאמנות כשל גברים, והן פסולות רק לעדות פורמלית.

בין שתי גישות קיצוניות אלו יש גישות ביניים המעניקות לנשים נאמנות חלקית או מוגבלת:

לדעת תוספות, אישה נאמנת רק אם בידה לשנות את האיסור, או שהסרת האיסור אינה כרוכה בטורח רב.

לדעת התורת חטאת נשים נאמנות רק במקרים בהם יש ספק האם האיסור בכלל קיים. במקרים בהם אנו בטוחים כי האיסור היה קיים בנקודת זמן מסוימת, אין אנו סומכים על עדות אישה לפיה האיסור נעלם.

לדעה המובאת בשיטה מקובצת, אישה נאמנת רק בעניינים הקשורים לשגרה היום יומית.

לדעת ראשונים אחרים, אישה נאמנת רק אם ניתן לאמת את עדותה בדרכים אחרות.

העלינו את האפשרות כי אישה נאמנת רק בעניינים הקשורים לה באופן אישי.

מקורות ושאלות לשיעור הבא- חמץ בערב פסח

מקורות:

1. פסחים ד:- ו. "תנן התם רבי מאיר אומר... קא משמע לן".

2. רמב"ם הלכות חמץ ומצה א, ח; ג, ח; ובראב"ד.

3. פסחים כח.- כח:, מהמשנה עד לסוף הדף.

שאלות:

* האם מותר ליהנות מחמץ בערב פסח לדעת רבי שמעון?

* מה כלול בציווי "תשביתו"?

* מתי מתחיל איסור בל ייראה?