דילוג לתוכן העיקרי

ליקוטי מוהר"ן | תורה כ"ז | האמת והשלום אהבו | 1

קובץ טקסט

הקדמה

בתורה זו ר' נחמן עוסק בשתי סוגיות יסודיות. הנושא הראשון הוא השאיפה והחזון לשלום: הן בין בני האדם והן באדם עצמו פנימה. ר' נחמן מתייחס לשלום שנשען על כנות וקבלת המציאות, שיודע לטלטל את האדם, ומקרב אותו אל האמת כפי שיתבאר ויורחב בהמשך. הנושא השני עוסק בדרכים למימוש שאיפה גדולה זו. כיצד מגיעים למצב בו "האמת והשלום אהבו".

 

א. שלום שמביא לאמת

ר' נחמן פותח בציטוט מתוך הגמרא במסכת בכורות שם מופיעות מספר שאלות ששואלים חכמי אתונה את ר' יהושע בן חנניה. שאלותיהם המחוכמות ותשובותיו של ר' יהושע המחוכמות עוד יותר מעסיקים את ר' נחמן במספר תורות (כב-לג) והנה אחת מהן:

"רציצה דמיית בביעותא, היכה נפק רוחא? ואמר להו: בהיינו דעאל".

שאלה שנשאלה בבית המדרש: אפרוח שמת בתוך הביצה שלו מהיכן יוצאת הרוח (הנפש) שלו? והתשובה: מאותו מקום שבו הוא נכנס משם הוא גם יוצא! כמובן שיש פה סוג של תשובה רטורית, תשובה החותרת תחת השאלה. חוזרת אל השואל ושואלת שאלה על שאלתו וממילא אף לא מצפה לתשובה: היכן שהרוח נכנסה משם היא גם יוצאת. כאשר ברור שהביצה היא מקום סגור ללא פתח כניסה או יציאה...! ושתי השאלות גם יחד נשארות סתומות! וסתימותה של האחת הינה מענה – לא מענה לסתימותה של חברתה.

 

מיד אחרי הציטוט מהגמרא מתחילה התורה:

"כי למשוך את כל העולם לעבודתו לעובדו שכם אחד, וכולם ישליכו אלילי כספם וזהבם ויתפללו לה' יתברך לבד, זה הדבר נעשה בכל דור ודור לפי השלום שבדור. כי ע"י השלום שיש בין בני האדם והם חוקרים ומסבירים זה לזה האמת, על ידי זה משליך כל איש את שקר אלילי כספו ומקרב את עצמו לאמת." 

תחילת דבריו של ר' נחמן הוא תיאור חזון אחרית הימים: חזון ממשי של זמן ומקום שבהם כולם יעבדו שכם אחד, ישליכו את אלילי כספם וזהבם ויתפללו לה' יתברך לבד. איך יכול להתרחש החזון שבו ישליך כל אחד את אלילי הכסף והזהב ויתקרבו לאמת? ר' נחמן משיב ובתשובתו טמונה בשורה כפולה: "זה הדבר נעשה בכל דור ודור לפי השלום שבדור." בשורה ראשונה היא שהחזון אכן מתרחש הלכה למעשה בכל תקופה ותקופה. איך הוא מתרחש ועד כמה הוא באמת נמצא? הדבר תלוי במידת השלום. ככל שיש יותר שלום כן החזון הזה מתקיים ולהיפך חלילה. הבשורה השנייה, שמקופלת באותה אמירה עצמה, היא שחזון אחרית הימים שכל העולם עובד את ה' וכולם משליכים את אלילי כספם איננו רחוק כל כך כפי שרגילים אנו לחשוב אלא נמצא הוא בעצם בפוטנציאל לפנינו; הוא אפשרי, הוא ישנו, הוא נמצא בעצם פה במרכז העולם, אפשר פשוט לבוא ולקחת אותו. אלא שעל מנת שנוכל באמת לקחת אותו צריך שיהיה שלום.

