הבהמה והכלים כרגלי הבעלים

  • הרב אברהם סתיו
בית המדרש הוירטואלי


 

דף יומיומי

ביצה דף לז – הבהמה והכלים כרגלי הבעלים

הכותרת שניתנה במשנה (דף לז ע"א) לרצף הסוגיות הבאות היא:

הבהמה והכלים - כרגלי הבעלים.

כלומר, כחלק מאיסור תחומין, שעניינו האיסור להתרחק במהלך השבת (או יו"ט) אלפים אמה ממקום השביתה בכניסת השבת, אסור גם להוציא את בהמתו וכליו של האדם אל מחוץ לתחום שביתתו. וכך ניסח זאת השולחן ערוך (או"ח שצז, ג):

כשם שאין אדם רשאי להלך בשבת וביום טוב אלא אלפים אמה לכל רוח, כך כליו ובהמתו אין יכול שום אדם להוליכם חוץ לאלפים אמה של בעליהם. ואם עירבו בעליהם לרוח א', אין שום אדם יכול להוליכם לרוח האחרת, אפילו פסיעה אחת, במקום שאין הבעלים יכולים לילך.

יש לדון מהו אופי קניין השביתה של הבהמה והכלים. אופי זה ניתן להסבר בשני אופנים:

א. הבהמה והכלים טפלים לאדם (הגברא) שהוא הבעלים שלהם, וממילא התחום שלו הוא גם התחום שלהם.

ב. הבהמה והכלים קונים שביתה עצמאית, אלא ששביתה זו נקבעת לפי המקום שבו נמצא הבעלים בכניסת השבת, משום שזהו עיקר מקום שימושם.

לכאורה נראה ששאלה זו נפשטת בדברי המשנה (שם):

השואל כלי מחבירו מערב יום טוב - כרגלי השואל, ביום טוב - כרגלי המשאיל.

המשנה מניחה שהגורם הקובע לעניין קניין שביתה איננו הבעלות הממונית על הכלים אלא האדם העומד להשתמש בהם, היינו השואל ולא המשאיל, ועל בסיס הנחה זו היא מחלקת בין מי ששאל כלים לפני יו"ט, אשר הכלים קנו שביתה יחד עמו, לבין מי ששאל את הכלים ביום טוב עצמו והם נשארים להיות מוגדרים על פי תחומו של המשאיל. בפשטות, התשובה לשאלה מדוע אין הכלים עוברים לתחום השואל גם באמצע היו"ט היא ששביתתם של הכלים היא דין עצמאי שנוצר בהם בכניסת היו"ט, והגדרתה אינה משתנית גם כאשר הבעלות על הכלים משתנה.

חקירה זו משליכה באופן ישיר על שאלה מעשית ביותר הנשאלת דבר יום ביומו: כאשר אדם יוצא מחוץ לתחום לצורך פיקוח נפש (חייב בפעילות מבצעית, גיוס חירום של מילואים וכדו'), האם מותר לו לקחת עמו את חפציו (בהנחה שאין בכך בעיה של הוצאה מרשות לרשות או מוקצה וכדו')?

לכאורה לפי מה שראינו לעיל התשובה צריכה להיות שלילית: חפציו של האדם קנו שביתה לעצמם עם כניסת השבת, ושוב אין שום אופן שבו מותר יהיה להוציא אותם מתחומם. באופן מפתיע, הגרש"ז אויערבך בשו"ת מנחת שלמה (חלק א סימן טו) כתב אחרת:

ונלענ"ד דהואיל ודייקי רבנן ואמרי בלישנא דהבהמה והכלים כרגלי הבעלים, אפשר דאיסורן לעולם תלוי בבעלים ולא אסור להוציאם כי אם במקום שגם הבעלים אינם יכולים לילך, אבל כל שהוא עצמו מותר משום פיקוח נפש או בדרבנן משום כבוד הבריות גם ממונו נגרר אחריו ושרי, ואפילו להסוברים דפיקוח נפש רק דוחה שבת ולא הוי היתר גמור אפילו הכי לענין תחומין אפשר דממונא רק בתר גופא גריר, ובכל מקום שהוא מותר לילך יהיה מאיזה טעם שהוא יכול שפיר להוליך אתו גם את רכושו... אולם כל זה דוקא בממונא דידיה [גם בזה צריך עיון אם הותר אף לאחרים או רק לבעלים] אבל אם לובש בגד שאינו שלו שפיר נראה דאסור, כי מהיכא תיתי נימא דפקע בכהאי גוונא איסור תחומין גם מממונם של אחרים.

כלומר, לדעת הגרשז"א דין הכלים כדין הבעלים באופן מוחלט, ועל כן אם מותר לבעלים לצאת מחוץ לתחום, ההיתר חל גם על חפציהם. אף שאין בהם צורך של פיקוח נפש. דבריו עומדים בניגוד לכאורה למה שדייקנו לעיל, היינו שהכלים קונים לעצמם שביתה עצמאית שאינה תלויה בחילוף בעליהם. ולדעתו יש לומר שהכלים "מתבייתים" על בעלים אחד עם כניסת השבת, ומאז ואילך התחום שלהם מוגדר לפי התחום האישי של אותו אדם, וצריך עיון. (ועיין במאמרו של הרב מרדכי עמנואל ב'המעין' תמוז תשע"א, שהציע לחלוק על שיטת הגרש"ז)

הרב אברהם סתיו