האר"י | 2

לעילוי נשמת ישראל משה בן ראובן

הקדמה

בעולם הקבלה אפשר לדבר על שני תחומים: קבלה עיונית וקבלה מעשית. המושג "קבלה מעשית" עצמו יכול לשמש בשני מובנים שונים – יש קבלה מעשית שספרי הקבלה מזהירים מאוד מפניה, ועניינה השפעה על המציאות באופנים סודיים למיניהם, שיכולים להראות כמאגיים. ההנחיה הברורה של בעלי הסוד, ביניהם רבי חיים ויטל ב"שערי קדושה" (ספר מוסר ועבודת ה' שנועד להביא את המקובל למדרגת רוח הקודש), היא שאין לעסוק בקבלה מעשית במובן זה. אולם יש מובן אחר של קבלה מעשית, שפירושו יישום של הקבלה בעבודת ה'. זה כולל את התחומים המרכזיים בעבודת ה', המצוות והתפילה (לימוד התורה גם הוא תחום מרכזי, כמובן, אך הלימוד קשור לקבלה העיונית). בדברי האר"י ניכר שהוא מכוון את הלימוד לקבלה מעשית, זו מהסוג השני. הוא עוסק בקבלה עיונית, אבל כל מגמת העיסוק היא להגיע ליישום מעשי בעבודת ה' האישית – שמופיעה בעיקר ב"שער הכוונות" ו"שער המצוות", ובמקביל בספר "פרי עץ חיים".

מתוך מגמה זו האר"י חודר לתוך פנים התפילה, ונכנס לרזולוציה דקה ומדויקת של אותיות ותגים. היחס בין האר"י ובין הסברי הפשט של התפילה דומה ליחס בין נגר, המנסר עץ לבניית רהיטים, ובין פיזיקאי תיאורטי שמפרק את העץ לרמה האטומית והתת-אטומית. לא כל המקובלים עסקו ביישום המעשי של הקבלה – באופן כוללני אפשר לומר שהמקובלים האשכנזים עסקו יותר בקבלה העיונית, ולעומתם המקובלים הספרדים עסקו יותר בקבלה המעשית, והדבר נכון גם בנוגע לאר"י עצמו. מסיבה זו, כפי שכותב הרב קוק באורות הקודש, מכונים בעלי המקובלים "בעלי העבודה", כיוון שתורתם מכוונת לעבודה רוחנית ממשית בעולמו של הקב"ה.

מבנה התפילה: מעשייה לאצילות ובחזרה

בשיעור שעבר ראינו את תמונת העולם שמשרטטת הקבלה: בשונה מהפילוסופים היהודים שדיברו על שלושת ממדי המציאות, הקבלה מדברת על ארבעה ממדים – אצילות, בריאה, יצירה ועשייה. הזכרנו שהמושגים הללו מופיעים בפסוק מישעיהו, "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו", אך המקובלים כמעט אינם מזכירים את הפסוק בהקשר הזה. הם נמצאים כבר בתוך ארבעת העולמות ועוסקים בהם כל הזמן, מבלי לציין את הקרקע שעליה מושגים אלו נשענים. באופן כללי, למעשה, הם אינם עוסקים בהגדרות של העולמות. את המהלך שעשינו בשבוע שעבר, להסביר מדוע חלק זה של התפילה שייך לעולם היצירה וחלק אחר לעולם הבריאה, הם אינם עושים. הם כבר בשלב הבא, מצויים בתוך העולמות הללו.

נראה כעת את מבנה התפילה בדברי האר"י עצמו:

"עוד דע בענין סדר תפלת שחרית, כבר נתבאר לעיל כי מן התחלת הי"ח ברכות עד ברוך שאמר הוא בעולם העשיה, ומשם עד יוצר אור עולם היצירה, ומשם עד תפלת י"ח הוא עולם הבריאה, ומשם עד קדיש שאומרים קודם אשרי יושבי הוא באצילות, ומן אשרי יושבי עד תפלה לדוד חוזר להיות עולם הבריאה, ומשם עד אין קדוש כה' חוזר להיו' עולם היצירה, ומשם עד עלינו לשבח הוא עולם העשיה. והכונה היא שצריך בתחילה להעלות העולמות ממטה למעלה כנ"ל ומתקשרים עולם התחתון בעולם העליון ממנו, עד שנמצאים כל העולמות כולם יחד קשורים בעולם האצילות בעת שמתפללין תפלת י"ח בעמידה ואז נעשה שם הזווג העליון. ואח"כ צריך לקבל שפע העליון הנמשך מן הזווג ההוא וצריך להורידו למטה בעולמות התחתונים מעילא לתתא. ולכן באומרינו אשרי יושבי ביתך עד תפלה לדוד אנו מורידין השפע מן האצילות אל הבריאה ואין הכונה להוריד עולם הבריאה בעצמו, וכן עד"ז עד אין קדוש כה' כי אין בלתך כי אז אנו מורידין השפע מיצירה לעשיה, ואח"כ בעלינו לשבח אז יורדין העולמות הנזכרים כל אחד במקומו"   (שער הכוונות – דרושי תפילת השחר, דרוש א).