הבא נתאר לעצמנו מצב שלום בין בני האדם, שלום אמיתי, אנשים לא מפחדים זה מזה וממילא לא מציבים חומות זה מפני זה. משעה שחומות הלב נופלות גם כל המגננות מתמוססות עימן. אם היינו מרפים את האחיזה הנוקשה שלנו בעולם הדימויים, שלא נועדה אלא כדי להגן על עצמנו, הרי שהיינו מתקרבים אל האמת. כי לפי עומק וכנות השלום כן האמת, כמו שנאמר: האמת והשלום אהבו.

האמת נוכחת תמיד, אלא שלפי מידת השלום שיש לאדם, ככה יש לו את הכוחות להתקרב אליה, כך יש לו את הכוחות להישיר אליה מבט. בעצם אומר לנו ר' נחמן אם היינו לוקחים את כל העולם כולו והיינו עושים מין קונגרס כזה (או"ם?!) שבו כולם היו מדברים אחד עם השני, והיה ביניהם שלום, כאשר כל אחד מוריד את החומות שסוככות על לבו אז בסופו של דבר היו מגיעים אל האמת כפי שהיא.  האחד היה מסביר לזולתו והזולת היה לומד ומקשיב והיו מדברים ביניהם, גם מתווכחים אבל לשם שמים, עד שאחד היה אומר "אתה צודק, יש צדק בדבריך", וכך הלאה עד שבסופו של דבר האמת הייתה מתגלית. 

הסיבה בגללה אנחנו לא רואים את האמת היא בגלל שאנחנו מפחדים ממנה, כך אומר ר' נחמן; בגלל שאנחנו מלאים במחסומים מפניה. האמת איננה דבר שכובשים אותו אלא פותחים את הלב לקראתו. האמת בהגדרתה נוכחת תמיד, תהא אשר תהא. כל שעלינו לעשות הוא להיות מוכנים לקבל אותה. כל "אלילי הכסף" אינם אלא הניסיון לאגור ולהיתפס בציפיות שלנו מן המציאות, שלא נופתע שלא נאלץ לקבל את אשר אין ליבנו חפץ. לכן, האמת כל כך זקוקה לשלום שכן השלום הוא היכולת לקבל את המציאות כפי שהיא, גם אם היא לעתים לא פשוטה. ר' נחמן מגדיר את השלום כאחדות ההפכים, אם האדם מוכן להיות באחדות גם כשקורה משהו ממש הפוך לעצמו, אם הוא בשלום תודעתי עם מה שקורה לו, אז אדם כזה מסוגל לעבור את כל הקשיים, את כל המבחנים, בדרך אל האמת. לראות את האמת ולהיפתח אליה.

 

ב.  תתן אמת ליעקב

על יעקב אבינו נאמר שמידתו הייתה אמת. על סיפור גלילת האבן מעל פי הבאר כותב השפת אמת 'שעל ידי אמת אפשר לגולל את האבן המכסה על פי באר הפנימיות'. מהי האבן הזאת? ומדוע היא מונחת על פי הבאר? מתברר שאבן זו מונחת הייתה בכוונה תחילה שם. יום יום חיכו כל הרועים שכל רועי הכפר יגיעו ורק אז יהיה בכוח כולם לגולל אותה. בסוף היום היו משיבים אותה לשם על מנת שגם מחר כך יהיה. וכל כך למה? כדי שאף אחד לא ייקח יותר מים מחברו. לכן סיכמו ביניהם שתהיה אבן אחת גדולה ורק כשכל הרועים יגיעו בבוקר אל הבאר הם כולם ביחד ירימו אותה וישקו את העדרים. החשש הזה הביא אותם להחלטה שדואגת לעשות חלוקה שוויונית מובטחת. אפילו השוויון והנכונות לשיתוף פעולה בסיפור הזה הם סוג מסוים של חששנות ופחד האחד מהשני[1].  אבל יעקב אבינו בכוח האמת שלו מצליח לבדו להרים את האבן הזו.  יש פה אמירה שמאמינה שאם אהיה אמיתי, אם אדבר אליך מתוך נקודת האמת שבי, אזי אצליח לגולל את האבן שנמצאת מעל פי הבאר; אני אצליח לפתוח את החסימות והאבנים שכולנו שמים מעל פי הבאר הפנימית שלנו, לפרוץ את החומות שאנחנו שמים בינינו והאמת הצפונה בנו לבין המציאות שאנו לעתים כל כך חוששים ממנה, חוששים לפעמים מפני הבושה או מההיסחפות אחריה, שניפגע שנתבייש ועוד כהנה וכהנה. אחד יכול לעשות מה שבכוח הרבים לעשות. לכולם יש אבן מעל פי הבאר, אכן אם כולם היו בשלום, יכולים היינו כולנו ביחד להרים את האבן הזו והיינו מגלים את המים החיים המפכים בבאר.

