האם סומכים על הנשים?

[1]עמלת טרחת שפשפת והברקת את הבית לקראת פסח, ערב בדיקת חמץ הגיע וההכנות מגיעות לשיאן. בעלך עובר בין החדרים הנקיים ומבצע את בדיקת החמץ ובכך נותן את בדיקת הכשרות לבית.

בשיעור זה נעסוק בשאלה האם נשים יכולות לבדוק את החמץ בעצמן, ולהעניק לבית את תעודת הכשרות לקראת הפסח. בכדי לענות על שאלה זו אנו נצטרך לברר שני נושאים חשובים:

1. נאמנות נשים.

2. מטרת הבדיקה.

נאמנות הנשים

נחלקו חכמי א"י וחכמי בבל במידת נחישותן של נשים בבדיקת חמץ, וכך כותב הירושלמי:

"הכל נאמנין על ביעור חמץ אפילו נשים אפילו עבדים. רבי ירמיה בשם רבי זעירה לית כאן אפילו נשים, נשים עצמן הן נאמנות מפני שהן עצילות והן בודקות כל שהוא כל שהוא" (פסחים פ"א, הלכה א).

לדעת ר' ירמיה הבדיקה שעושות הנשים אינה יסודית הן בודקות 'כל שהוא כל שהוא', לאמור הן עוברות על כל הפינות המועדות לחמץ אולם מסתפקות בבדיקה שטחית.

לעומתו, בתלמוד הבבלי נאמר:

"תניתוה: הכל נאמנים על ביעור חמץ, אפילו נשים אפילו עבדים אפילו קטנים. מאי טעמא מהימני -  לאו משום דחזקתו בדוק? דקסבר: הכל חברים הם אצל בדיקת חמץ"              (פסחים ד.).

לדעת הבבלי נשים וקטנים נאמנים בבדיקת חמץ שכן בבדיקת חמץ 'הכל חברים', לאמור אנו לא חוששים להתרשלות בבדיקת חמץ.

מתוך דברי התלמודים נראה כי לעניין בדיקת חמץ קיים חשש שנשים יתרשלו בבדיקה. הראשונים היו ערים לדבר, ולאור זאת העלו את השאלה אם אנו חוששים שנשים יתרשלו בבדיקת חמץ, כיצד אנו מאמינים להם בתחומים אחרים בהם בכדי להתרחק מאיסור יש לבצע בדיקה, כדוגמת הלכות כשרות-ניכור החלב, ספירת נדה, וכו'?

 

על שאלה זו עונה המהר"ם חלוואה:

"ואפשר דלא חיישינן לעצלות אלא במידי שצריך לחזור אחריו ממקום למקום, אבל במה שבידה אם אתה מאמינה שמתחלת את המלאכה - האמינה על סיומה! דלאו ברשעת עסקינו שתראה האסור ותעלים עיניה ותניחנו".

נשים אינם נרשעות המזלזלות באיסורי תורה, ועלולות להכשיל את משפחותיהם. אלא שאופי בדיקת חמץ הדורש ניידות ממקום למקום, הוא אשר מוריד את איכות הבדיקה של נשים, וזאת גם הסיבה שגם לגבי מדידת תחום שבת חששו מבדיקת הנשים משום שהדבר דורש בדיקה עם ניידות.

במונחים מודרניים ניתן להציע כי חששם של חכמים שבדיקת האישה תהיה איכותית פחות, נובעת מכך שהם תפסו כי לנשים יש אינטליגנציה מרחבית טובה פחות מן הגברים, ולכן בתחומים מסוימים הם העדיפו גברים.

יש לציין כי למרות דברי הגמרא, בהמשך הגמרא מובא כי מאחר שתחומים דרבנן ובדיקת חמץ דרבנן הקלו והסתפקו גם בבדיקת הנשים.