[בשיעור שעבר ציינו כי תפילת עמידה מתרחשת בעולם האצילות, וכעת אנו רואים שגם התחנון שייך לאותו עולם. זו חטיבה אחת. זה מפתיע מעט: בתפילת העמידה עומדים מול ה', אך נפילת אפיים נראית אחרת באופייה. אפשר להסביר שבתחנון אנו ממשיכים את הבקשות, ומ"אשרי" ואילך אנו חוזרים לעסוק בשבחים. אפשר לשבח מישהו בלי לעמוד מולו, אך בקשה דורשת נוכחות של מי שממנו מבקשים.]

שאר המבנה הוא כפי שתארנו בשבוע שעבר: עד ברוך שאמר – עולם העשייה, פסוקי דזמרא – עולם היצירה, קריאת שמע וברכותיה – עולם הבריאה, תפילת עמידה ותחנון – עולם האצילות, ואחר כך מתחילים את הדרך חזרה: באשרי ובא לציון – חוזרים לעולם הבריאה, שיר של יום ואילך – עולם היצירה ולבסוף עלינו לשבח – חזרה לעולם העשייה. בתוך דברי האר"י, כאמור, אין הסבר שמסביר מדוע כל קטע בתפילה שייך לעולם המקביל לו, ואנו ניסינו לתת לזה הסבר בשיעורנו הקודם. כיוון שההסברים אינם גלויים, אפשר לחשוב שיש כאן עיסוק בפעולות טכניות – אומרים חלקים ממשפטי התפילה ופועלים באמצעותם בעולמות עליונים. בדומה לתופעה שראינו כבר בשערי אורה, גם כאן צריך להבין שהפעולות הטכניות הן רק הצד החיצוני, ובפנים מתחוללת התרחשות רוחנית עמוקה מאוד ובעלת משמעות.

כל תפילה שונה מקודמתה

האר"י עובר לדבר על ההבדלים בתפילות של הימים השונים בשנה:

"אמנם אין הענין כן, אמנם בכל תפלה ותפלה מתחדשים מוחין חדשים גמורים לגמרי, ואין לך כל תפלה ותפלה שלא יתחדש אז אורות חדשים לא ראי זה כראי זה. וצריך שתדע כי הנה יש הפרש גדול בין תפילות החול ובין תפילות ראשי חדשים ובין תפילות ימים טובים ובין תפילות חולו של מועד ובין תפילות השבת. וגדולה מזו כי אפילו בי"ט עצמו אינו דומה תפילות הפסח לתפילות השבועות או לתפילות הסוכות כו'. וגדולה מזו כי גם בימי החול עצמן אינו דומה תפלת יום זה לתפלת יום שלפניו, וגדולה מכולם שאפילו ג' תפילות שבכל יום ויום יש הפרש גדול בהם, ואינו דומה תפלת הבקר לתפלת המנחה או לתפלת ערבית. סוף דבר שאין לך תפלה מיום שנברא העולם עד לעתיד לבא שתהיה דומה לחברתה כלל ועיקר. וטעם הדבר הוא, כי הנה כבר ביארנו כי כל התפילות הם כדי לברר הבירורים שיש באותם הז' מלכים שמתו. והנה בכל יום ויום ובכל תפלה ותפלה מתבררים בירורים וניצוצים מחודשים מה שלא נתבררו עד אז, והנה כמו שהבירורים הנבררים בכל תפלה אינם דומים לבירורים שבתפלה האחרת, כי אותם הבירורים הראשונים כבר נתבררו אז בתפלה הראשונה, ועתה בתפלה האחרת מתבררין ונתקנים בירורים אחרים מחודשים ואינם הראשונים עצמם, ואם כן כפי ערך הניצוצות המתבררין באותה התפלה כך יהיה אז ערך המוחין שימשכו בזו"ן (= זעיר אנפין ונוקבא) ובמה שלמעלה מהם. וכעד"ז היה בענין המשכות האורות בק"ש, כי אין ק"ש בעולם שתדמה לחברתה לסיבה הנזכרת. וזהו הטעם שנצטוינו תמיד להתפלל תמיד ג' פעמים ביום ולקרות ק"ש פעמים ביום, ואם ביטל אחת מהם נקרא מעוות לא יוכל לתקון. והטעם הוא לפי שבכל תפלה ותפלה ובכל ק"ש וק"ש מתבררין בירורים מחודשים ונמשכים ג"כ מלמעלה מוחין חדשים מה שלא נעשה לעולם בשום תפלה או ק"ש אחרת"   (ספר עולת תמיד – שער כללות התפילות).

