"הא לכם זרע" - תורה נג

  • הרב דן האוזר
[לְשׁוֹן רַבֵּנוּ, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה] עִקַּר הוֹלָדָה תָּלוּי בְּהֵ"א, בִּבְחִינַת (בְּרֵאשִׁית מז, כג): "הֵא לָכֶם זֶרַע", וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה לא הוֹלִידוּ עַד שֶׁהִגִּיעוּ לַהֵ"א הַזּאת (עיין ז"ח שה"ש ע"פ נאוו לחייך). כִּי עִקַּר הוֹלָדָה עַל יְדֵי הַדַּעַת, בִּבְחִינַת (שם ד, א) "וַיֵּדַע אָדָם" וְכוּ', וְקָטָן אֵינוֹ מוֹלִיד (סַנְהֶדְרִין סח ע"ב). וְעִקַּר הַדַּעַת, הַיְנוּ שֶׁיִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּדַעְתּוֹ, הַיְנוּ שֶׁיּוֹצִיא אֶת שִׂכְלוֹ מִכּחַ אֶל הַפּעַל, כִּי גַּם לְקָטָן יֵשׁ דַּעַת, אֲבָל אֵצֶל הַקָּטָן עֲדַיִן הַדַּעַת בְּכחַ וְלא בְּפעַל, כִּי לא הִשְׁתַּמֵּשׁ בְּדַעְתּוֹ וְלא הוֹצִיא אוֹתוֹ מִכּחַ אֶל הַפּעַל. וּמִי שֶׁהוּא שָׁלֵם בְּדַעְתּוֹ, שֶׁהוֹצִיא אוֹתוֹ מִכּחַ אֶל הַפּעַל, וְהִשִּׂיג בְּדַעְתּוֹ מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לְדַעַת הָאָדָם לְהַשִּׂיג בְּדַעְתּוֹ, אֲזַי הוּא קָרוֹב לְדַעַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא. וְאֵין חִלּוּק בֵּין דַּעַת הָאָדָם לְדַעַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַך אֶלָּא חֲמִשָּׁה דְּבָרִים כַּמּוּבָא, וְאָז דַּעְתּוֹ יוֹנֵק מִדַּעַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַך, שֶׁהִיא בְּחִינַת הֵ"א, וְאָז מוֹלִיד.
וּלְהַשְׁלִים אֶת דַּעְתּוֹ שֶׁיְּהֵא שָׁלֵם בְּדַעַת, אִי אֶפְשָׁר אֶלָּא עַל יְדֵי עֵסֶק שֶׁעוֹסֵק עִם בְּנֵי אָדָם לְקָרְבָם לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַך, עַל יְדֵי זֶה נִשְׁלָם דַּעְתּוֹ, כִּי הֵם מְחַדְּדִין דַּעְתּוֹ, בִּבְחִינוֹת וּמִתַּלְמִידַי יוֹתֵר מִכֻּלָּן (מַכּוֹת י, א). וּבִשְׁבִיל זֶה תַּלְמִידִים נִקְרָאִים בָּנִים (סִפְרִי פָּרָשַׁת וָאֶתְחַנַן עַל פָּסוּק וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ), כִּי עַל יָדָם בָּא הַהוֹלָדָה. וּבִשְׁבִיל זֶה אַבְרָהָם וְשָׂרָה טָרְחוּ אֶת עַצְמָן לְגַיֵּר גֵּרִים, כִּי עַל יְדֵי זֶה הִשְׁלִימוּ דַּעְתָּם, וְנִתְקָרְבוּ לַהֵ"א הַזּאת, הַיְנוּ לְדַעַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַך. וְזָכוּ לְבָנִים כִּי עַל יְדֵי גֵּרִים נִתְגַּדֵּל דַּעְתָּם, בִּבְחִינַת וּמִתַּלְמִידַי יוֹתֵר מִכֻּלָּם. אֲבָל מִי שֶׁאֵין שָׁלֵם בְּדַעְתּוֹ, וְהוּא רָחוֹק מִדַּעַת הָאָדָם, כָּל שֶׁכֵּן מִדַּעַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַך שֶׁהוּא בְּחִינַת הֵ"א, וַאֲזַי הוּא קָטָן וְאֵין מוֹלִיד. וְזֶה הַטַּעַם שֶׁהַצַּדִּיקִים מְיַגְּעִים אֶת עַצְמָן וְרוֹדְפִים אַחַר בְּנֵי אָדָם