דילוג לתוכן העיקרי

ראש השנה | דף יד | אתרוג בת שישית

הגמרא בדפים יד-טו עוסקת במעמדו של האתרוג, ומביאה דעות שונות בנוגע לחיובו במעשר, בשביעית ובדינים נוספים. אחד הדיונים המרכזיים בעניין זה הוא אם מעמדו של האתרוג כפרי אילן או כירק: אם הוא פרי אילן, שלב הגידול הקובע את מעמדו לדינים אלו הוא החנטה, ואם הוא ירק – השלב הקובע הוא שלב הלקיטה.

בהלכות שמיטה ויובל (ד, יב) פסק הרמב"ם שאכן יש לנהוג באתרוג שחנט בשנה השישית ונלקט בשביעית כחומרי השביעית והשישית גם יחד:

"והאתרוג, אפילו היה כְּפוֹל קודם ר"ה ונעשה כככר בשביעית – חייב במעשרות כפירות ששית, ואפילו היה כככר בששית, הואיל ונלקט בשביעית – הרי הוא כפירות שביעית, ומתעשר כפירות ששית להחמיר".

האחרונים האריכו לעסוק בפסיקה זו ובמקורותיה (וכן ביחס בינה ובין פסיקתו של הרמב"ם בפרק א' מהלכות מעשר שני), ואנו נתמקד בשאלה אחת העולה מתוך הדברים: אם יש להפקיר את האתרוג כדי לחשוש למעמדו כפירות שביעית, לכאורה יש לפוטרו ממעשרות גם אם מצד הדין הוא נחשב כפירות שישית, שהרי כל הפקר פטור ממעשר! אם כן, מה יסוד החומרא להפריש ממנו תרומות ומעשרות?

גם בשאלה זו האריכו האחרונים, ואנו נביא את דבריו של בעל ה'אפיקי ים', המקשר זאת לשאלה מפורסמת בדיני שביעית (שיש לה גם משמעות מעשית רבה ביחס לדיני מכירה לנוכרי בשביעית וכדומה). כידוע, נחלקו הפוסקים לגבי אופייה של הפקרת הפירות בשביעית: ר' יוסף קארו, בעל השולחן ערוך, כתב בשו"ת אבקת רוכל (סימן כד) שאחת מהחובות המוטלות על הבעלים בשנת השמיטה היא להפקיר את השדה, ואדם שלא הפקיר את שדהו – עבר על איסור, אך השדה נותר ברשותו. לעומת זאת, המבי"ט (א, יא) כתב שהשדה מופקר מאליו, גם ללא פעולה מצד הבעלים, ולכן גם שדהו של אדם המסרב לקיים את מצוות השמיטה נחשב הפקר.

ה'אפיקי ים' (ב, כד) מציע שאם הפקרת השדה מתרחשת מאליה, שייך בה הכלל "ספק דאורייתא לחומרא". לכן גם הפקר מצד הספק, כמו במקרה של האתרוג שנלקט בשמיטה, יהיה הפקר, וממילא הפקר כזה אכן יפטור את הפירות ממעשרות. לעומת זאת, אם ההפקרה דורשת פעולה מצד האדם, אפשר ששייך בה הכלל "ספק ממונא לקולא", הנוהג לעיתים גם במצוות שמשמעותן המעשית היא ממונית (בדומה למעשר ראשון של דמאי, שאין צורך לתיתו ללוי משום שספק ממון להקל, על אף שחובת הפרשתו מן התורה). לכן במקרה של ספק ההפקר – שאפשר להקל בו משום שהוא נחשב 'ממון' – לא יפטור את הפירות ממעשר, ויהיה צורך לעשרם בשל החשש שמא הם נחשבים פירות שישית.

אמנם, לולא דבריו של האפיקי ים היה מקום להעלות אפשרות הפוכה: דווקא הפקר המתרחש מאליו והנובע מקדושת הפירות יהיה תלוי במעמדם ה'אמיתי' של הפירות, וכאשר קדושתם מוטלת בספק, הם יהיו פטורים ממעשר מדין הפקר רק על הצד שהם אכן קדושים, אך אם אינם קדושים – הם גם אינם הפקר, וממילא יש לעשרם כפירות שישית. לעומת זאת, אם ההפקר נובע מהחובה המוטלת על האדם להפקיר את פירותיו, האדם – אשר מוּדע לחובתו להפקיר ועליו לקיימה גם מספק (כדין ספק דאורייתא, ובניגוד לדברי האפיקי ים) – מפקיר את פירותיו, וממילא כיון שנוהגים בהם מנהג הפקר, הם פטורים ממעשר אף אם מצד האמת הם פירות השנה השישית.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)