האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני

  • הרב אביעד ברטוב

קיום מצוות מתוך ציפייה לתועלת אישית


א.      פתיחה[1]

כלל גדול למדנו אנטיגונוס איש סוכו (אבות א:ג):

אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם:

לדעת אנטיגונוס שקבל משמעון הצדיק המניע לקיום מצוות אינו צריך להיות 'קבלת פרס', אלא להיפך, על המניע להיות מבוסס על מוטיבציה שלא לקבל פרס. כנגד עמדתו של אנטיגונס עומדת הברייתא המובאת בר"ה ד ע"א ובמקומות אחרים לפיה המניע של 'קבלת פרס' אינו פוגע באיכות המצווה, שכן  (ר"ה ד ע"א) .

והתניא: האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני, ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא - הרי זה צדיק גמור[2]!

 אם כן, לכאורה, לפנינו שתי גישות ביחס לשאלה מהו המניע הראוי לקבל מצוות: הגישה השוללת לפיה כל קיום הנובע משאיפה לקבל שכר הוא קיום שאינו מן הדרגה הראשונה, והגישה המחייבת לפיה קיום מצוות מתוך שאיפה לקבל שכר אינו פוגע בקיום המצווה, והעושה על מנת לקבל פרס הרי הוא צדיק גמור. 

ננסה לברר: האם אכן מדובר בגישות סותרות כפי שהצגנו את הדברים? האם קיים שורש מקראי לכל אחת מן הגישות?

ב.       שורשי המחלוקת

נפתח בשאלה השנייה. ניתן למצוא מקור לגישה המחייבת, זו שאינה רואה פגם בקיום מתוך שאיפה לקבלת שכר הוא הכתוב בפרשת וידוי מעשרות (דברים כו, יד-טו):

לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי:

הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: ס

בפרשת וידוי מעשרות, מופיעה הצהרה של נותן המעשרות לפיה הוא הקפיד בכל דקדוקי ופרטי הלכות מעשרות, ולכן, בעקבות הקפדתו הוא 'דורש' מן הקב"ה שכשם שהוא הקפיד בקיום המצוות, כך יקפיד הקב"ה ויעמוד בהבטחתו ויברך את אדמתו ממנה הוא הביא מעשרותיו.

מאידך במקרא מצאנו גם קריאה לעבודת ה' מתוך אהבה שאינה תלויה בדבר, וכך אומר הכתוב בפרשת שמע (דברים ו, ה):

וְאָהַבְתָּ אֵת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ

מציווי זה נראה בבירור כי עיקר המטרה בעבודת ה' היא 'האהבה', לפיכך כל קיום המתנה את הקשר בין האדם לאלוקיו בגורם חיצוני עלול לפגוע בערך האהבה. אכן, כך כותב רבנו מתתיה היצהרי בפירושו[3]:

כלומר שקבלתים בלי שכר כך למדתים בלי שכר (נדרים לז ע"א, עיין שם)} לא מצד בחינת התועלת או ההיזק הנמשך מהם, וזו היא מעלת האהבה שנאמר ואהבת את ה' אלי"ך בכל לבבך ובכל נפשך (דברים ו, ה).

לסיכום: דומה שלכל אחת מן הגישות שלפנינו יש תימוכין במקראות, וכאן עולה השאלה האם קיימת אופציה לקיום מקביל של שני אידאלים אלו, הנראים כסותרים? בשאלה זו עסקו הפרשנים במסכת אבות וכן הראשונים בסוגייתנו: וניתן להצביע על שני כיוונים מרכזים בדברים המפרשים.

א) קבלת שכר כן קבלת פרס לא[4] – פרשנים רבים מדייקים בלשון המשנה , ומסבירים שהסתייגותו של אנטיגונוס היתה בעיקר מקבלת פרס, הנתפס כתמורה יתרה וגדולה, אשר התורה לא התנתה את קיום המצוות בקבלתה. על כן, הסתייג אנטיגונוס מאותם אנשים המצפים שעבודת ה' תזכה אותם במתנות חינם.

ב) כלפי מי המשנה באבות מכוונת: התוספות בסוגיה בפסחים ח ע"א[5] מסבירים שמשנת אבות נאמרה ביחס למי שמצפה שקיום המצווה יחיש לו את שכרו בעולם הזה, ולאחר שהוא מתאכזב, הוא תוהה על קיומה. אולם, במידה והאדם מפנים כי 'שכר מצווה מצווה', ולא תמיד מקבלים את שכר המצווה בעולם הזה – הרי הוא צדיק גמור. בכיוון דומה אך שונה כותב הרשב"ץ כי יש להבחין בין משנת חסידים ומשנת בינונים[6] – האידאל שמציג אנטיגונוס הוא אידאל גבוה ביותר נחלתם של יחידים, אלו הרוצים להגיע למדרגה גבוהה של קיום מצוות  ויטרחו לשנות את תודעת הקיום של המצוות עד לכדי המדרגה בה יסירו מליבם מחשבה על שכר. אך מי שלא הגיע למדרגה זו יכול להיות בינוני לקיים את מצוותיו על מנת לקבל שכר ולהיחשב צדיק.