אנו יודעים שבימים מיוחדים יש הוספות לתפילה, אבל האר"י מדגיש שמדובר בהתרחשויות שונות. יש אנשים שבשבילם ההבדל בין שבת לחול אינו משמעותי, אבל לפי האר"י התפילות השונות מעידות על ההתרחשות העמוקה שמשתנה מיום ליום. ההבדל אינו רק בין חג ליום חול: התפילות משתנות מחג לחג, ויתרה מזו – אפילו בין יום ראשון ליום שני יש הבדל, שהרי בכל אחד מהם אומרים שיר של יום אחר. מה ההבדל בין תפילות החול הדומות? והאם נבנה משהו מכלל התפילות? האם יש מכלול של תפילות, האם יש מערכת שלמה, או רק אוסף של תפילות שונות?

מוסיף האר"י ומחדש כי כל תפילה שונה מחברתה. הסיבה היא שכל תפילה באה לברר בירור בעולם, וכל בירור הוא חדש ואינו זהה למה שהתברר קודם. כאן מתעוררת השאלה: מה היחס בין הסבר זה ובין ההסבר הקודם שביאר את ההבדלים בין הימים? אם בכל תפילה מתרחש בירור חדש מפני שהבירורים הקודמים התבררו כבר, למה היה צורך להקדים ולדבר על ההבדלים בין תפילות החול, השבת והמועדים מצד אופיים של הימים? לשאלה זו נחזור בשיעור הבא, וכעת נסביר תחילה את מערכת המושגים שהאר"י עובר לדבר עליה עתה – מיתת המלכים.

עבודת הבירורים בתפילה

כשמנסים להסביר מהי בריאת העולם, לבעלי הפשט ולרבים מהפילוסופים היהודים יש הסבר פשוט – העולם נוצר יש מאין. בראשית ברא א-להים את השמים ואת הארץ – הכוונה שלא היו כלל שמים וארץ, ואז א-להים ברא אותם. תורת הסוד מסבירה את הבריאה אחרת, ומתארת תהליך הופעה והשתלשלות מהא-להות, מדרגה אחר מדרגה משמימיות לארציות, עד שנוצר העולם כפי שאנו מכירים אותו.

המשך פרק א' בבראשית, מבריאת האור ואילך, ממשיך לכאורה את תהליך הבריאה שהתחיל בבריאת השמים והארץ, אך הפסוק השני נראה חריג: "והארץ היתה תהו ובהו". לא ברור מה מקומו של פסוק זה במהלך הבריאה.

האר"י מסביר שהארץ הייתה לתהו ובהו. הייתה בה שבירה. א-להים ברא את העולם, אבל העולם קרס והפך לתהו ובהו. התרחשות זו נקראת בזוהר "מיתת המלכים". הפסוקים בסוף פרשת וישלח, המתארים את מלכי אדום שמלכו ומתו, רומזים לפי הזוהר להתרחשות זו. זהו עולם התוהו שמתואר בזוהר (ומופיע כמה פעמים גם בדברי הרב קוק). הפסוקים הבאים בספר בראשית, המתארים את התהליך שמבריאת האור ואילך, מתארים בעצם את בנייתו של עולם התיקון, המתקן את העולם הראשון שחרב והפך לתוהו.[1] כשמעיינים היטב בדברי האר"י מבינים שאין הכוונה לתאונה, העולם לא קרס בגלל טעות או כישלון, אלא כך קרה במכוון. מכל מקום, נוצרה מציאות שבנויה משברי כלים, ובתוכם ניצוצות א-להיים רבים מאוד. בששת ימי הבריאה א-להים מתקן את השבירה תיקון בסיסי – בורא את עולם התיקון, אך שאר מלאכת התיקון הוטלה עלינו. השלמת התיקון היא תפקידו של האדם מסוף בריאת העולם ועד היום.

אחת הזירות המרכזיות של התיקון מתרחשת בתפילה. כל תפילה דולה ניצוצות קדושה מבין שברי הכלים, והם עולים ומעוררים מציאות חדשה למעלה. לכן בכל תפילה מתרחש בירור חדש. ההתרחשות המתוארת בדבריו של האר"י פועלת אמנם בעולמות העליונים, אך ננסה להבין זאת גם באספקלריה של מה שמתרחש על הקרקע, בתפילה שלנו.

עבודת העלאת הניצוצות מתרחשת היכן שיש שברי כלים. בתורה, למשל, אין שברים אלא רק אורות. בתפילה עולים המשברים שלנו, הבעיות שלנו, ועמם אנו עומדים לפני ה'. זו כבר עבודה של בירור ניצוצות – לוקחים את השברים שבחיים ומפגישים אותם עם הקב"ה. התפילה היא הרגע שבו כל מה שעובר עלינו בחיים מקבל משמעות, הוא נעשה חלק מהעמידה לפני ה'. איננו מתמודדים עם אירועים מקריים באופן נקודתי, אלא מעלים את כולם למפגש הזה. כל מרחב החיים הופך לחלק מהתפילה, כולו הופך לחיים של שליחות, למשימה גדולה של תיקון. כשאנו חיים את חיינו באופן הזה, ממילא זה משפיע גם על כל העולמות.

האר"י מתאר את המתרחש בעולמות העליונים, אבל התרחשות זו נובעת מכוח התפילה של המקובל כאן, מכוח התהליך שהוא עובר בתפילתו.