ואמנם עוד חזון למועד עד שנזכה לשלום כזה. אולם, עתה משעה שמבינים אנו עד כמה האמת נוכחת ומדוע אנו מערימים עליהם אבן גדולה, בדמות ההתחשבות השוויונית באחרים ובמציאות ובאילוצים ובפני השטח אולי יוכל גם היחיד לגולל אבן זו. אם אכן האמת מצויה לפנינו אולי לא חייבים לחכות עד אשר יאספו כל העדרים עד השלום הנכסף, אולי גם היחיד יכול להגיע אל אותה אמת נוכחת אם רק יהיה שלום בליבו. כי כשיש שלום האמת מתגלה. לא מפחדים לעבור תהליך ולא מפחדים ממסקנות קשות ובלבד שנגיע לאמת. ההזמנה לפעולה זו נמצאת לפנינו, האמת נמצאת לפנינו, אפשר לפתוח את פי הבאר. שכן האבן מונחת שם רק בגלל שאין שלום, רק בגלל אותה מלחמה סמויה האחד עם השני. אך אם אני אדבר אליך באמת אצליח להגיע אל הלב שלך, אצליח שהאבן הזו תתגולל מעל פי הבאר ואז גם אצליח להגיע למעיינות הנובעים שבך, אצליח לעקוף את החסימות הללו שכולנו שמים על פי הבאר שלנו.

השלום אם כן, איננה רק תכונה פוליטית ציבורית אלא תכונה בנפש המסוגלת לקבל את ההפוך לה והשונה. אם אני אדבר אליך באמת, אצליח להגיע אל הלב שלך, אצליח שהאבן הזו תתגולל מעל פי הבאר ואז גם אצליח להגיע למעיינות הנובעים שבך, אצליח לעקוף את החסימות האלו שכולנו שמים על פי הבאר שלנו. וככל שיש שלום כזה בליבו של אדם כך יהיה הוא מוכן להיפתח אפילו אם האמת חדה, צורמת ומרה. אמנם האמת איננה דבר פשוט, ולא בקלות אנחנו מוכנים להסתכל על האמת, לא מוכנים שיגידו לנו את האמת, לא מוכנים להסתכל על האמת של עצמנו ושל אחרים, ואז אנחנו מעדיפים להניח אבן גדולה על פי הבאר, כזו שאפשר לגולל אותה רק אם יושיטו כל האנשים יד זה לזה. אך האמת העמוקה היא שבכל אחד מהאנשים בעולם מצוי חלק מאותה אמת גדולה. מצרף עוד פאזל לתמונה הרחבה. לו היה בנו את הכוח להקשיב לכל הנאמר  ולשקלל את כל האמיתות האלה, ניצוצות דקדושה שמסתובבים בעולם, היינו אולי מסוגלים לממש את החזון עליו הצביע ר' נחמן.  

 

ג. שלום ואמונה

ובכל זאת, אין הדבר כל כך פשוט. כיוון ששלום אצל היחיד הוא כמעט סתירה פנימית התופסת את החבל על שני קצותיו ודורשת מן האדם גם לחיות בשלום עם כולם ובכל מצב, אך גם להשאיר את המציאות כפי שהיא. ללא הידיים השלובות של כל הרועים איך אהיה בשלום עימם?

