יהושע | פרקים ז', ט' | סיפורי סיבוך וקונפליקט | הביקורת בסיפור חטא עכן ובסיפור הגבעונים

א.    מבוא

 בשיעור שעבר הגדרנו את סדרת הסיפורים הכוללת את סיפור המרגלים, חטא עכן ומלחמת העי הראשונה כ'סיפורי סיבוך וקונפליקט'. עסקנו בו בביקורת הרמוזה בסיפור המרגלים, ודנו בהרחבה במשמעותו. השיעור הנוכחי יוקדש להערכה הביקורתית שיש לדמויות בשני הסיפורים הבאים בסדרה - סיפור חטא עכן (ז') וסיפור הגבעונים (ט').

ב.     הערכה ביקורתית בסיפור חטא עכן (ז')

 תגובת ה' למחדלי ישראל בספר יהושע מתגלית בשיאה בסיפור חטא עכן, בדברי הכתוב "וַיִּחַר אַף ה' בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (ז', א). ביטויים של כעס ה' על ישראל מופיעים מפעם לפעם בסיפורים השונים במקרא. לעומת זאת, בספר יהושע זוהי הופעה יחידה. י' קויפמן ראה בה הופעה החורגת ממגמת הספר.

מיוחד הוא ספר יהושע בין ספרי הקורות המקראיים בזה שהחטא אינו תופס בו מקום של גורם גורלי במאורעות התקופה... עכן מעל בחרם, וזה גרם מפלה לפני העי. אבל החטא היה חטא של יחיד, והקצף היה זמני וחולף.[1]

לדעת קויפמן, בספר יהושע לא קיים "מעגל שלילי", דהיינו התפתחות שגורמת להידרדרות ולנפילה. גם את החלקיות בירושת הארץ המתוארת בחלק השני של ספר יהושע, קויפמן מפרש כרע זמני. אולם, נראה שסיפור עכן איננו רק פרשה מקומית בספר יהושע, וההתייחסות אליו איננה נקודתית בלבד,[2] אלא הוא מבטא עמדה ביקורתית רחבה יותר. בעבר עסקנו בהשוואה שבין שני סיפורי המלחמה נגד העי, והטענה שעלתה שם היא שסיפור חטא עכן והמלחמה הראשונה בעי מהווים קו פרשת מים ביחסי ה'-ישראל בספר יהושע. עד חטא עכן הספר מתאפיין בתיאורים של התנהלות על פי צו ה' ומעורבות אלוקית אינטנסיבית: ראשית, המלחמה נוהלה בידי ה' באופן מוחלט, הן בהתוויית התוכנית, והן ברמת הביצוע; שנית, בסיפור חציית הירדן ובסיפור המלחמה ביריחו, סדר ההתנהלות היה על פי תכנית טקסית, שארון ה' והכוהנים נוטלים בה חלק מרכזי.[3] השבר שנוצר עם חטא עכן בא לידי ביטוי בהיבטים רבים: באופן ההכנה למלחמה הראשונה נגד העי; בתקשורת בין ה' לבין יהושע ועם ישראל; בהיעדר הנוכחות של ארון ה' במהלך המלחמה כסמל להיעדר הנוכחות של ה' במלחמה; בתיאורו של יהושע כמנהיג שאיננו מודע לחטא וכשותף לתהליך הכישלון והתבוסה; ובדברי ההתרסה של יהושע כלפי ה': "וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֲהָהּ אֲדֹנָי ה' לָמָה הֵעֲבַרְתָּ הַעֲבִיר אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הַיַּרְדֵּן לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַאֲבִידֵנוּ וְלוּ הוֹאַלְנוּ וַנֵּשֶׁב בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן" (ז', ז). על פי כיוון זה, ההערכה והשיפוט הביקורתיים בסיפור עכן חורגים מן הסיפור הבודד, ונקשרים למגמה כוללת בזיקה ליחסי ה' ישראל, שבאה לידי ביטוי גם בהערכת דמותו של יהושע לאורך הספר. נמצא, אפוא, שהחתימה של סיפור המלחמה ביריחו "וַיְהִי ה' אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיְהִי שָׁמְעוֹ בְּכָל הָאָרֶץ" (ו', כז) בסיום המלחמה המופתית נגד יריחו, מהווה חתימה משמעותית של התקופה הראשונה האידיאלית המתוארת בספר יהושע; ותיאור המחדל של עכן והתבוסה הראשונה בעי, המופיעים לאחר מכן, מציגים את יהושע באור אחר לגמרי. מעתה לא נמצא במהלך הספר דברי הערכה בעלי עוצמה דומה. גם ההשוואה למשה, שכה מאפיינת את הספר, משנה את מגמתה ואת אופייה בהמשך הספר, וגם אופיים של סיפורי המלחמה ישתנה בהתאם.

