דילוג לתוכן העיקרי

תרומה | האדם בונה את העולם

הרב ברוך גיגי
18.02.2015
קובץ טקסט

המשכן – מקום השראת השכינה

את תחילת פרשיות המשכן פותח הקב"ה באמירה הבאה:

"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם: כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ" (שמות כ"ה, ח-ט).

בפסוקים אלו משתקפת מטרת המשכן וייעודו: השראת שכינת ה' בתוך העם.

זהו תיאור מטרת המשכן, ואכן, בסוף החומש אנו קוראים על מימוש מטרה זו:

"וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן"   (מ', לד-לה).

שמו של ה' וכבודו ממלאים את המשכן.

בהקשר זה גם מתחילים הפסוקים הראשונים של חומש ויקרא, ומתארים:

"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם" (ויקרא א', א-ב).

ה' קורא למשה מתוך המשכן, מתוך הענן אשר באוהל מועד. מכאן, הגיוני וטבעי שמקום הקרבנות יהיה מקום השכינה. כלומר, השראה השכינה באה לידי ביטוי באותם קרבנות, כמו גם במצוות רבות אחרות המתוארות בספר. למעשה, כל ספר ויקרא, חוץ משתי פרשיותיו האחרונות – עוסק במצוות שניתנו למשה במשכן.

פסוק נוסף שבו הדבר בא לידי ביטוי מופיע לאחר מתן תורה:

"מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ: וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ"  (שמות כ', כ-כא).

ברכת ה' בכל המקום בו יוזכר שמו, נסמכה לציווי להקמת מזבח אבנים. אם כן, הקרבנות הם אופן להזכיר את שמו של ה' בעולם.

ואכן, הרמב"ן על אתר מפרש:

"ועל דרך האמת, הכתובים כסדרן, אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם בשמי הגדול, ולא תעשון על פני אלהי כסף ואלהי זהב, אבל אני מתיר לכם שתעשו מזבח לי לבדי ולזבוח עליו עולות גם שלמים בכל המקום אשר אזכיר את שמי כי אבא אליך וברכתיך, ברכות שמים מעל ברכות תהום רובצת תחת".

 

המשכן – מקום הקרבת הקרבנות

לעומת זאת, הרמב"ם בהלכות בית הבחירה מתאר את המקדש:

"מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה שנאמר ועשו לי מקדש, וכבר נתפרש בתורה משכן שעשה משה רבינו, והיה לפי שעה שנאמר כי לא באתם עד עתה וגו'" (א', א).

בניגוד לרמב"ן ולפשט הפסוקים שראינו, שתפקיד הקרבנות הוא לבטא את השראת השכינה – כאן המוקד הוא הקרבנות עצמם. לא קרבנות כמבטאים את השכינה, את "ושכנתי בתוכם", אלא הקרבנות כמטרה העצמית אשר עבורה יש לבנות את המקדש.

כאן עולה שאלה ברורה: וכי הרמב"ם לא הכיר את הפסוקים שציטטנו? וכי לא שם לב שהפסוק המפורש בתחילת פרשתנו, מתאר את מטרת המשכן כהשכנת ה' בתוך ישראל?

הדברים מפורשים גם בסוף פרשת תצווה, שם נאמר:

"וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי: וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי: וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹהִים: וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם"  (שמות כ"ט, מג-מו).

הביטויים בפסוקים אלו מפורשים לחלוטין! אי אפשר היה להתבטא בצורה מפורשת יותר: מטרת המשכן היא להיוועד לבני ישראל, לקדשו, להשכין את שמו בעולם.

כיצד אם כן יתכן לומר שמטרת המשכן היא הקרבנות?!

 

בין משכן למקדש

בכדי לענות לשאלה זו, נשים לב לנקודה מילולית חשובה בדברי הרמב"ם. ראשית, בצטטו של הפסוק מפרשתנו, מצטט הרמב"ם רק את חלקו הראשון: "ועשו לי מקדש". המילים "ושכנתי בתכם" אכן לא מצוטטות ברמב"ם.

נראה שהרמב"ם חילוק בין משכן, לבין מקדש. אכן, המשכן נועד להיות מקום שאליו ה' מגיע, ומשכין בו את שמו וכבודו. לדעת הרמב"ם, כל הפסוקים שציטטנו מתייחסים למשכן בלבד. שם, ורק שם, ה' משכין את שמו, והקרבנות הם רק ביטוי לכך. זאת, לצד מטרות נוספות בקרבנות, המתייחסות למקריב.

הרמב"ם כנראה חילק בין המשכן במדבר ובין המקדש. כל הדברים שאמרנו נכונים למדבר. המדבר, שבו מקבלים את המן ואת המים מאת ה', "שמלתך לא בלתה מעליך". אולם, כשמגיעים לארץ – הדברים מתחילים להיות תלויים באדם.

