האם חמץ שנשרף לפני פסח מותר באכילה במועד

  • הרב משה טרגין

האם חמץ שנשרף לפני פסח מותר באכילה במועד?

המשנה בתחילת הפרק השני של מסכת פסחים אומרת: "כל שעה שמותר לאכול [חמץ]... מותר בהנאתו". הגמרא (כא ע"ב) לומדת מדברי המשנה כי חמץ שנשרף לפני הפסח, קרי לפני זמן תחילת האיסור, מותר בהנאה אפילו בפסח עצמו. דין זה תמוה: אם נותר חמץ ממש, מדוע תתיר השרפה ליהנות מן הלחם הנותר, ואם הלחם נשרף לחלוטין ואין הוא ראוי עוד לכלום, מדוע צריכה המשנה לחדש לנו כי הוא מותר בהנאה? בשיעור זה נבחן את הדרכים השונות להבנת הגמרא הנ"ל.

תוספות מציעים הסבר פשוט להלכה זו: החמץ נשרף עד שהגיע למצב שאין הוא ראוי לאכילת כלב. מרגע שחפץ כלשהו מגיע לרמה כזו של קלקול, הוא מאבד שם "אוכל" מבחינה הלכתית, ועל כן אין הוא אסור באיסור חמץ בפסח. לכלל זה יש השלכות רבות ומגוונות: מאכל שאינו ראוי לאכילת כלב אינו מקבל טומאה (רמב"ם הלכות טומאת אוכלין פ"ב הי"ח) ואינו חייב בתרומות ומעשרות (רמב"ם הלכות תרומות פ"ב ה"ב והלכות מעשר פ"א ה"ט).

למרות שהסבר זה נראה מתקבל על הדעת במבט ראשון, הוא מעורר מספר שאלות. מדוע חמץ זה מותר לאחר שרפתו רק בהנאה? מדוע לא נתיר את הפחמים הללו אף באכילה? לשאלה זו נדרשו בעל המאור ורבנו דוד. שניהם הסיקו לבסוף, כי למעשה אכן מותר לאדם אף לאכול מהחמץ השרוף. אלא שבמצבו הגרוע של החמץ לאחר השרפה אין לכנות את בליעתו בשם "אכילה", ועל כן המשנה לא הזכירה כי חמץ זה מותר באכילה - משום האנומליה שבאכילת חפץ כזה.

אלא שאין זו השאלה היחידה שאפשר לשאול על הסבר התוספות. אם השרפה מסירה מן הלחם את מעמדו כאוכל, מדוע רק לחם שנשרף לפני פסח מותר בהנאה? הלוא גם שרפה במהלך החג תסיר מן הלחם את מעמדו כאוכל, ואם יש מקום להתיר הנאה מחמץ שרוף, יש להתירה גם אם הוא נשרף בפסח? המאירי משיב כי איסור חמץ יכול לפקוע בשרפה רק אם מלכתחילה הוא לא חל על החמץ שנשרף, אבל אם השרפה הייתה תוך כדי הפסח, הרי שכבר חל איסור חמץ על החפץ, והשרפה לא תועיל לו. המאירי קובע כי מרגע שדבר מה נאסר, לא יועילו שינויים כימיים על מנת להתיר את האיסור. במקרה שלנו, רק אם האוכל יישרף לפני הפסח ניתן יהיה ליהנות ממנו בפסח, משום שהוא ייכנס לחג ללא שם אוכל.

סיכום:

לפי ההבנה הפשוטה שרפת הלחם עוקרת ממנו שם אוכל, ועל כן איסור חמץ אינו חל עליו. יש לשים לב לעובדה שהמשנה מתירה חמץ כזה רק בהנאה, ולא באכילה ממש, וכן יש לשים לב לעובדה שהשרפה מועילה רק אם נעשתה קודם לזמן חלות האיסור.

אלא שעדיין יש מקום להקשות: מה עניין זה קשור למשנה שלנו? העיקרון כי אוכל שנשרף ואינו ראוי למאכל כלב מאבד שם אוכל הוא עיקרון המוכר לנו ממקומות רבים בש"ס, ומדוע זהו החידוש שבוחרת דווקא המשנה שלנו לומר?

רש"י מציע הבנה אחרת בגמרא, הדומה במשהו להבנה שהצגנו עד כה. הוא כותב כי לאחר השרפה הלחם איבד את טעמו ואת מראיתו. רש"י אינו מדבר על אבדן שם אוכל אלא על הפסד של חזות וטעם. אפשר לומר כי לדעת רש"י ללחם עדיין יש מעמד של אוכל, אלא שאין הוא נחשב לחמץ משום שהוא חסר את הסממנים של לחם: טעם ומראה. מסברה נראה שניתן לומר כי מראה וטעם הם חלק מהגדרת אוכל מסוים כחמץ.

הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (פט"ו הל"א) דן במספר תרופות העשויות מקמח. הוא טוען כי איסור בל ייראה (איסור בעלות על חמץ) אינו חל על תרופות אלו, משום שאין להן כל דמיון ללחם. זהו המצב גם בגמרא במסכת ברכות (לז ע"ב), הדנה בשאלה איזו ברכה מברכים על מאכלים שיש בהם קמח, ומסיקה כי אם למאכל יש עדיין מראה לחם או טעם לחם מברכים עליו המוציא. עולה מכאן, שחלק משמעותי מהגדרתו של מאכל מסוים כלחם תלוי במראהו החיצוני. שרפת הלחם בערב פסח משנה את מראהו החיצוני, ועל כן היא אף עוקרת ממנו שם לחם.