אמנם אפשר לומר ששאלה זו איננה רק שאלת רודפי השלום אלא שאלתה של המציאות באשר היא. כבר הקב"ה ששמו 'שלום' שם אותנו בקונפליקט הזה בעצם בריאתו את המציאות על כל צדדיה סתירותיה והפרטים הרבים שבה. וכבר משעה שהחליט הבורא שלא להקשיב לשלום שאמר "אל ייברא שכולו קטטה" שם את כולנו בקונפליקט זה במציאות סותרת ושתי קצות החבל בידינו. מעתה מי שרוצה לשאול את עצמו את שאלת המחלוקת בעולם יצטרך להיזכר בבורא העולם על מנת להתמודד עם הסתירות שבו. להיעזר באותה מידה של שלום המכוונת אותו להישאר על עומדו ובאמונה לקבל את המציאות על סתירותיה.

 

ד. ביצת השלום

אם נחזור לסיפור הגמרא איתו פתחנו הרי שלאור דברינו עד כה, אפשר לומר שהשלום שאנו מדברים עליו הוא כמו אותה ביצה שאי אפשר לצאת ממנה. הדרכתו של השלום כביכול מכניסה אותנו לתוך ביצה כאומרת לנו על כל מאורעותינו – מה שלא תהיה, איפה שלא תגיע, היכן שאתה לא נמצא, עליך לקבל את הכול בשלום, זאת אומרת להיות שם ולא לזוז ולקבל מה שבא עליך בשלום.

 

ה. מאיפה תצא הרוח?

אולם, אין הדבר קל כלל וכלל להישאר במקומנו ולקבל את הכול בשלום ובהשלמה. כמה שזה קשה יכול כל אחד רק לדעת בליבו. אין פלא אם כן, ששואלת הגמרא על אותו אפרוח המת בתוך ביצתו כיוון שבהדרכתה של מידת השלום אכן אפשר שאותו אפרוח קטן שבנו ימות בתוך ביצת השלום.

האפרוח מסמל את החלק הראשוני הקטן הפנימי החלש הפגיע שבנו, שאנחנו מסרבים לחשוף אל החוץ. שאלת הגמרא היא בעצם מה קורה עם אשים את החלק הזה בתוך ביצה? דהיינו אשאיר אותו בתוך המקום של השלום, האם יעמוד בטלטלה עצומה של ההשארות במקום מבלי היכולת לברוח? האם יהיה מסוגל לקבל את המציאות כפי שהיא? האם אין כאן ציפייה עזה מדי כלפי המציאות להיות איתה בשלום ללא תנאי תמיד??

וממשיכה לשאול עוד הגמרא במידה וחלילה האפרוח מת, מה לעשות אז? מאיפה תצא הרוח שלו? ומשמעות שאלה זו היכן אוכל אז להניח את ראשי, איפה אוכל לפרוק את המתחים, הכאבים הכעסים והתסכולים מדרישתה העזה של מידת השלום שלא לזוז ממקומי שלא לברוח. מה נעשה משנשללו ממנו גם מקומות המפלט שם היינו אוספים את דמעותינו ומניחים מזור על פצעינו. אם החלטנו להישאר נטועים במקומנו כמו בביצה הרי שהחלטנו לקבל את רגשות אלו אל חיקנו ולא להימלט מהם. לאן נזוז? האם אין מוצא?

