האם בעיר הנידחת נהרגים גם נשים וטף שלא חטאו? עיר הנידחת – עבודה זרה או אויב לאומי.

  • הרב ברוך וינטרוב
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יוםיומי

סנהדרין דף קיב – הריגת נשים וילדים בעיר הנידחת

זה לשון הרמב"ם הלכות עבודה זרה פ"ד ה"ו:

"והיאך דין עיר הנדחת... נמצאו רובה [–עובדי עבודה זרה] – מעלין אותן לבית דין הגדול וגומרין שם דינם, והורגין כל אלו שעבדו בסייף. ומכין את כל נפש אדם אשר בה לפי חרב טף ונשים אם הודחה כולה. ואם נמצאו העובדים רובה – מכים את כל הטף ונשים של עובדים לפי חרב..."

מפרשי הרמב"ם תמהו על פסיקתו שנשי העובדים וילדיהם מומתים, ועוד בימי הרמב"ם השיג על כך הרמ"ה באחת מאיגרותיו לחכמי לוניל. לעניין הנשים הוא מקשה: וכי היכן מצינו שמענישים אדם על חטא של חברו?! והרי מבחינת דיני עונשין האישה נפרדת מבעלה לכל התורה כולה, ומניין שבעיר הנידחת דינה שונה? אשר לקטנים הוא טוען כי אף אם עבדו עבודה זרה בעצמם, אין עונשים קטנים, שאינם בני חיוב, ומוסיף: "וחלילה לא-ל מרשע".

רבי אהרן מלוניל השיב לרמ"ה כי מצינו שנענשו נשים וקטנים בעוון אבי המשפחה בקורח ועדתו (במדבר ט"ז) ובאנשי יבש גלעד (שופטים כ"א). והוא מוסיף וטוען כי אפשר שאת הנשים אף ניתן לראות כשותפוֹת, לכל הפחות, למעשי בעליהן (ועיין גם דברי הרמב"ם במורה הנבוכים חלק א פרק נד).

הרמ"ה דחה ראיות אלו. לדעתו, סיפורי קורח ויבש גלעד היו מעשה חד-פעמי והוראת שעה, ואין ללמוד מהם הלכה לדורות. ואף את ההסבר שהנשים שותפות למעשי בעליהן דחה, בטענה שאין לכך כל מקור בתורה.

שני הצדדים הרבו להביא ראיות לדבריהם ממדרשי ההלכה ומן התוספתא, ולא נוכל לבחון כאן בדקדוק את כל הראיות הללו. נעמוד אפוא רק על ראיה אחת שהביא הרמ"ה מסוגייתנו (קיב ע"א). הגמרא עוסקת בדין שערן ופאותיהן של נשים צדקניות ושל נשים רשעיות, ומכאן מוכיח הרמ"ה שהנשים נידונות בפני עצמן כצדקניות או רשעיות, ואינן נגררות אחר בעליהן! כיצד ישיב הרמב"ם לראיה זו?

על מנת לבאר זאת, עלינו לבחון תחילה היטב את פסק הרמב"ם. לכאורה יש בדברי הרמב"ם כפילות מיותרת. תחילה הוא אומר שאם הודחו כל אנשי העיר, נהרגים הם, נשיהם וילדיהם. אחר כך הוא כותב כי אם נמצא שהודחו רק רובם, אך לא כולם, אין הורגים אלא את המודחים ואת משפחותיהם. מדוע לא היה די לכתוב שהורגים את המודחים ואת משפחותיהם, וממילא ידעינן שאם הודחה העיר כולה, נהרגים כולם?

דומני שהתשובה פשוטה. הרמב"ם מדגיש שאם הודחו כל יושביה (הגברים) של העיר, הנשים והילדים נהרגים לא משום שותפותם למשפחת המודח, אלא משום היותם מיושבי העיר, שדינה שיַכּוּ "את כל נפש האדם אשר בה". לעומת זאת, כאשר הודחו רוב יושבי העיר, ולא כולם, נהרגים הנשים והילדים כנספחים של העובדים.

למאי נפקא מינה? לרווקה או אלמנה המתגוררת בעיר לבדה: הודחו רוב יושבי העיר – לא תיענש; הודחו כולם – תיענש אף היא, אף על פי שאין היא קשורה קשר משפחתי למי מהמודחים. נראה אפוא שהנשים הצדקניות או הרשעיות שבסוגייתנו הן, לפי הרמב"ם, אותן נשים שאינן קשורות קשר משפחתי לעובד עבודה זרה, ובהודחו רוב יושביה עסקינן; בזה מודה אף הרמב"ם שהאישה נידונה מצד עצמה.

אמור מעתה: דברי רבי אהרן מלוניל, שהריגת הנשים והילדים היא חלק מעונשו של אבי המשפחה המודח, אינם אלא מחצית ההסבר לדברי הרמב"ם, שכן הם מבארים רק את דין הודחו רוב יושבי העיר. אם הודחו כולם, נהרגים הנשים והילדים בשל היותם מאנשי העיר, כלומר בגין שותפותם לקבוצה שלמה שהודחה וניתקה מעל עם ישראל וא-לוהיו, ועל כן דינה חורג מן העבֵרה הפרטית של עבודה זרה (ראה עיוננו אתמול). יתרה מזאת: הריגת הילדים – שאינם בני עונשין – מלמדת שאין כאן כלל עונש, כי אם השמדת אויב, כמו במלחמה, והילדים נהרגים על שום שייכותם לאויב.

הרב ברוך וינטרוב