ברם, יש מן הראשונים שדרשו את הירושלמי להיפוך ולשיטתם נשים עצלניות היא לא גריעותה אלא טיבותא. כך למשל כתב המאירי:

"ובתלמוד המערב אמרו על סוגיא זו לית כאן נשים מתוך שהן עצלניות בודקות כל שהן. ועקר הפירוש בו לית כאן נשים, כלומר לא הוצרכנו להכשיר בדיקתן מטעם זה, שמתוך שהם עצלניות בודקות כל שהן. רצונו לומר: עושות מלאכתן במתון ואינן טרודות בעסקים אחרים ובודקות כל שהן, ר"ל בכל כחן יפה יפה, על דרך מה שאמרו ג"כ למה לאור הנר מפני שהנר בודק כל שהוא. ויש מפרשים אותו בהפך ואין דבריהן כלום".  

לדעת המאירי השימוש במילה עצלנות, אינה נוגעת לטיב העבודה אלא על מהירותה. לאמור התנהלות הגברית העסוקה, נובעת מחשיבה דיכוטומית ועסוקה 'בלהריץ עניינים'. ביחס להתנהלות זוף נשים עצלניות, אולם ביחס לבדיקת חמץ דבר זה לטיבותא ולכן בדיקת נשים מועילה יותר.

מנהג נשים – מטרת הבדיקה

מנהג ישראל לפזר 10 פתיתים קודם בדיקת חמץ בקצוות הבית, ואז לשלח את הבודק לחפש אחריהם בנרות על מנת לחפש את ה"מטמון" (המנהג מופיע בדברי הרמ"א באו"ח סי' תל"ב).

 

 

 

המהר"ם חלוואה בפרושו למסכת פסחים כותב כי מנהג זה הוא 'מנהג נשים':

"והלכך יצא לנו מזה למנהג הנשים שמזמינות חמץ בשעת הבדיקה שלא תהא ברכה לבטלה דלאו מנהג הוא, דאין הברכה אלא על החפוש והבדיקה בין מצא בין לא מצא"                         (ז.).

הביטוי 'מנהג נשים' בספרות ההלכה, בא להורות את מקורו של המנהג - הנשים. מאידך, לא אחת הוא מבטא גם את רוח חכמים מן המנהג, כמו במקרה שלפנינו.

במקרה שלפנינו נראה כי המהר"ם חלוואה מסתייג מן המנהג. המהר"ם מסביר כי מטרתה של בדיקת חמץ הוא לבצע מעשה בדיקה, והוא אינו חייב להניב איתו מציאה של חמץ בפועל. כשם שבטיפול רפואי מטרת האנמנזה אינה בהכרח למצוא חולי אלא לשקף את מצב בריאותו של החולה, כך בבדיקת חמץ הבדיקה באה לשקף האם קיים חמץ בבית.

בעל ה'ציץ אליעז'ר מציע 'פתרון אחר', המצדיק את מנהג הנשים. הרב וולנדברג מבסס את חידושו על קושיית המהרש"א אודות מקור חיוב בדיקת חמץ. בתוספתא נלמד חיוב זה על ידי גזרה שווה בין הפסוק 'לא ימצא לכם' שנאמר על החמץ, לפסוק אודות יוסף ואחיו:

"וַיְחַפֵּשׂ, בַּגָּדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטֹן כִּלָּה וַיִּמָּצֵא הַגָּבִיעַ בְּאַמְתַּחַת בִּנְיָמִן".

המהרש"א שואל, כיצד אנו לומדים מפסוק זה, והרי שם החיפוש הביא לידי גילוי, ואילו בפסוקים בפרשת שמות מהם נלמד חיוב הבדיקה הפועל הוא 'לא ימצא' - מטרת הבדיקה איננה להביא לגילוי. לאור שאלה זו, מציעים האחרונים לבצע את הגזרה השווה על פסוק אחר מסיפור רחל והתרפים:

"וַיְחַפֵּשׂ וְלֹא מָצָא אֶת הַתְּרָפִים"              (בראשית ל"א).