ג.    הערכה ביקורתית בסיפור הגבעונים (ט')

האם יש ביקורת כלפי ההנהגה וישראל בסיפור הגבעונים?

הביקורת היחידה המפורשת בכתוב בסיפור הגבעונים היא: "וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים מִצֵּידָם וְאֶת פִּי ה' לֹא שָׁאָלוּ" (ט', יד). על פניו, זוהי ביקורת מקומית המתייחסת לפרט שולי במהלך הסיפור - ביקורת על הלקיחה מצידם של הגבעונים. על פי אפשרות זו, הביקורת היחידה הגלויה איננה מאפילה על הסיפור כולו, שנגמר בנימה חיובית ובסיומת של רגיעה. מנקודת מבט זו, סיפור הגבעונים מצטרף לסיפורים החיוביים של ספר יהושע עם נקודת מבט אופטימית. אכן, טוב יותר היה אלמלא עם ישראל היה נכנס למצב מביך זה; אולם בסופו של דבר, הודות להתנהלותו של יהושע, הושגה פשרה ראויה שסיימה את הפרשה בדרך הטובה ביותר.

יחד עם זאת, המוקד של סיפור הגבעונים הוא דווקא בתרמית של הגבעונים, ונקודת מבט זו מעבירה את הסיפור כולו תחת שבט הביקורת. השיפוט וההערכה הביקורתיים בסיפור הגבעונים קלים יותר להוכחה מאשר בסיפור המרגלים בבית רחב, ולו רק בגלל הנסיבות השונות שבעטיין התקבלו רחב והגבעונים לישראל. מעבר לכך, נדמה שקריאה צמודה בסיפור הגבעונים מעלה לא מעט ביטויים שתומכים במגמה הביקורתית בסיפור. בדברים הבאים ננתח את ההקשרים שניתן להצביע בהם על מגמות הביקורת בסיפור.