לְקָרְבָם לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַך. אֵין זֶה כְּדֵי לְהַרְבּוֹת כְּבוֹדָם חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא כְּדֵי לְהַשְׁלִים דַּעְתָּם, בִּבְחִינוֹת וּמִתַּלְמִידַי יוֹתֵר מִכֻּלָּם. וּבִשְׁבִיל זֶה בְּיַד הַצַּדִּיקִים לִפְקד עֲקָרוֹת, כִּי הֵם שְׁלֵמִים בְּדַעַת וּקְרוֹבִים לְדַעַת עֶלְיוֹן, וְאֵין בֵּין דַּעְתָּם לְדַעַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַך אֶלָּא חֲמִשָּׁה דְּבָרִים כַּנַּ"ל, וַחֲמִשָּׁה דְּבָרִים, הִיא הִיא דַּעַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַך שֶׁמִּשָּׁם הַהוֹלָדָה.
וְזֶה (בְּרָכוֹת נז ע"ב): שְׁלשָׁה דְּבָרִים מַרְחִיבִין דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם, אִשָּׁה נָאָה, וְדִירָה, וְכֵלִים. אִשָּׁה, הַיְנוּ הַחֹמֶר מְכֻנֶּה בְּשֵׁם אִשָּׁה, שֶׁיְּהֵא לוֹ חֹמֶר מְמֻזָּג בַּמֶּזֶג הַשָּׁוֶה, שֶׁיְּהֵא רָאוּי לְקַבֵּל שֵׂכֶל. וְדִירָה נָאָה, הַיְנוּ הַיִּרְאָה, כַּמַּאֲמָר (שַׁבָּת לא ע"ב): חֲבָל עַל מָאן דְּלֵית לֵהּ דַּרְתָא. כִּי צָרִיך שֶׁיְּהֵא יִרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ (אָבוֹת פֶּרֶק ג). וְכֵלִים, הַיְנוּ תַּלְמִידִים הֲגוּנִים שֶׁיְּקַבְּלוּ מִמֶּנּוּ. וּכְשֶׁיֵּשׁ לוֹ כָּל אֵלּוּ הֲכָנוֹת, יָכוֹל לָבוֹא לִשְׁלֵמוּת הַדַּעַת. וְאֵלּוּ הֵן חֲמִשָּׁה דְּבָרִים שֶׁנִּבְדָּל מַדָּעוֹ מִן מַדָּעֵנוּ הָרִאשׁוֹן, שֶׁבְּמַדָּעוֹ הָאֶחָד יוֹדֵעַ יְדִיעוֹת רַבּוֹת, וְאֵין רִבּוּי בְּמַדָּעוֹ; הַשֵּׁנִי, יוֹדֵעַ הַדְּבָרִים קדֶם הִמָּצְאָם, אֲפִלּוּ כְּשֶׁאֵין לָהֶם הֲוָיָה כְּלָל; וְהַשְּׁלִישִׁי, שֶׁמַּדָּעוֹ מַקִּיף דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם תַּכְלִית; וְהַרְבִיעִי, שֶׁאֵין שִׁנּוּי בִּידִיעָתוֹ וְאֵין שִׁנּוּי כְּשֶׁיּוֹדֵעַ הַדָּבָר בְּכחַ, וְאַחַר כָּך שׁבפּעַל; וְהַחֲמִישִׁי שֶׁיְּדִיעָתוֹ אֵין מוֹצִיא הַדָּבָר מֵאֶפְשָׁרוּתוֹ [עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה]
יוסף הצדיק מושיט תבואה למצרים המבקשים ממנו לחם ואומר להם "הא לכם זרע". הוא מושיט להם משלו, ומצביע ואומר "קחו, הנה, בשבילכם". כל זאת מקופל במילה "הא". ר' נחמן מתמקד בתנועת ההושטה הזו וטוען כי היא מקפלת בתוכה סוד גדול שטרם נגלה לאיש – סוד הילודה. מפלאי הבריאה היא היכולת לא רק לבנות משהו ולא רק להרכיב דברים שונים לכדי דבר אחד, אלא גם להפיח בו רוח חיים. מגע אלוקי כאן בארץ הנתון בידי אדם – פלא! גם זריעת הזרע באדמה המצמיחה יבול היא פלא דומה המשתף אדם ואלוקים ביצירה אחת משותפת. ר' נחמן קושר בין זרע האדם והילודה שלו לבין זרע האדמה וצמיחת היבול, בתנועת נפש אשר לטענתו מעוררת את שניהם, תנועת ההושטה לשני – "הא"!
