מנחות | דף פד | הבאת ביכורים ומנחות מן המובחר

במשנה בתחילת הפרק (פג:) נאמר:

"כל קרבנות הציבור והיחיד... אינן באין אלא מן המובחר."

גם ביחס לביכורים נאמר במשנה בביכורים המצוטטת בגמרא (פד.-פד:):

"אין מביאין ביכורים חוץ משבעת המינין, ולא מתמרים שבהרים ולא מפירות שבעמקים."

כלומר, אין מביאים ביכורים מפירות כחושים שאינם מובחרים. האמוראים נחלקו האם דין זה של הבאת ביכורים מן המובחר מעכב, והדעה המרכזית אשר נפסקה גם להלכה ברמב"ם (הל' ביכורים ב, ט, עיין בנושאי הכלים שם) היא שדין זה מעכב וביכורים שאינם מובחרים אינם מתקדשים כלל.

הגמרא הקשתה על דין זה מן הברייתא שבה נאמר:

"מנין לרבות שבגג ושבחורבה ושבעציץ ושבספינה? (היינו תבואה שאינה מובחרת)
תלמוד לומר: 'בכורי כל אשר בארצכם'."

הגמרא תירצה את הקושיה בכך שהעמידה את דברי הברייתא בשאר מנחות, שבהן הבאה מן המובחר אינה מעכבת, ולא בביכורים שבהם הבאה מן המובחר מעכבת. תירוץ זה מעורר את השאלה: מהו ההבדל המהותי שבין דין הבאת שאר מנחות מן המובחר, אשר אינו לעיכובא, ובין דין הבאת ביכורים מן המובחר שמעכב?

התבוננות במקורותיהם של שני דינים אלו מעלה שמדובר בשני דינים בעלי אופי שונה לחלוטין. דין הבאת מנחות ושאר קרבנות מן המובחר נלמד מן הפסוק בדברים (יב, יא):

"שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לה'."

פסוק זה עוסק בשלב ההבאה של הקרבן, שבו יש מצווה שהקרבן יהיה קרבן מובחר. הפסוק מדבר על מצב שבו הנדרים כבר ננדרו והחיובים כבר חלו, והוא תובע שתשלום הנדרים יהיה מקרבנות מובחרים. זאת בניגוד לדרשה שממנה לומד רבי יוחנן את דין הבאת ביכורים מן המובחר (דברים כו, ב):

"וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ."

על פסוק דרש ר' יוחנן: 'מראשית' ולא כל ראשית, 'מארצך' ולא כל ארצך. פסוק זה עוסק בעצם הגדרת החיוב, אשר חל דווקא על התבואה המובחרת של הארץ. כך מבואר גם בירושלמי (ביכורים ב, ג) שתמרים שבהרים ופירות שבעמקים אינם רק פסולים להבאה אלא שלא חלה עליהם כלל מצווה ביכורים.

ממילא מובן מדוע דין ההבאה מן מובחר מעכב דווקא בביכורים ולא בשאר מנחות. שהרי בשאר מנחות מדובר בדין בהבאת הקרבן, אשר על פי הכלל הנקוט בידינו אינו מעכב אם לא שנה בו הכתוב. אך בביכורים מדובר על דין בעצם החיוב של המצווה, ובפירות שאינם מובחרים לא חל כלל החיוב ואין משמעות לכך שיביא אותם.