ביקורת רמוזה בעיצוב הספרותי של הסיפור

נדמה שכבר במצג של הסיפור - "וְיֹשְׁבֵי גִבְעוֹן שָׁמְעוּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ לִירִיחוֹ וְלָעָי, וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵמָּה בְּעָרְמָה" (ט', ג - ד) ניתן לחוש בביקורת האירונית. פתיחת הסיפור באופן שמגלה את אוזנו של הקורא את אשר יהושע, הנשיאים והעם אינם יודעים, מעצבת אותו כאירוניה דרמטית. מעתה, הקורא מתפלא על תמימותם של ישראל, ומתרעם על הקלות הבלתי נסבלת של הנפילה ברשתם של הגבעונים. נדמה שהמשך תיאור המפגש אך מגביר תחושה זו. לאחר השאלה החשדנית וַיֹּאמֶר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַחִוִּי אוּלַי בְּקִרְבִּי אַתָּה יוֹשֵׁב וְאֵיךְ אֶכְרָת לְךָ בְרִית" (ט', ז),[4] הגבעונים לא עונים לשואלים אלא מפנים את תשובתם אך ורק אל יהושע. ישנן כמה אפשרויות להסביר את פשר הפניית התשובה מאיש ישראל אל יהושע. לדעתי, ייתכן שזהו טכסיס, ההופך את השיחה לחלק ממעשה התרמית של הגבעונים. על פי הצעה זו, בהפניית התשובה ליהושע הגבעונים התחמקו מלענות ל"איש ישראל" ששאלו אותם את השאלה הנכונה, הנוקבת, וניסו את מזלם אצל יהושע. בתחילה הגבעונים פנו ליהושע ולאיש ישראל, בדברים קצרים ושקולים, במעין קריאה לשלום כשווים אל שווים: "וַיֵּלְכוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ אֶל הַמַּחֲנֶה הַגִּלְגָּל וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו וְאֶל אִישׁ יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה בָּאנוּ וְעַתָּה כִּרְתוּ לָנוּ בְרִית" (ט', ו). קיצור הדברים בפנייתם מלמד על רצונם להשיג הישגים מידיים: "ועתה כרתו לנו ברית...". אולם, בעקבות השאלה התקיפה של איש ישראל, הגבעונים מפנים את פניהם אל עבר יהושע בלבד, ובדבריהם מופיעה נימה חדשה: "וַיֹּאמְרוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ עֲבָדֶיךָ אֲנָחְנוּ" (ח1). לשאלתו של יהושע: "מִי אַתֶּם וּמֵאַיִן תָּבֹאוּ"(ח2), הגבעונים חוזרים על התשובה בנימת הכנעה בתוספת הפלגה ובהדגשה רטורית המקנה אמינות לדבריהם: "מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה מְאֹד בָּאוּ עֲבָדֶיךָ"(ט).[5] ניתוח זה מציג את הגבעונים כרמאים מתוחכמים, המפילים את יהושע ברשת הרטורית המגובה בתחפושת מושלמת.

הטכסיס אכן הצליח. שלושת הגורמים המופיעים בסיפור - האנשים, יהושע ונשיאי העדה, בסופו של דבר שותפים למעשה הברית. אילו יהושע והנשיאים היו שואלים את השאלה שנשאלה על ידי איש ישראל בתחילת השיחה - "אולי בקרבי אתה יושב", המחדל היה נמנע. ההזדרזות של בני ישראל לקחת מצידם של הגבעונים, עוד לפני כריתת הברית, היא תגובה מהירה לנאום האיטי והמחושב שהושמע בידי הגבעונים בשלב השני. התפתחות הסיפור מלמדת שהטקטיקה שלהם הצליחה, וחוסר הזהירות של הנהגת ישראל הביא לכישלון.

ביקורת אירונית סמויה בדברי הגבעונים

ההתייחסות היחידה לקונפליקט הקשור למצוות החרם בסיפור הגבעונים מצויה, למרבה הפלא, דווקא בדבריהם של הגבעונים:

וַיַּעֲנוּ אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמְרוּ כִּי הֻגֵּד הֻגַּד לַעֲבָדֶיךָ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת מֹשֶׁה עַבְדּוֹ

לָתֵת לָכֶם אֶת כָּל הָאָרֶץ וּלְהַשְׁמִיד אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וַנִּירָא מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵינוּ מִפְּנֵיכֶם וַנַּעֲשֵׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה.

(ט', כד).

