האב מלמד את בנו תורה

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

האב מלמד את בנו תורה / הרב אהרן ליכטנשטיין

לפרשת ויגש*

"וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אתו ותחי רוח יעקב אביהם". (בראשית מ"ה, כז)

רש"י במקום מסביר שיוסף שלח סימן ליעקב אביו:

"סימן מסר להם במה היה עוסק כשפירש ממנו- בפרשת עגלה ערופה".

דעת זקנים בעלי התוספות מקשה על פירוש זה של רש"י ומסביר שהיו עסוקים בפרשת עגלות במשכן. כך או כך התזכורת כאן קשורה ללימוד התורה של יעקב ויוסף.

הדבר מזכיר את המדרש על הפס' "וישראל אהב את יוסף":

"ר' יהודה אומר שהיה זיו איקונין שלו דומה לו, ר' נחמיה אומר שכל הלכות שמסרו שם ועבר ליעקב מסרן לו". (בראשית רבה פ"ד, ח)

ומסביר הרמב"ן:

"שמסר לו חכמות וסתרי תורה ומצאו משכיל ובעל סוד בהם כאלו היה זקן ורב ימים". (בראשית ל"ז,ג)

בזה שאב מלמד את בנו יש קודם כל צד הלכתי מפורש:

"כשם שחייב אדם ללמד את בנו כך הוא חייב ללמד את בן בנו שנא' 'והודעתם לבניך ולבני בניך'".
(רמב"ם הל' ת"ת א', ב' ע"פ הגמ' בקידושין כט:-ל.)

אולם יש כאן הרבה מעבר להלכה סתם. אחד המקורות ללימוד האב את בנו הוא "ושננתם לבניך" (דברים ו', ז). בהמשך נאמר שם "ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך". הציווי כאן הוא לעסוק בתורה בכל מקום ובכל מצב. הפסוק רוצה להפוך את הלימוד למשהו קיומי, מעבר למצוה גרידא. לפי זה נראה שגם בלימוד הבנים יש פן קיומי.

מקור נוסף ללימוד הבנים הוא:

"רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים… והודעתם לבניך ולבני בניך. יום אשר עמדת לפני ה' אלוקיך בחורב באמור ה' אלי… ואת בניהם ילמדון" (דברים ד', ט-יא)

גם שם, אין הכוונה רק ללמד את הבנים את המצוות ולדאוג לכך שידעו אותן מבחינה אינטלקטואלית. הכוונה היא להעביר להם את החוויה של מעמד הר סיני - תחושה קיומית ולא רק ידע.

נראה שיש באמת חשיבות קיומית רבה לכך שאב ילמד את בנו. אמנם הגמ' בב"ב כא. אומרת שיהושע בן אמלא זכור לטוב על כך שהקים רשת מוסדות חינוך שבה למדו תינוקות מגיל צעיר. אך כבר הסביר הרב הוטנר זצ"ל שכל זה רק בדיעבד, שלא כל האבות הצליחו ללמד את בנם תורה, ולא לכל הבנים היה אב שילמד אותם. לכתחילה צריך כל אב ללמד בעצמו את בנו. לענין זה חשיבות כפולה:

א. מבחינה קיומית- כשהבן לא ילמד בביתו אלא רק בבית הספר או בישיבה, יווצר אצלו נתק בין הצד הלימודי לצד הקיומי. הבית יצטמצם מבחינתו לאוכל, שינה ודברים קיומיים אחרים, והלימוד יצטייר אצלו כעיסוק שתופס חלק מהיום ולא כמשהו קיומי.

ב. מבחינת הקשר בין האב לנו - הפס' אומר "וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו" (שם ל"ז,ג) - אהבתו הרבה של יעקב לבנו נבעה גם מזה שלימד אותו תורה. כשאב מלמד את בנו, נוצר ביניהם קשר עמוק. הגמ' בסוטה לו ע"ב אומרת שיוסף עמד לשכב עם אשת פוטיפר אלא שנראתה לו דמות דיוקנו של אביו. אין הכוונה שנזכר במה שלימדו אביו, אלא שנזכר ביעקב עצמו ובקשר שהיה ביניהם. יוסף הרגיש קירבה לאביו, עד כדי כך שלא יכול היה לבוא על אשת פוטיפר.

כל עניינה של המסורת הוא מסירת התורה מאב לבנו. התורה מועברת מאב לבן וזה יוצר קשר קיומי ביניהם. הגמ' בקידושין ל' ע"א מדגישה את העניין הקיומי:

"כל המלמד את בן בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני".

"וירא את העגלות... ותחי רוח יעקב אביהם" - יעקב נזכר בבן שחינך ולימד וזה מה שהחיה את רוחו. אצל יעקב לא היתה ברירה - לא היו מוסדות חינוך ורק יעקב יכול היה ללמד את בנו. אולם כפי שכבר אמרנו יש בכך עניין קיומי גם כשיש אפשרות אחרת. גם בימינו כשיש רשת של מוסדות חינוך יש חשיבות מרובה בכך שאב ילמד את בנו.

קודם כל, במערכת החינוך הממלכתי דתי חסרונות רבים מבחינת כמות הלימוד ואיכותו. אך מעבר לזה יש בכך עניין קיומי. אמנם, בדרך כלל האב עסוק וטרוד ואולי יש גם קושי רגשי ללמד את הבן, אך כלום יש משהו חשוב יותר מלימוד הבן? וכי את הדבר החשוב ביותר שצריך האב להעביר לבנו, את המשימה העיקרית שמוטלת עליו ביחס לבנו, הוא ימסור בידי מישהו אחר?



* השיחה נאמרה בסעודה שלישית של שבת קודש פרשת ויגש התשנ"ה וסוכמה ע"י מתן גלידאי.