       ג. עשיית מצוות לתועלת עצמית

דומה שלאור התירוצים שהבאנו לעיל, קיום מצוות לתועלת עצמית הוא מצב אפשרי, במידה והוא נעשה מתוך הבנה שלא תמיד התועלת העצמית ברת השגה.בשו"ת גינת ורדים (אוח כלל ב סימן כח), כותב רבי אברהם הלוי,  מחכמי מצרים במאה השבע עשרה, דברים חריפים כנגד מי שמקיים מצוות מתוך מטרה לקידום תועלותיו האישיות:

אבל העושה מצוה להנאתו וטובתו לא לצדקה תחשב לו כי עבירה היא בידו והרי הוא מועיל בקדושתה של תורה והא דאמרינן בגמרא האומר סלע זו לצדקה על מנת שיחיה בני הרי זה צדיק גמור היינו כשמתנדבין בעשית צדקה לשם מצוה, אלא שאינו עושה אותה לשמה אלא כדי שיהא לו הנאה וזה הוא שכתבו התוס' שם דההיא דאנטונינוס מיירי במי שתוהא על הראשונות וכאן מיירי במי שאינו תוהה דהיינו דכיון שעושה לשם מצוה אף אם לא יבא השכר שממתין אינו מתחרט ותוהא על מה שעשה שהרי אומר סוף סוף מצוה עשיתי. אבל כשאינו מכוין לשם מצוה אלא שעושה אותה קרדום לחפור בהם ומניח מזוזה בפתחו לשמור את ביתו, אין לו שמירה אלא סכין בעיניו ולא תמוש רעה מביתו.

העושה את המצוות כקרדום לחפור בהם לא מביא לעצמו תועלת אישית אלא חורבן, לדוגמא מי שמניח מזוזה בפתחו לשמירה ולא בגלל ציווי התורה מביא סכנה לביתו. ברם לצד דבריו החריפים של רבי אברהם הלוי, מצאנו גם מפרשים שהלכו בדרך מתונה יותר, אשר ראשון להם הוא רש"י בסוגיה בפסחים (ח ע"ב):

הרי זה צדיק גמור - בדבר זה, ולא אמרינן שלא לשמה עושה, אלא קיים מצות בוראו שצוהו לעשות צדקה, ומתכוין אף להנאת עצמו שיזכה בה לעולם הבא או שיחיו בניו.

לדעת רש"י כאשר החשיבה התועלתנית  היא חלק מקיום המצווה, אנו מתייחסים למוטיבציה המרכזית (קיום המצווה) כעיקר,  ולא מיחסים חשיבות ערכית למוטיבציה המשנית (התועלת האישית). אמנם, חשוב לציין כי כאשר התועלת האישית מגיעה לאדם לאחר קיום המצווה כפי שמצאנו בעלייה לרגל, בה לאחר שהאדם עלה לרגל וקיים את המצווה מגיעה התועלת מן המצווה, אזי התועלת האישית מן המצווה מאפילה על המצווה עצמה. משל למה הדבר דומה: אדם רצה להציל תינוק שקפץ לכביש ובדרכו פגע באופנוע שעמד בדרכו. במצב זה, אנו אומרים שפעולת ההצלה היא העיקר והנזק שנגרם לאופנוע הוא אגבי, ועל כן  לחלק מן השיטות המופיעות בראשונים אדם זה יוכל אף להיפטר מתשלומים. אולם אם אדם יציל את התינוק ולאחר מכן לאחר שהתינוק נמצא בידיים בטוחות הוא יגרום נזק לאופנוע, לא תהיה לו האפשרות לומר כי מאחר שהוא הציל את התינוק צריך להתעלם מן הנזק שנגרם לאופנוע, שכן פעולת הצלה הסתיימה.

       ד. מעמנואל עד ישעיהו

בדורות האחרונים בעולם הפילוסופי עסקו רבות בשאלת חשיבותו של המניע ויחס בינו לבין פעולה מוסרית, מבן ההוגים המערביים שהציג עמדה תקיפה בנושא זה הוא הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט (הנחות היסוד למטאפיזיקה של המידות , 95):

עשה פעולתך כך שהאנושות , הן שבך הן שבכל איש אחר, תשמש לך לעולם גם תכלית ולעולם לא אמצעי בלבד.   