דברי הגבעונים ליהושע מוצגים, כמובן, כדברי הצטדקות על תרמיתם מול ישראל. אולם, נראה שבחינה ספרותית של נוסח הנאמר עשויה להפוך את דבריהם מכתב הגנה על עצמם למעין כתב אישום סמוי כנגד יהושע וישראל. הגבעונים מביעים בדבריהם ביטויי אמונה בה', המכילים באופן תמציתי וקולע את ההבטחה והציווי האלוקי הנוגעים לכיבוש הארץ. שיבוץ מסר תיאולוגי המנוסח כנבואה ותיווך אלוקי בדברי הגבעונים מאפיין אותם כצדיקים גדולי אמונה (בדומה מאד לרחב).[6] הצגה מעין זו אינה תואמת את אופן הצגתם בתחילת הסיפור כרמאים וכמניפולטיביים. נראה, לפיכך, שדברי הגבעונים בסיפור הם סוג של אירוניה עוקצנית שהכתוב שם בפיהם, וחיציה מופנים כלפי ישראל. דברי הביקורת, על פי הצעה זו, מתמקדים בשתי נקודות, שמאפיינות את הסיפור במיוחד: (1) התעלמות מוחלטת מנוכחות ה' ומן הצורך לקבל את הדרכתו בנושא כה מרכזי. כפי שנאמר לעיל, ביקורת גלויה בתחום זה נזכרת בפירוש בהקשר שיידון בהמשך: "ואת פי ה' לא שאלו" (ט' יד); (2) עבירה על מצוות החרם, כחובה בסיסית ומרכזית שישראל צוו אודותיה. כאמור, מנקודת מבטם של הגבעונים, ברור שאלו דברי הצטדקות. יחד עם זאת, עקב ההתאמה של דבריהם לתיאולוגיה של מצוות החרם בתורה, ראוי לדון אותם כעין דברי הערכה הנאמרים על ידי אחת הדמויות בסיפור.

בנוסף לכך, יש לציין את ההדגשה בדברי הגבעונים אודות הצו ודרך העברתו, ההולמת את התבנית הסגנונית של ספר יהושע: "אשר צוה ה' אלוקיך את משה עבדו". משפט זה מעורר את זכר ההופעות המרובות של צו ה' בספר, ואת שרשרת התיווך שמאפיינת את סדרת הסיפורים, שנידונו בעבר. גם האזכור של התואר של משה "עבד ה'" מהווה סימן מובהק לקונפליקט הקשור להצגת דמותו של יהושע משרת משה, מול משה עבד ה', לאורך הספר. בדבריהם של הגבעונים ניתן, אם כן, לזהות את טביעות האצבע של העריכה הנבואית, המבקרת את התנהלות ישראל הן בנוגע להיעדר הצו האלוקי והן בנוגע לעבירה על מצוות החרם.

ביקורת רטרואקטיבית רמוזה בחתימת סיפורי הכיבוש

את הביקורת הסמויה מצדו של העורך הנבואי על הברית שבני ישראל כרתו עם הגבעונים ניתן לראות גם בחתימת חטיבת הסיפורים של כיבוש הארץ:

לֹא הָיְתָה עִיר אֲשֶׁר הִשְׁלִימָה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּלְתִּי הַחִוִּי יֹשְׁבֵי גִבְעוֹן אֶת הַכֹּל לָקְחוּ בַמִּלְחָמָה.

כִּי מֵאֵת ה' הָיְתָה לְחַזֵּק אֶת לִבָּם לִקְרַאת הַמִּלְחָמָה אֶת יִשְׂרָאֵל לְמַעַן הַחֲרִימָם

לְבִלְתִּי הֱיוֹת לָהֶם תְּחִנָּה כִּי לְמַעַן הַשְׁמִידָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה.

(י"א, יט - כ).

מפסוקים אלה עולה נימה ביקורתית בנוגע לברית עם הגבעונים (ואולי גם עם רחב). על פי הדיווח המסכם את סיפורי הכיבוש, ה' הוא שמנע מעמים נוספים לעשות ברית עם ישראל וחיזק את ליבם כדי שלא יבואו להצטרף לעם ישראל. הטענה שכניעה של עמי ארץ לבני ישראל ראויה ואולי אף רצויה, עומדת בניגוד מוחלט לפסוקים אלה, התולים בה' את מיעוט התופעה.