'מה יש לי לתת לעולם?' היא שאלה נוקבת ולא פשוטה למענה. כל אדם הוא אמנם עולם מלא ואפשר ללמוד ממנו הרבה, לינוק מהנקודה המאפיינת רק אותו, ולקבל ממנה לקח ותבונה שרק הוא יכול להעניק. אולם משוכות רבות עומדות בפני האדם עד שיזכה לנתינה זו. מה יגרום לאדם לרצות להעניק לקח זה ולהאמין שהוא חשוב לעולם? בדרך כלל האדם איננו מודע למה שאחרים רואים בו, והוא לא מצליח להעריך את מה שנראה בעיני עצמו כמובן מאליו. מה יניע אדם לקום מרבצו "לשווק" את מה שיש לו ועוד לגבות על כך תמורה. על פי רוב, מה שמעורר את האדם לכך הם אילוצי החיים והצורך בפרנסה. ואולם, מה שגורם לאנשים לרצות בסחורתו, הוא אותו הלהט הפנימי לתת באמונה את מה שהוא נותן.
אך כאן מתחילה סדרה שלמה של שאלות חדשות –  מאין מקבלים להט זה? האם אכן מוצריו של הסוחר ישמשו כראוי את קוניהם? האם יצלחו?? זהו חששו של כל סוחר נאמן. "הא לכם זרע" מושיט יוסף למצרים את ידו, בטוח בסחורתו, מודע לערכה ורוצה ליתנה לאחרים. אולם כיצד הגיע יוסף למצב אופטימלי זה? מסתבר כי ניתן להצביע על הרקע של יוסף, כעל אחד הגורמים שהביא אותו ליכולת זו.
"עיקר ההולדה על ידי הדעת" קובע ר' נחמן. זהו הרקע הנדרש כדי שלאדם תהיה ה"א, כדי שיוכל לומר "הא" ולתת משלו לאחרים . ומהי דעת? שכל בפועל. שכל תיאורטי שירד אל המציאות, התנסה בה, פעל בה, והצליח. המרחק בין התיאוריה למציאות הינו תמיד מפתיע. הפער בין הכח אל הפועל הינו תמיד מטלטל. אירועים בלתי צפויים, מעידות וכשלונות שמים את המנסה ליישם את התיאוריה בסמטאות צרות, ברחובות ללא מוצא. במקומות שונים מן המפה התיאורטית המקורית. אך דווקא שם, במקומות עלומים אלה נמצאת הדעת. שם מתחכך האדם עם המציאות ללא תיווך, ללא חציצה, והיא מטביעה בו את רישומה. כך ביכולתו להבין אותה לעומק. יודע הוא אותה לא באופן תיאורטי אלא באופן ממשי, בבשר. יוצא האדם מעצמו אליה וממשש את פיתוליה כפי שהם, מעבר למצגת השווא היפה של מה שהיה אמור להיות. מי שמצליח במקומות אלה להחזיק מעמד, להסיק מסקנות, להנהיג, לחשב מסלול מחדש, להבין את הדברים לעומקם ולשנות את דפוסי המחשבה התיאורטיים שקדמו להתנפצותם – קונה דעת.