על כך תשובתו הרטורית המחוכמת של ר' יהושע: אתה יודע מהיכן יוצאת הרוח מתוך הביצה? מאיפה שהיא נכנסה משם היא גם תצא ושם מקום המנוחה. הזכר מאיפה נכנסה הרוח לכאן, מי הוא זה שהצליח בכלל להכניס רוח לתוך ביצה הוא גם ידע מהיכן להוציאה. מי שהכניס אותי לסיטואציה הזו הוא גם יוציא אותי ממנה. אל תחפש מזור מחוץ לביצה, אל תברח מהתמודדות חזיתית ועזה עם המציאות כפי שהיא כיוון שרק בשלום איתה תמצא גם האמת הטמונה בה ועמה המים החיים הנמצאים בתחתית בארה. רק במה שהוא אמת אפשר לבטוח ורק בחיקו אפשר לנוח מנוחה אמיתית אלא שצריך מידה של שלום לשם כך ועם השלום גם אמונה. אל תשלה את עצמך שכל המנוחה שאדם מחפש מחוץ לביצה, זו מנוחה אמיתית, להיפך זה אליל, זה כספו וזהבו, מה שאדם מחפש כל הזמן מוצא מהמציאות הוא בעצם סותם את הבאר והולך לחפש משהו אחר. מאיפה שהרוח נכנסה, מאיפה החיים במציאות, מאיפה בכלל נכנס האפרוח בתוך הביצה, מי הביא אותי לתוך הסיטואציה הזו, מי שהביא אותי לסיטואציה הזו, אם יש בי אמונה, מי שהביא אותי לכך, מי שקלקל לי.. הוא הביא אותי לשם, רק הוא יטה אוזן, רק על כתפיו אוכל להניח את ראשי, רק למולו אוכל לשטוח את טענותיי באמת, רק בזרועותיו אמצע את המרגוע האמיתי.  זה המקור, תחזור אליו ואל תברח.  זאת האמירה.

כשאמר השלום "אל יברא שכולו קטטה" הצטרפה אליו גם האמת ואמרה "שכולו שקרים". מה עשה הקב"ה "השליך אמת ארצה וברא עלמא". ומאז אותו השלך נמצאת האמת במעמקי המציאות והרוצה לשתות מבארה צריך לעבור את מבחני השלום, אותו לא השליך ה', הם הם מבחני האמונה. הסתימות של הקונפליקטים בחיים של הסתירות והקשיים, מזכירים למאמין את הסתימות של עצם הבריאה, וכשם שנקרא המאמין להאמין באלה נקרא הוא גם להאמין באלה. אין מוצא מן הסתימות כמו שאין מוצא מן החיים – רק אמונה, רק שלום. מי שמתעקש להישאר במקומו יחוש איך אט אט, כפי מידת השלום שבו, נפתח בו גם הפתח לאמת ולאמונה. מי שמצליח למצוא בתוכו את אותו מקום משם באה ושבה הרוח, אותו מקום סתום שכולו אמונה, שכולו שלום, ימצא שם מים חיים לנפשו.

 

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אבי זדה

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שעל יד ישיבת הר עציון

על שם ישראל קושיצקי

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:      http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:     http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/unsubscribe.php

 

 

[1] השלום הזה ממש אינו שלום במובן הקלאסי אלא יש בו טלטלה גדולה מאד, אך מצד שני יש בו סוג של השלמה. השוויון שכאילו אנו חיים על פיו, כמו אותה חלוקה שוויונית של המים בפי הבאר, דומה אולי לדמוקרטיה שהבסיס השוויוני שלה מושתת על חשש גדול מאד אחד מפני השני, כאשר מכוחו מציבים גבולות לכל אחד על מנת ליצור שוויון, אך לא תמיד האמת טמונה בשוויון מסוג זה. התפיסה  הקפיטליסטית מאד תחרותית, וכלל לא ברור שיש כאן שוויון אמיתי. איפה הסוציאליות?! איפה עזרה לעניים?! בתפיסה זו בטהרתה אין מקום לכל נתינה כי אנחנו בשוויון.

ברובד אחר של שוויון אנו לא מוכנים לתת את שרביט האמת למישהו אחד כי אנו חוששים שהוא ימעל בה, לכן מפזרים לעדרים עדרים, האמת נעדרת... נעשית עדרים. כך למשל, אנו לא מוכנים לשלטון מלוכני בו היה לנו איש אחד שאנחנו יודעים שאפשר לבטוח בו, איש צדיק, שלא ייקח את המים לעצמו, אלא שרוצה רק לתת היינו נותנים לו לעשות חלוקה שוויונית, כמו שאדם נותן את כספי הצדקה לרב השכונה מתוך אמונה שהוא יודע לחלק את זה. אין לנו בנמצא עדיין דבר כזה אנחנו מעדיפים שלטון אחר, שלטון שוויוני.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)