ביקורת גלויה של הכתוב

מוקד השיפוט והערכה הביקורתיים בסיפור הגבעונים מצויה בהערה בגוף הסיפור: "וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים מִצידם וְאֶת פִּי ה' לֹא שָׁאָלוּ" (ט', יד). ניתן לפרש את הביקורת על מעשה זה בשתי דרכים:

א. ייתכן שיש כאן אירוניה דקה, מעין קל וחומר: אם על לקיחה מצידם של הגבעונים היה עליהם לשאול את ה', על אחת כמה וכמה שהיה עליהם לעשות כן על כריתת ברית עם גויי הארץ. לכך יש להוסיף את הלעג שיש בלקיחה החפוזה מן הצידה הישנה והלא אטרקטיבית. יתרה מזו: הגבעונים השתמשו בצידה כתפאורה לסיפור הכיסוי, ולא כמנחה או כתשלום. הם לא הזכירו בדבריהם מנחה או תשלום כתמורה לבקשה[7] (אולי בגלל ידיעתם שצידה ישנה ובלויה אינה מושכת כל כך ואולי אף מבזה את ישראל). על רקע זה תיאור הלקיחה מצידם של הגבעונים מדגיש את חמדנותם של בני ישראל, שמיהרו לקחת מהצידה ולפיכך הסתבכו בהתחייבות לכריתת הברית.[8]

ב. הלקיחה מהצידה היא חלק ממעשה הברית, כפי שהיה נהוג בעת ההיא, כדברי 'מצודת דוד' במקום: 'לקחו מצידם ואכלו לקיים ברית ואהבה'.[9] במקרה זה הביקורת על הלקיחה מהצידה בלא השאלה מה' חריפה יותר, והיא נוגעת בעצם כריתת הברית. מחדל המהירות שבתגובת ישראל מקבל ביטוי ספרותי בתיאור המיידי של גילוי התרמית: "וַיְהִי מִקְצֵה שְׁלֹשֶׁת יָמִים אַחֲרֵי אֲשֶׁר כָּרְתוּ לָהֶם בְּרִית וַיִּשְׁמְעוּ כִּי קְרֹבִים הֵם אֵלָיו וּבְקִרְבּוֹ הֵם יֹשְׁבִים". (ט', טז) ההערה 'ופי ה' לא שאלו' קובעת שניתן היה לחסוך את המחדל והכישלון אם אך היו שואלים בה', או אם בני ישראל היו משתהים מעט ומבררים את זהותם של הגבעונים. אפשר שהערה זו משליכה גם על שני הסיפורים הקודמים שבסדרה, ואולי אף על מגמת הספר כולו.שאלה בה' בסיפור המרגלים, ובוודאי בסיפור עכן, הייתה מונעת את התבוסה ואת הכישלון. מיקומה של ההערה בשלב מתקדם כל כך בסיפורי הכיבוש, בסמוך לתיאור מעמד הברכה והקללה (ח', ל - לה), שנועד לקשור בין צייתנות לדבר ה' ובין הצלחה ויכולת לכבוש את הארץ, עשוי להשליך על כל הסיפורים הקודמים. מעתה, כל הסיפורים - אלה ששובצו עד עתה ואלה שיבואו מעתה - ייבחנו במבחן התקשורת והצייתנות לדבר ה'. בשלושת הסיפורים שנידונו בהקשר (רחב, עכן, גבעונים), כלל לא ברור שבני ישראל עמדו במבחן.

ד. שיפוט והערכה ביקורתיים בשלושת הסיפורים

כפי שציינו בשיעור הקודם, סדרת הסיפורים הנידונה בשיעור זה מתאפיינת בסיפורים שהתפתחותם בלתי צפויה ורצופה בהסתבכויות ובהתמודדויות. כל אחד מהסיפורים מסיט את מסלול ההתקדמות הרצויה והאידיאלית. חומרי העלילה של סיפור המלחמה ביריחו (ו') לא היו חסרים דבר אילולא סופר סיפור המרגלים והצלת רחב. הרציפות ההיסטוריוגרפית של סיפור כיבוש הארץ איננה זקוקה לסיפור חטא עכן או לסיפור הגבעונים; אדרבה, סיפורים אלה קוטעים את התיאור הרציף של סיפורי הכיבוש. התיאורים אודות ההכרעות התיאולוגיות שנעשו במהלך הסיפורים על ידי הגיבורים השונים, השאירו טביעות אצבע ומשקעים שנותרו "עד היום הזה" (ו', כה; ז', כו; ט', כז). אילו היו גיבורי הסיפור בשלושת הסיפורים הנידונים שואלים את פי ה' או מחכים לתוכנית האלוקית להתקדמות מעשה הכיבוש הם היו מונעים את ההסתבכויות, והסיפורים היו נעים על מסלולם הקווי המבטיח, בדומה למסלול הסיפורים שמאפיין את המסרים של הספר.