מקובל לכנות  את תורתו של קאנט דאונטלוגית (מקור המילה מן השפה היוונית ופירושה חובה), לאמור: כאשר אדם עושה מעשה מסוים עליו לשאול את עצמו מה המניע שלו בעשיית אותו מעשה; לדוגמא כאשר האדם פועל באנושיות כלפי הזולת, עליו לשאול את עצמו האם הוא עושה זאת בגלל שעליו לפעול בצורה אנושית ולכבד כל אדם באשר הוא אדם, או שמא הוא עושה זאת משיקולים תועלתנים הנובעים מתוך תפיסות שונות כגון: אם אני אתייחס כלפי הזולת באנושיות הוא ינהג כך כלפי , החברה אוהבת אנשים אנושים, אני מחפש הכרה חברתית וכ"ו. 

אם נעסוק בשאלה העומדת ביסודו של שיעור זה האם נתינת צדקה עבור רפואה קרוב וכו' היא עניין לגיטימי, נראה כי לדעת קאנט העושה מעשה זה לא יחשב כמי שנותן צדקה אלא כמי שרוצה להציל את קרובו והוא עושה זאת ע"י שיחוד האל בו הוא מאמין.

הוגה יהודי שתקף את קאנט הוא ישעיהו ליבוביץ:

אשר ל"ואהבת לרעך כמוך"- אין הצגתה כביטוי של "מוסר היהדות" אלא זיוף אפיקורסי של התורה. אין פסוק כזה במציאות בתורה! "ואהבת לרעך כמוך" ככלל "מוסרי", כבסיס לתורת המידות - זהו הכלל הגדול של האתיאיסט קאנט, שלשיטתו האדם הוא ערך עליון. ואילו הפסוק בתורה (שאליו נתכוון רבי עקיבא) הוא: "ואהבת לרעך כמוך אני ה' ": בלי הסיפא ניטל ממצווה זו הבסיס וניטלת משמעותה. אין ל"רעי" כל זכות לתבוע את "אהבתי", כשם שאין זכות כזאת לבעלי חיים, לצומח או לדומם, כי המשותף לכולנו- גם לי וגם לרעי, וגם לדומם, לצומח ולחי- היותנו עצמים בבריאה, אינדיפרנטיים מבחינה ערכית."

ליבוביץ תוקף את קאנט בכך שהוא הפך את האדם כמקור המחייב של המוסר, הוא שולל תפיסה לפיה מצוות ואהבת לרעך כמוך היא עניין הומניסטי ואנושי הנובע 'מצו קטגורי' בלשונו של קאנט וקובע כי מדובר בציווי דתי.  מה יגיד ישעיהו ליבוביץ על מי שנותן צדקה על מנת שירפא בנו? האם הוא ישלול את הדברים מכל וכל כעמנואל קאנט ?

לדעת ישעיהו ליבוביץ', כפי שכתבו חז"ל אבות היא משנת חסידים וככזאת היא דורשת רף גבוה יותר מן האדם. לאדם הפשוט דרישת השכר היא עניין לגיטמי אולם לאדם החסיד נדרש רף גבוה יותר[7], וכך עונה ישעיהו ליבוביץ לשאלת תלמידה, אודות הנסחאות השונות למשנה.  בנוסח המקובל בדפוס כתוב : 'על מנת לקבל פרס' אולם בנוסחאות אחרות כתוב 'שלא על מנת לקבל פרס'[8]:

זה הבדל גדול מאוד. שלא על מנת לקבל פרס, כלומר אינם דורשים פרס, אבל על מנת שלא לקבל פרס פירוש שמלכתחילה אין כל כוונה לקבל פרס, ויש כאן אפילו שלילת הפרס. כלומר, האדם לא רוצה בכלל בפרס משום שעצם מעשה המצווה הוא הפרס.

במילים אחרות לדעת ישעיהו ליבוביץ המעלה הגדולה ביותר עליה מכוונת המשנה באבות ע"פ הנוסחה 'שלא על מנת לקבל פרס' היא קיום מצוות כזה, שבו השאיפה לקבל פרס היא עצם קיום דבר האל ולא השגת תועלות חיצוניות ברות חלוף. ואם נסכם את הדברים: שני ההוגים שלפנינו רצו להכווין את האדם למקד את שאיפותיו, ברם ישעיהו ליבוביץ' שאף לקדם את האדם לאל ואילו קאנט שאף לקרבו לאדם.

