מנחות | דף פג | הבאת מנחת העומר ושתי הלחם מן החדש

נאמר במשנה (פג:):

"כל קרבנות הציבור והיחיד באין מן הארץ ומחוצה לארץ, מן החדש ומן הישן,
חוץ מן העומר ושתי הלחם שאינן באין אלא מן החדש ומן הארץ."

הגמרא מבינה מתוך דברי המשנה שהצורך בתבואה חדשה במנחת העומר ובשתי הלחם מעכב אף בדיעבד (עי' תוס' ד"ה מתני'), ומביאה מחלוקת תנאים בשאלה זו:

"מתני' דלא כי האי תנא; דתניא: עומר הבא מן הישן - כשר, שתי הלחם הבאות מן הישן - כשרות, אלא שחיסר מצוה."

הגמרא לא מכריעה במחלוקת זו, אך מדבריה עולה בפשטות שמחלוקת זו קיימת הן ביחס למנחת העומר ואין ביחס לשתי הלחם, ואין דעה שמחלקת בין הדינים. אמנם בדעת הרמב"ם נראה שחילק להלכה בין מנחת העומר ובין שתי הלחם. ביחס לשתי הלחם כתב הרמב"ם (הל' תמידין ומוספין ח, ב):

"שתי הלחם אינן באין אלא מן הארץ ומן החדש שנאמר ממושבותיכם תביאו לחם תנופה וגו', לא מצאו חדש יביאו מן העליה."

כלומר, דעת הרמב"ם היא כברייתא ששתי הלחם כשרות גם מן הישן כאשר לא מוצאים תבואה חדשה. אמנם בפרק העוסק בהלכות מנחת העומר (שם ז) ברור מדברי הרמב"ם שהעומר מובא מתבואה חדשה, ואין הוא כותב שבדיעבד ניתן להביאו גם מתבואה ישנה. נושאי הכלים של הרמב"ם (כס"מ ולח"מ שם ח, ב) דייקו מדבריו שאכן הוא מחלק בין הדינים, ומכשיר בדיעבד דווקא את שתי הלחם שהובאו מתבואה ישנה. נושאי הכלים האריכו לפלפל בלשון הברייתות בסוגיה בכדי ליישב את פסק הרמב"ם עם מהלך הגמרא, אך אנו ננסה לבחון את משמעותה של פסיקה זו.

בשתי המנחות נלמד הצורך בתבואה חדשה מן המילה 'ראשית' (ראה להלן פד.), אך מילה זו מופיעה בהקשרים מעט שונים בשתי המנחות. ביחס למנחת העומר נאמר (ויקרא כג, י):

"וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן."

ואילו ביחס למנחת שתי הלחם נאמר (ויקרא ב, יב):

"קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ."

ניתן להבחין שתפקידה של המילה 'ראשית' שונה בכל אחד מן הפסוקים. ביחס לקרבן העומר מתייחסת הראשית לקציר, "ראשית קצירכם", ואילו בשתי הלחם מגדירה הראשית את הקרבן, "קרבן ראשית". נראה שהבחנה זו יכולה ללמד על שני תפקידים שונים של קרבנות אלו:

א. קרבן העומר עניינו הוא הקרבת ראשית הקציר, בדומה לשאר מצוות הראשית כגון תרומה וביכורים. ממילא ברור שקיימת חובה להביא את העומר מתוך התבואה החדשה בכדי שיוכל להתיר אותה, ואין לו כל משמעות אם יובא מתבואה ישנה, כמו שאין כל משמעות לתרומה או לביכורים מתבואה אחת על חברתה.

ב. שתי הלחם עניינן הוא ציון התחלת הבאת התבואה החדשה למקדש, אך אין הן מהוות מתיר של התבואה. ממילא מסתבר שדין הבאתן מן התבואה החדשה הוא רק אחד מהדינים המגדירים את הקרבן, אך ייתכן שאין הוא מעכב.