לעומת זאת, המקדש הוא תופעה שונה. הפער המשמעות בין המקדש לבין המשכן הוא כמובן הכניסה לארץ. הכניסה לארץ מבטאת באופן מובהק מעבר מהנהגה ניסית להנהגה טבעית. בין מצב שבו ה' מבצע פעולות במקום האדם, למצב שבו האדם עצמו צריך טורח בביצוע הפעולות, חורש וזורע.

פער זה בין דור המדבר לדור הכניסה לארץ בא לידי ביטוי גם בפער שבין המשכן למקדש. במשכן, ה' אכן השכין את שמו. אולם במקדש, ה' מצפה מן האדם שיקרב את שמו. זהו תפקיד הקרבנות – להגדיר את המקום כבית בו שוכן הקדוש ברוך הוא.

 

אבן השתייה ומזבח העולה

זוהי מחלוקת עקרונית בין הרמב"ן לרמב"ם בראיית המקדש ובתפיסתו. מחלוקת זו באה לידי ביטוי גם בשאלת מרכזו של המקדש. הרמב"ן בהקדמתו לפירושו בתורה, מרחיב את הדיבור על אבן השתייה:

"מציון מכלל יופי א-לוהים הופיע (תהילים נ, ב) מציון נשתכלל העולם כולו. כיצד, למה נקראת שמה אבן שתיה, שממנה נשתת העולם...".

אבן זו עומדת כידוע מתחת לארון הברית. ארון הברית – מקום השכינה, המקום שממנו מגיע דבר ה' אל משה. אבן שממנה התחיל הקדוש ברוך הוא לבנות את עולמו.

לעומת הרמב"ן, הרמב"ם לא מזכיר כלל את אבן השתייה בתיאור המקדש בכל המשנה-תורה[1]. לדעתו, מרכז המקדש הוא דווקא במזבח העולה, מקום הקרבנות, ואף במרכזו הגיאוגרפי של מבנה המקדש.

מחלוקת זו מופיעה גם במניין המצוות: לדעת הרמב"ם, מצוות בניית המקדש ובניית המזבח הן שתי מצוות נפרדות. לעומתו, הרמב"ן מאחד בין שתי המצוות, אך מבדיל דווקא בין מצוות בניית המקדש למצוות בניית הארון. הללו מהווים לדעתו שתי מצוות עשה שונות[2].

 

לקחת אחריות על העולם

למעשה, מחלוקת זו איננה נקודתית לראיית המשכן והמקדש, אלא להשקפת עולם רחבה על מקומו של האדם בעולמו של הקדוש ברוך הוא.

הרמב"ם רואה את המצוות כמעשה האדם, המשנה את העולם. לדעתו, הקדוש ברוך הוא נותן מצוות לישראל, ובכך נותן להם יכולת השפעה ושינוי על תחומים שונים. השכנת ה' בישראל הוא רק ביטוי אחד למחלוקת זו.

כך, נחלקו הרמב"ם והרמב"ן בהסתכלות על קידוש החודש. לדעת הרמב"ם בית דין הם אלו שמקדשים את החודש בפועל, הם קובעים ומגדירים מתי יהיה ראש חודש, והקדוש ברוך הוא כביכול רוכן ומקשיב להם, ומסכים לקביעתם. לעומתו, הרמב"ן סבור שבית דין מבררים בלבד את זמן קידוש החודש, שנקבע ממרומים.

יש לשים לב לעומק דברי הרמב"ם: הקב"ה נתן לאדם את עולמו בכדי שיפתח אותו, וממילא – נתן לו את הכלים ואת ההדרכה לכך. למעשה, גם היום – כשאין בית דין, לדעת הרמב"ם – עם ישראל שבארץ ישראל מקדש את החודש, כפשוטו.

נציין דוגמה נוספת למחלוקת תפיסתית זו, הנוגעת למצוות הראיה. הרמב"ן סבור שמצוות הראייה ומצוות הבאת הקרבנות – מנותקות הן. לעומתו, סובר הרמב"ם כי מצוות הראיה היא דווקא בליווי קרבן:

"הראייה האמורה בתורה היא שנראה פניו בעזרה ביום טוב הראשון של חג ויביא עמו קרבן עולה...".

אנו למדים מדברי הרמב"ם את השפעתו הגדולה של האדם על העולם: עולמו של האדם ועולמו של ה'.

לצד גודל השפעה זו, עומד גודל האחריות, הרובץ על כתפינו. השכנת שמו בעולם, כמו גם קביעת זמנים והקשרים נוספים – תלויים בנו. עלינו להשכיל ולממש כוח זה שנטע בנו הקדוש ברוך הוא על הצד הטוב ביותר.

 

 


[1]     היא אכן מופיעה בהלכות עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, בהקשר טכני לחלוטין.

[2]     יעוין במצוות עשה לרמב"ם מצווה כ, בהלכות בית הבחירה פרקים א-ב, וכן בהשגות הרמב"ן מצווה לג.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)