האם לבעלי חיים יש אחריות אישית?

  • הרב אביעד ברטוב

א. הקדמה

מעמדם של בעלי חיים במקרא ובחז"ל הוא של יצורים בעלי אוטונומיה, רגשות ורצונות. כפי שהראנו בשיעור שעבר, בבריאת העולם הותר לאדם להשתמש בבעלי חיים אך לא לאכלם (בראשית, א', כט - ל), ורק לאחר חטא המבול הותר לבני אדם לאכול את בשרם (שם, ט', ג). עוד הסברנו בשיעור שעבר כי על פי הרמב"ן האיסור המקורי נעוץ בכך שלבעלי חיים יש בחירה בתחום המזון ובסיפוק צרכיהם וברצון לחיים ("רוח הבהמה", על פי קהלת, ג', כא), ולאחר המבול בו הותר לבני האדם לאכול בשר בעלי חיים כי בעלי החיים נצלו מן המבול בזכות נח. דהיינו, לאחר המבול בעלי החיים הוכפפו לשלטון האדם לכל דבר ועניין. אולם 'רוח הבהמה' לא נגוזה ומעמדה כיצור עם רצונות ורגשות הוא דבר שלא ניתן להכחשה. בשיעור זה נדון בשאלת האחריות האישית של בעלי החיים.

ב. שור האצטדין

שור שנגח והרג חייב מיתה (שמות, כ"א, כח), אך הברייתא בב"ק לט. מחריגה את "שור האצטדין":

שור האצטדין אינו חייב מיתה, שנאמר: "כי יגח" (שם) -  ולא שיגיחוהו.

דהיינו שור האצטדין פטור ממיתה כיוון שהמוטיבציה לנגיחה אינה נובעת ממנו אלא מבני האדם המשחקים עמו; ואכן, עד ימינו בזירות הקרב בספרד נעשות פעולות רבות של אילוף והתנייה לשוורים הנכנסים לזירה. הגמרא ממשיכה לדון האם שור זה כשר לקרבן: 

איבעיא להו: מהו לגבי מזבח? רב אמר: כשר, ושמואל אמר: פסול. רב אמר כשר, אנוס הוא; ושמואל אמר פסול, הרי נעבד בו עבירה.

(ב"ק מ:).

רב סובר שהשור כשר לקרבן כיוון שהוא נחשב ל"אנוס" -  התנהגותו הקטלנית אינה נובעת מדחפיו האישים אלא מן הלחצים החיצוניים והסביבתיים, ונראה שלדעה זו יש משקל רב ל'רוח הבהמה'.

הרמב"ם פוסק כרב ומנמק את הדברים באופן הבא:

בהמה ששחקו בה והגיחוה עד שהמיתה את האדם הרי זה כשירה למזבח, מפני שהיא כאנוסה.

(הלכות איסורי מזבח, ג', ד).

הרמב"ם משתמש בכ"ף הדמיון, דהיינו הבהמה היא "כאנוסה" ולא "אנוסה". מכך ניתן להסיק כי על פי הרמב"ם ל'רוח הבהמה' יש פחות משקל ממה שהיה ניתן להבין מן הרמב"ן או מדברי רב בסוגיה.

ג. מחלוקת הראשונים לגבי אחריותם של בעלי החיים

בספר מורה הנבוכים הרמב"ם מנמק את דינו של שור שהרג אדם למיתה באופן הבא:

והיות הבהמה נהרגת כשתהרוג אדם, אינו לקחת דין ממנה כמו שירחיקו עלינו הצדוקים, אבל הוא לקחת הדין מבעליה, ומפני זה נאסר ליהנות בבשרה מפני שיפליג בעל הבהמה לשמרה, וידע שאם תהרוג גדול או קטן בן חורין או עבד יפסיד דמיה על כל פנים, ואם תהיה מועדת יתחייב כופר מוסף על אבדת דמיה...שחמלת בני אדם על ממונם כחמלתם על נפשם, וקצת בני אדם יגדיל ממונו על נפשו, אמנם להשוות ביניהם הוא על הרוב...

(ג', מ).

לדעת הרמב"ם בעלי חיים נהרגים על שפיכות דמים כדי להתריע את בעליהם. הרמב"ם מדגיש כי משפט השור הוא לא משפט לשור אלא לבעליו, וזאת בהתאם לתפיסתו בנושא שכר ועונש לבעלי חיים:

אמנם ענין זה הגמול לבעל חיים שאינו מדבר, לא נשמע כלל באומנתנו לפנים, וגם חכמי התלמוד לא זכרוהו כלל, אבל קצת האחרונים מן הגאונים ז"ל כאשר שמעוהו מכת המעתזיל"ה ישר בעיניהם והאמינוהו.

(שם, ג', יז).