      ה. צדוק וביתוס- הסכנה שבחשיבה הדאונטלוגית

לסיום נביא מדברי הרמב"ם בפירושו למשנה באבות השופך אור גדול על יישום שיטת אנטיגונוס[9]:

והיו לזה החכם שני תלמידים, שם האחד צדוק ושם האחר ביתוס, וכאשר שמעוהו שאמר זה המאמר, יצאו מלפניו, ואמר אחד מהם לשני: הנה הרב כבר באר בפירוש שאין שם שכר ולא עונש, ואין שם תקוה כלל, כי לא הבינו כוונתו עליו השלום. ונתחברו זה לזה, ופרשו מן התורה. והתקבצה לזה כת ולזה כת, יקראום החכמים צדוקין וביתוסיין. והיות שלא יכלו לקבץ קהילות לפי מה שהגיע להם מן האמונה - כי זאת האמונה הרעה תפריד הנקבצים, כל שכן שלא תקבץ הנפרדים - הלכו אחר אימות הדבר אשר לא יכלו להכזיבו אצל ההמון, ולו הוציאו אותו מפיהם היו נהרגים, רצוני לומר: נוסח התורה, וצייר כל אחד מהם בלב סיעתו שהוא מאמין בנוסח התורה, וחולק על הקבלה, ושהיא קבלה בלתי נכונה. וזה כדי שיפלו מהם כל ההלכות המקובלות והגזרות והתקנות, הואיל ולא יכלו לדחות הכל, הכתוב והמקובל. ויתרחב להם גם כן הפתח לפירוש, לפי שכאשר חזר הפירוש אל בחירתו - יקל במה שירצה ויחמיר במה שירצה לפי מטרתו, הואיל ואינו מאמין בעיקר כולו, ולא ביקשו אלא דבר שיהיה נוח לקצת בני אדם. ומני אז צמחו אלה הכתות הארורות, קהילות המינים אשר ייקראו בארץ הזאת - רצוני לומר: מצרים - קראין, ושמם אצל החכמים צדוקין וביתוסיין, והם אשר החלו להטיל דופי בקבלה, ולפרש הכתובים כפי מה שיראה לכל אדם, מבלי השמע לחכם כלל, בניגוד לאומרו יתעלה: "על פי התורה" (דברים יז, יא) וכו' "לא תסור" וכו'.

תחושת הניכור שקיננה בצדוק וביתוס הביאה את תלמידי שמעון הצדיק לכפירה. עולם של קיום מצוות ללא שכר, ללא ציפייה של יחס הדדי בין הבורא לנברא, הוא עולם מנוכר, בו האדם חש כי מעשיו ויגיעתו לריק. שמעון הצדיק ככל הנראה לא התכוון לומר כי קיום המצוות הוא עניין של קיום צו דתי ותו לא, כפי שאולי ניסה לטעון ישעיהו ליבוביץ'. הוא כיוון ככל הנראה לקיום מצוות ברמה גבוה יותר המצביע על קשר של אהבה, בו שני הצדדים יפעלו זה למען זה ללא תלות בקבלת פרס כלשהו. אולם גם מסירות אין סופית לא יכולה להיות ללא תשתית של יחס הדדי של ציפייה לסיוע לתמורה ביום צרה ומצוקה לבנייה משותפת צמיחה הדדית. צדוק ביתוס לא הבינו את הדקות שבדברי רבם ופרשנותם השגויה הביאה אותם לטעות אשר יצרה תקלה ומכשלה גדולה לדורות הבאים.

 

**********************************************************

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ה

עורך: נועם לב

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית: http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

 



[1] לזכרו של איש אציל וישר מזרע תרשישים ומחלוצי תעשיית התקשורת הישראלית- גוריון בן הרב פיבל מלצר.

[2] ובר"ח בבלי שם – הגרסה: הרי זו צדקה גמורה, ומכח גרסה זו היו מפרשים רבים שללו את הסתירה בין המקורות, שכן הגמרא בר"ה מכשירה את הצדקה ולא את אופן קיום המצווה. ברם במקורות הבבלים האחרים בהם מופיע ברייתא זו לא מצאנו רמז לגרסת הר"ח.

[3] וראה רבנו יונה, מרכבות המשנה אבות שם.

[4] רמב"ם , ברטנורא, רבנו יונה אבות שם

[5] במסכת ר"ה ד. מביא התוספת את נימוק זה, ומיחס את התנהגות זו לאומות העולם אשר תוהים על קיום המצוות שלהם לאחר שהם לא רואים את שכר המצווה בעולם הזה

[6] מגן אבות לרשב"ץ אבות שם, תוספות ר"ה ד.

[7] וראה שיחות על פרקי אבות ועל הרמב"ם שוקן 1979

[8] פרקי אבות לפי פירוש רוח החיים של ר' חיים מוולוזין עמ 48 אגם 2012

[9] מקורם של הדברים באבות דרבי נתן (ה:ב)