עמדתו של רש"י מתמודדת עם שאלה יסודית שהועלתה לעיל. על פיה מובן מדוע דווקא המשנה כאן עוסקת בדין זה, שכן המדובר בדין מקומי הקשור להלכות פסח, ולא בדין כללי יותר. המשנה אינה משמיעה לנו כי אוכל שנשרף ואינו ראוי למאכל כלב מאבד שם אוכל מבחינה הלכתית, אלא היא מחדשת כי לחם שאיבד את מראיתו ואת טעמו אינו נחשב עוד כלחם, ועל כן אין עליו איסור חמץ. למרות שמצאנו מספר עניינים מקבילים לחידוש זה, הרי שלא ניתן לומר כי הדבר ברור ומובן מאליו, ועל כן המשנה משמיעה לנו דין זה בפירוש.

אולם גם רש"י צריך להתמודד עם שתי השאלות שהועלו לעיל: מדוע לא נתיר את הלחם הזה גם באכילה, ומדוע השרפה חייבת להתבצע דווקא לפני פסח? רש"י יכול להשתמש בתשובות שהוצעו לעיל - שאף לא אחת מהן מספקת לחלוטין.

אפשרות שלישית בהבנת המשנה מוצגת על ידי ספר המכתם. הוא טוען כי השרפה שעליה מדברת המשנה אינה שרפה גמורה. במשנה מדובר בכיכר שנשרפה רק מבחוץ, ומתחת לשכבה העליונה החרוכה עדיין נשארה הכיכר כקדמותה - בעלת טעם לחם ומראה לחם ממש - ואף על פי כן היא מותרת באכילה בפסח. לפי שיטת המכתם עצם השרפה מהווה פעולת ביטול של הלחם; ההשלכה לאש כמוה כהכרזה כי חמץ זה מבוטל ואינו חשוב בעיני בעליו. והביטול מתיר את החמץ.

ברור כי המכתם מסתמך על הנחה מחודשת ביותר: באמצעות הכרזה מילולית, אקט של השלכה לאש, או כל אקט אחר המביע חוסר עניין של הבעלים בחמץ, מושג ביטול, הגורם ללחם השרוף להיחשב כגוש פחמים בעלמא. (למרות שמבחינה אובייקטיבית הלחם עדיין ראוי לאכילה אין הוא נאסר כחמץ, כיוון שמבחינה סובייקטיבית הוא אינו ראוי לאכילה.) עמדה זו נתמכת על ידי כמה נוסחים שבהם הביטול נעשה בלשון "ייחשב כעפר הארץ" (ראה בעניין זה את הדעות המובאות בראשונים בפסחים (ו ע"ב) לגבי הנוסחים השונים של הביטול). מעניין לציין, כי לפי דעת המכתם, אם הלחם בוטל ללא כוונה ודעת מצד בעליו הוא עדיין אסור באכילה ואין לו דין של חמץ שבוטל, משום שהביטול היה ללא דעת.

לפי דעה זו ברור למדי מדוע השרפה חייבת להתבצע לפני פסח: הגמרא פוסקת כי ביטול מועיל רק לפני שהחמץ נאסר; מרגע שהחמץ נאסר אין אפשרות לבטלו, שכן הביטול דורש בעלות, והאיסור ליהנות מן החמץ מפקיע כל זיקה של בעלות. ומכיוון ששרפה הנה צורה של ביטול, גם היא חייבת להתבצע לפני פסח.

דעה זו אף מסבירה היטב מדוע הלחם השרוף מותר רק בהנאה. הרא"ש כבר עמד על הביטול "העדין" שיוצרת שרפה זו. אם לאחר השרפה (שלמעשה מביעה את ביטולו של החמץ ואת החשבתו כעפר הארץ) אני אוכל מן הלחם, אני מגדיר את הלחם מחדש כלחם ומבטל את מעמדו כעפר. ככלות הכול, ביטול הוא הגדרה סובייקטיבית, וככזה הוא נזיל מאוד. אמנם פעולת השרפה נתנה ללחם מעמד של עפר, וכעפר הוא מותר באכילה ובהנאה, אלא שאכילה תגרום לשינוי המעמד שניתן לו בביטול, בעוד ששימוש למטרות הנאה בלבד, אין בו כדי לשנות את מעמדו כעפר. ממילא, הגיוני הדבר שלחם זה יהיה מותר בהנאה ואסור באכילה.

סיכום:

מצאנו שתי הבנות חלופיות להבנתם הראשונית של תוספות. רש"י סבר כי השרפה נוטלת מן הלחם את טעמו ואת מראהו ועל כן היא גורמת לאיבוד שם הלחם. המכתם סבר כי השרפה מביעה את חוסר חשיבותו של הלחם בעיני בעליו, ועל כן היא משמשת כסוג של ביטול.

נקודות מתודיות:

1. לפעמים גישה מסוימת נראית לנו הגיונית ומובנת, אלא שהיא סובלת מאי-התאמה לשונית. ישנן פעמים שבהן דבר מסוים נתפס כהגיוני, אך אין הוא מסתדר עם גורמים מסוימים המופיעים בסוגיה. לעתים סברה מסוימת היא כה פשוטה, עד שאנו שואלים את עצמנו מדוע בכלל חשה הגמרא צורך להשמיע לנו דין זה.