במקרה שלפנינו אנו רואים כי המילה 'חיפוש' מביאה לפעמים גם למציאות 'לא ימצא', וא"כ ניתן היה ללמוד באופן חלק יותר את חיוב הבדיקה מפסוק זה.

לאור דיון זה, מציע ה'ציץ אליעזר' לפרש כי המדרש בחר ללמוד דווקא מן החיפוש שבפרשת בנימין על מנת ללמדנו כי חיפוש בבדיקת החמץ צריך להיות נושא פירות בכדי להיחשב חיפוש.

יש מן האחרונים שרצו להציע מקורות נוספים למנהג הנשים^[2]:

1. מנהגו של רב פפי: הגמרא (ט:) מביאה מחלוקת בין האמוראים בנוסח ברכת ביעור חמץ. לשיטת רב פפי הברכה היא לבער חמץ, ומכאן נראה כי כבר במקומו של רב פפי היו סבורים כי הבדיקה צריכה להביא למציאת חמץ.

2. סוגית 'הניח י' צבורים של חמץ ומצא ט'. יש שרצו לדייק מסוגיה זאת כי היה מנהג להניח י' פתיתים, וא"כ יכול להיות שזאת עדות לשיטת ר' פפי כי ברכת ביעור חמץ היא על מציאת חמץ.  

לאור דברים אלו, מדוע אם כן מכנים האחרונים מנהג זה כ'מנהג הנשים', ולא מנהגם של ראשונים?

יתכן שכפי שכתבנו בראשית הדברים, הכותרת 'מנהג נשים' באה כצורת אמירת ביקורת על מנהג ראשונים זה^[3].

אפשרות אחרת היא להציע מקורו של מנהג זה הוא במבנה המשפחה הקלאסי, בו האחריות על ניקיון הבית וסידורו מוטלת על הנשים.

המדרש מספר כי אף אסתר המלכה היתה עסוקה בביעור חמץ:

"שומר מצוה לא ידע דבר רע, זו אסתר שהיתה עסוקה במצות ביעור חמץ, ועת ומשפט ידע לב חכם, זה מרדכי דכתיב (אסתר ד') 'ומרדכי ידע את כל אשר נעשה"

                                       (קהלת רבה (וילנא) פרשה ח).

על פי המדרש, ביחס למצוות ביעור חמץ נשים הם בבחינת 'שומר מצווה לא ידע דבר רע'. במילים אחרות מי שעוסק בנקיון הבית ורוצה לעשותו כשר לפסח ישיג את מטרתו. ולכן אילו מצוות בדיקת חמץ היתה מוטלת על הנשים לבד נראה כי ניתן היה לסמוך על הנשים. אולם מאחר והעולם נוהג כי הגברים האם אלה שמבצעים את הבדיקה, דאגו הנשים לשים פירורים וזאת בכדי להכניס את הגברים לאוירה של שומר מצווה.

למעשה אנו נוהגים כי בעל הבית הוא אשר מבצע את הבדיקה - בדיקה שאין מטרתה לנקות את הבית, שכן מנהג ישראל הוא לכבד את הבית ולהכינו לערב י"ד מבעוד יום. תפקיד האב בבדיקת חמץ הוא לערוך מעין מסדר מפקד מסיים לתהליך הכנת הבית לפסח, תהליך בו שותפים כל בני המשפחה^[4].

להלכה

להלכה קיבלו האשכנזים (רמ"א סי' תל"ב) את מנהג הנשים, אולם השו"ע בבית יוסף מציין כי לדעתו מנהג זה מיותר.

בספרי האחרונים מופיעים מספר הוראות לנוהגים במנהג זה וזאת  למנוע תקלה מיותרת:

1. שהחמץ יהיה נוקשה ולא ישאיר פירורים אחריו.

2. שגודל החתיכות יהיה קטן מכזית וסה"כ שלהם יהיה לפחות כזית

במידה והחתיכות קטנות מכזית, גם במידה ולא ימצאו את חלקם מאחר שבעל בית מבטלם ואין החתיכות בגודל חשוב לא צריך לחשוש.