לא לשווא מצמידים חז"ל את הפועל של הקניין לדעת. "דעת קנית" (ויקרא רבה א ו). אכן נראה כי על מנת להגיע למידה זו של ידיעה, צריך "לשלם". לשלם משמעו לוותר על תובנות קודמות ולשנות דפוסי חשיבה קודמים, להיפרד מצפיות ולהיגמל מצרכים שהזינו עד כה את המשתמש בהם. התיאוריה אמנם שמה כל דבר במקומו הנכון, כחלק מהרמוניה יפה ושלמה, אולם המציאות משנה את הסדר ומאלצת את המערכת להשתנות ואת האדם להשתנות בהתאם. רק אחרי תהליך מטלטל זה אכן אפשר לומר שיש קשר של שייכות בין האדם לבין הדעת שקנה. שה"דעת" היא באמת שלו, שכן היא שינתה בו דבר. נולד כאן דבר שלישי, חדש, שלא היה כאן לפני כן. משהו שהוא תרכובת של האדם והמציאות שמחוצה לו. גם בפסוק "והאדם ידע את חוה אשתו" (בראשית ד, א) מתואר שינוי משמעותי שמתרחש אצל אדם בעקבות המגע והקרבה לחוה אשתו. הוא קיבל דעת. הילד שיוולד כתוצאה מכך איננו אלא ביטוי לשינוי שהתרחש בכל אחד מהם. הדעת היא האיזור השלישי שנוצר אצל כל אחד מהצדדים כתוצאה מן התרכובת של שניהם. אזור שלישי זה מאפשר את לידת השלישי היוצא מבין שניהם. מוכנותו ויכולתו של כל אחד מהם לצאת מעצמו אפשרה לחדש משהו שלישי שלא היה בעולם. ושורשו, כך מציין ר' נחמן, הם קודם כל ב"דעת", אשר היא "עיקר ההולדה".
היציאה של אדם מעצמו אל אזור הדעת יכולה אמנם להיראות בעיניו כדבר חידוש, והלידה של השלישי היוצא מבניהם כדבר פלא חריג; אולם מבחינתו של בורא עולם, דבר זה הוא ממש תכלית הבריאה. כך "פרו ורבו" (בראשית א, כב) הינו צו המצווה על בני האדם ללדת, אולם גם כל מפגש של דעת עם המציאות, מהווה לידה של תובנה חדשה ותפישת עולם שלא הייתה שם קודם. מבחינת האדם הינה חדשה, אולם מבחינת הקב"ה, היא התכלית אליה כיוון בבריאת העולם. כביכול חיכה הקב"ה וציפה שהאדם יגיע לדעת זו. הלידה של "המשהו השלישי" היוצא מבין שני בני הזוג ומתוך המפגש של האדם עם המציאות, איננה אלא גילוי של התכלית האלוקית המזווגת זיווגים (בראשית רבה סח ד), גילוי של הא-ל המכונה אף הוא בפי חז"ל "השלישי שביניהם" (רש"י ויקרא ה, כא). הקב"ה ידע כל זאת, וחיכה וציפה שאכן שלישי זה יבוא אל העולם.
ר' נחמן מדגיש שהדעת אליה הגיע האדם היא דעת אלוקית וכל ההפרש בינה לבין דעת האדם הוא הבדל בתפישת הזמן, ההיקף האינסופי והחופש האלוקי. אבל בסופו של דבר אחת היא. והראייה לכך היא, שבסופו של דבר באמת נוצרת כאן בריאה חדשה וניכר שיד ה' בדבר. אכן כל תינוק הינו הופעה אלוקית ומיזוג של שלושת שותפיו של האדם (נידה לא ע"א). ובאותה מידה כל מפגש ברמה של דעת עם המציאות יכול להוביל ליצירה חדשה בה מנצנץ אור אלוקי וחיות מפעפעת בקרבו, והרי הוא כלידה. על דבר כזה יכול אדם לומר – הא! הנה קחו לכם מניסיוני והגיעו גם אתם לתכלית זו. ראו בעצמכם את הניצוץ האלוקי הטמון "בכוח" גם אצלכם, כי זו התכלית אליה מכוון ה'. כך תלך ותתגשם תכלית כל הבריאה עד שיגיע הזמן בו "מלאה הארץ דעה את ה' " (ישעיה יא, ט).