דהיינו, לדעת הרמב"ם בעלי חיים אינם שפיטים. הרמב"ם מזכיר כנגד "קצת האחרונים" שסברו אחרת, ואחד מהם הוא רס"ג הסבור שבעלי חיים הם שפיטים (הנבחר באמונות ודעות, מאמר ג'), ועל פי גישה זו ניתן לפרש שהמתת שור שהרג היא עונש לשור עצמו. כך אכן כתב הרמב"ן בפירושו לתורה:

"מיד כל חיה אדרשנו" - תמה אני, אם הדרישה כמשמעה, מיד החיה כמו מיד האדם להיות עונש בדבר, ואין בחיה דעת שתענש או שתקבל שכר. ואולי יהיה כן בענין דם האדם לבדו, שכל החיה שתטרוף אותו תטרף כי גזרת מלך היא, וזה טעם "סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו" (שמות, כ"א, כח), ואיננו להעניש את בעליו בממון, כי אפילו שור המדבר חייב מיתה (ב"ק מד:). וצוה כן בבני נח כבישראל.

(בראשית, ט', ה).

תחילה הרמב"ן מסתייג מן הקביעה כי יש ענישה לבעלי חיים, אך הוא מקבל זאת לגבי הריגת אדם - לגבי מקרה זה יש 'גזירת מלך' שיש להעניש את השור עצמו. כיוון זה עולה גם  במכילתא:

ר' יצחק אומר: מה עגלה ערופה שאינה מטמאה את הארץ ולא מסלקת את השכינה, הרי היא אסורה בהנאה, שור הנסקל שהוא מטמא את הארץ ומסלק את השכינה, אינו דין שיהא אסור בהנאה?!

(פרשת משפטים, פרשה י').

לדעת ר' יצחק, סילוק השכינה וטימוא הארץ הנוצרים על הרג של אדם חף מפשע[1] הם כה חמורים, עד שגם בעל חיים חסר דעת צריך להיענש בגינם.

ראינו, אם כן, מספר שיטות בשאלת היחס לבהמה כיצור שפיט:

1. הרמב"ם סובר כי הבהמה אינה יצור שפיט כלל ועיקר.

2. לדעת רס"ג, ככל הנראה,  בהמה היא יצור שפיט

3. הרמב"ן ור' יצחק במכילתא סבורים כי חומרת המעשה של שפיכת דמים הופכת את הבהמה לייצור שפיט.

יש לציין כי למרות דברי הרמב"ם הנחרצים שציטטנו לעיל, בהלכות סנהדרין עולה גישה מעט שונה:

אין דנין דיני נפשות בפחות מעשרים ושלשה, שהן סנהדרי קטנה, בין דיני נפשות של אדם בין דיני נפשות של בהמה. לפיכך, אין דנין שור הנסקל ולא הבהמה הנרבעת או הרובע אלא בבית דין של עשרים ושלשה...

(הלכות סנהדרין, ה', ג).

נראה שהביטוי "דיני נפשות של בהמה" אינו משקף דין פרסונלי אלא דין כללי, דהיינו  לשיטת הרמב"ם יש משפט לא לבהמה עצמה אלא לכל המין. חיזוק לדברים ניתן למצוא בדבריו במורה הנבוכים אודות מעמדם של בעלי חיים כיצורים מושגחים:

כי אלו כולם השגחה מינית לא אישית, וכאלו הוא מספר פעולותיו בהכינו לכל מין מזונו ההכרחי וחמר עמידתו, וזה מבואר נגלה.

(ג', נא).

ד. זכויות בעלי חיים

במשפט המודרני קיים ויכוח נוקב לגבי משמעות החוקים להגנת החי: האם מטרתם היא תועלת האדם או שהם נועדו להגן על בעלי החיים לשם עצמם. שני ההוגים בני זמננו אשר ספריהם ושיטותיהם עומדים ביסוד הדברים הם סינגר וריגן. מסקנתם של שני הוגים אלו היא שיש לחוקק חוקים אשר מטרתם היא הגנת החי והפחתת צריכת הבשר, אולם שניהם מגיעים למסקנה מכיוון שונה; בעוד סינגר נוקט בגישה התועלתנית, אשר מקורה בגדולי הפילוסופים בתרבות המערבית, ריגן מציע עמדה חדשה יותר, לפיה לבעלי חיים מגיעים זכויות משום שהם יצורים בני רגשות ורצונות. נראה כי המחלוקת בין רס"ג והרמב"ן לבין הרמב"ם, בנוגע לאחריות המשפטית של בעלי החיים, מקבילה במידת מה למחלוקת סינגר וריגן לגבי זכויות בעלי החיים.  

לסיום, ברצוני להביא עמדה שלישית, הנוטה לכיוון הקבלה, מבית מדרשו של הראי"ה קוק:

ובקול דממה דקה אומרת חוכמת ישראל הקבלה, מדרגת החי דלעתיד לבוא תעלה תהיה כבחינת המדבר דעכשיו  על ידי עליית העולמות. וזהו הוד התמונה אשר צירו לנו הנביאים במצב התרבותי של בעלי חיים הדורסים, פרה ודוב תרעינה..."כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיהו, י"א ט).

 

 

 

 

**********************************************************

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ז

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                    http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:                http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

 

**********************************************************

 

 

 

 

[1]   עיינו במדבר, ל"ה, ל - לד.