אולם כל עוד אין את התרכובת הזו של הדעת אין האדם מוכן לתת לשני דבר. עסוק הוא כל כך בעצמו ובהישרדותו, עד כי אין הוא מאמין בקיום העצמי של דבריו. בהיותם זרע שיש אך להנביט אותו ולהמתין לגשמי ברכה שישקו אותו ויצמח. אדם שנכנע לנתון ולמציאות "בפועל" לא יהיה לו מה לתת לאחרים. אין הוא רוצה לשנות במציאות דבר. לעומתו, אדם שעסוק רק במה ש"צריך שיהיה" ובמציאות "בכח", שרוי בחלומותיו ובסתירה העצומה שיש בין אלה לבין המציאות כפי שהיא – אין לו מה לתת לאחרים, אין הוא יודע כיצד הוא יגיע ליעדו הרחוק. רק מי שרשם בבשרו את הדרך לצאת מן הכח אל הפועל, יכול בבא העת למסרה לאחרים. דרך זו הופכת להיות דבר עצמאי הקיים כשלעצמו, כמו זרע שאינו תלוי בזורע ואפשר למסור אותו מיד אל יד.
אולם איך ניתן לדרבן אדם לצאת מן הכוח אל הפועל? איך מרחיבים את דעתו של אדם כך שיכיר בפוטנציאל החיים המחכה לו? לר' נחמן תשובה מפתיעה – על ידי תלמידים. וכך דורש הוא את דברי חז"ל: "שלושה דברים מרחיבים דעתו של אדם: אשה נאה, דירה וכלים נאים" (ברכות נז ע"ב). אדם ללא מזג טוב (אשה נאה) לא יעמוד בסתירה שבין הכוח לבין הפועל, בין תכנוניו התיאורטיים לבין המציאות. אולם מסתבר שלא די בתכונות טובות ובאופי מתאים. כמו כן, אדם ללא יראת שמים לא יתעקש להוציא מהשוד והשבר שחווה בהתנפצות תכוניותיו את המסר האלוקי הטמון בהם, את הדעת. אך לא די ביראת שמים המכוונת את האדם מה צריך לעשות, "מה ה' שואל מעימך" (דירה). לא די בכל אלו, צריך גם ניסיון חיים בפועל, את הידע איך מיישמים את כל אלו במציאות (כלים נאים). וזה הדבר שתלמידים מבקשים מרבם שיתן להם. שיראה להם מנסיונו, מה עובד ואיך הדברים מיושמים בפועל. שיתן להם "כלים" איך לממש את הדברים.
חז"ל אומרים: "הרבה למדתי מרבותיי ומתלמידיי יותר מכולם" (מכות י). ולכאורה תמוה הדבר – הלא הרב הוא המלמד את התלמידים ולא הם אותו! אולם לפי דברינו צריך לומר שעצם העובדה שהתלמידים מכריחים את הרב לנסח את ניסיון חייו, להיות קשור לשאלה מה עובד בפועל ומה מפיק תוצאות, ואיך כל הנסיון התיאורטי מתממש בעולם הזה על כל פיתוליו ועל כל ההפתעות שהוא טומן בחובו, כל אלה מרחיבים את דעתו, כל אלו מלמדים אותו יותר ממה שיכל ללמוד מכל רבותיו. מוכרח הרב להיות קשור לשאלה 'מה יש לי לתת להם שאין להם', על מה אני יכול להצביע ולומר "הא, הנה כך יש לנהוג! וזה מה שעובד בפועל במציאות!" מבחינה זו זקוק הרב לתלמיד לא פחות מאשר התלמיד לרב. כך אברהם ושרה זכו לתוספת ה"א לשמם כאשר זכו לדרגת דעת זו, אחרי שהעמידו תלמידים הרבה וגיירו אותם, כפי דרשת חז"ל על הפסוק "ואת הנפש אשר עשו בחרן".
אם זוכה אדם לדרגת דעת זו שנוספת ה"א לשמו, שהוא יודע מה יש לו לתת לעולם, ורוצה הוא לתת את זה; שאחרים גם רוצים לקבל ממנו ושאכן דבריו פועלים במציאות, קורה הדבר המופלא ביותר שיכול להתרחש במציאות – לידה! כמו שאברהם ושרה זכו לבן לאחר שהעמידו תלמידים הרבה. כך יכול לזכות כל מורה לנחת הרוח הגדולה ביותר שיכול מורה לייחל לה –  שתלמידיו לא רק זוכרים ומצטטים את דבריו, אלא שדברים אלה גם חיים בקרבם ושהם מאמינים בהם. מבחינתו של המורה יש בזה מעין מסר אלוקי המאשר שאכן יש לפועלו מקום בעולם, חיים משל עצמו –  לידה.
אלא שניכר מדברי ר' נחמן שדבר זה לא יכול לקרות בבת אחת ושצריך הרבה "לטרוח", "להתייגע" ו"לרדוף" בשביל זה. הדעת היא דבר ש"מתחדד" והולך ככל שהמורה מתעמת עם הבלתי אפשרי לכאורה, מול עיניהם המזוגגות של תלמידיו השואלים אותו בלי מלים, ולפעמים אף במפורש – מה יש לך לתת לנו שאין לנו? מה יש לך להוסיף לחיינו?
כאשר המורה מוכן לשאול את עצמו את השאלה הנוקבת הזו ולעמוד מולה באומץ: מה באמת יש לי לתת לעולם? מה קניתי בפועל ולא רק בכח? במה אני מאמין בלהט כזה עד שארצה שאחרים יצטרפו אליי, ומה אני יכול לומר בבטחה שכך כדאי לנהוג וככה זה עובד? על מה אני יכול לומר "הא!"? משם עיקר ההולדה.
בתורה זו חושף ר' נחמן את אחורי הקלעים של הרב המחנך. מה ה"אינטרס האישי" המניע את המחנך לתת לתלמידיו. ר' נחמן עונה – הוא מקבל בעצמו מכך דעת. לכאורה מקום "קטן" וקטנוני. היינו אולי מצפים שהמניעים של המורה ללמד הינם כולם "גדולים" ולמען הכלל וחפים מאינטרס אישי. אולי היה עדיף לא לדבר על המקום שבו המורה "רודף" אחר תלמידיו ומה מניע אותו לכך. אולם ר' נחמן מדגיש שאין רדיפה זו בשביל כבוד. אם כך היה דבר, היא המורה נשאר באמת "קטן", ו"קטן איננו מוליד". שהרי לא יצא שום דבר חי ואמיתי בלב התלמידים משיח מתורבת ומעונב שכזה. מסריו של מורה שכזה לא ילכו עם תלמידיו הביתה, לא ינבטו בלבם כזרע. ובכל זאת לא נמנע ר' נחמן מלהיכנס למקום קטנוני לכאורה זה, כיוון שיודע הוא שכל דבר גדול מתחיל ממקום קטן. כמו כל לידה שמביאה אל העולם תינוק קטן וחסר אונים על מנת לגדלו, כך ר' נחמן פותח סוגיא קטנונית לכאורה זו, על מנת שנגדל ממנה. לדידו, מורה שיודע לענות תשובות טובות במקומות קטנוניים לכאורה אלה, הוא מורה "גדול". ורק משום יוכל להוציא מתוכו את הלהט והאמונה לומר "הא" וגדול מוליד!
לא חוכמה להיות גדול במקומות גדולים. שם גם לא ברור אם באמת אתה גדול או שהסיטואציה וההקשר הם ש"גידלו" אותך. החכמה האמיתית היא להיות גדול גם במקומות קטנים. אם אכן הצלחת שם הרי שברור שגדלת. ולגדול שם זה תהליך, כמו שר' נחמן מציין. כמו לגדל ילד מתחיל התהליך ממקומות קטנים. לשם לוקח אותנו ר' נחמן על מנת שנגדל. למה אתה רוצה תלמידים? האם בשביל כבוד? זו שאלה שצריך כל מורה לשאול את עצמו ורק אם ישאל יוכל אף לענות לעצמו ואלי אף כמו תינוק בחיתולו לנקותו מלכלוך זה. אולם אם דווקא במקומות קטנים כאלה אתה צובר נסיון, משנה דפוסי חשיבה והתנהגות, מבין יותר לעומק את הדברים, הרי שקנית דעת.