בחומרי העלילה של שלושת הסיפורים בולט הגורם האנושי, כלומר גיבורים שונים מלבד יהושע, שמשפיעים רבות הן בשלב קבלת ההחלטות ובהבעת העמדות שונות, והן במעורבותם בהתרחשויות, שעל פי רוב הביאו להסתבכות שמאפיינת את התפתחות הסיפורים. לעומתם, יהושע מתואר לעיתים כדמות מובלת ולעיתים כגיבור שותף:

בסיפור המרגלים בבית רחב יהושע מופיע רק במעטפת של הסיפור בפתיחה ובסיום, ואילו עיקר היוזמה בסיפור נתון בידי אישה זונה כנענית. אף המרגלים, שליחי יהושע, מובלים על ידה. את ההכרעה המשמעותית בסיפור, שהשלכותיה נמשכות לאורך זמן "עד היום הזה", המרגלים קיבלו מכח דבריה של רחב.

בסיפור חטא עכן, יהושע אמנם יוזם את שליחת המרגלים (בדומה לסיפור הקודם), ועומד לפני ה' בתלונה ובתפילה לאחר התבוסה, אולם את סדרי המלחמה קבעו המרגלים. כמו כן, נראה שיהושע אינו פועל כאן כמצביא המנהיג את לוחמיו בשדה הקרב, וזאת בניגוד למלחמה השנייה בעי ולשאר המלחמות שבספר.

גם בסיפור הגבעונים, יהושע אינו פועל לבדו אלא לצדו פועלים הנשיאים ואיש ישראל, המנהלים את ההתדיינות מול הגבעונים ומכריעים בקשר לגורל הגבעונים.

ניתן לזהות התפתחות מסוימת במעורבות של יהושע במהלך העניינים במחזור זה. בסיפור הראשון, סיפור רחב, יהושע לא מצוי כלל במהלך העניינים ובקבלת ההחלטות (למעט ההוראה המאוחרת להציל את רחב [ו' כב]). בסיפור השני, סיפור עכן, יהושע שותף במקצת, מקבל את הערכת המרגלים ושולח מעט חיילים. בסיפור השלישי יהושע הוא כבר בין מקבלי ההחלטות שהביאו למחדל כריתת הברית עם הגבעונים. אם נקבל את השיפוט וההערכה הביקורתיים בסיפורים אלו, אזי ההתפתחות תצביע על תהליך של התגברות המעורבות והאחריות על יהושע במחדלים.יתכן שהקטנת הנוכחות של יהושע בסיפורים אלו קשורה במגמה הביקורתית המצויה בסדרת סיפורים זו כלפי התנהלותו של יהושע כמנהיג במקצת האירועים, על כך שפינה את מקומו והקטין את נוכחותו לטובת גורמים שהשפיעו בסופו של דבר על ההסתבכויות בעלילה. אם כך, ייתכן שתופעת הנוכחות המוגבלת של יהושע בסיפורים אלו צופה אל חלקו השני של הספר, שם מוקטן מעמדו של יהושע כמנהיג באופן משמעותי יותר, עם מבט רב משמעות אל עבר ספר שופטים, שנושא ההנהגה וחסרונותיה עומדים במרכזו. לעומת זאת, בסדרת הסיפורים הכוללת את סיפור חציית הירדן, את סיפור המלחמה ביריחו ואת סיפור מלחמת העי השנייה, יהושע מתואר כמי שפעל הן כמתווך בין ה' ובין ישראל והן כמוביל של יישום התוכנית. הגיבורים המשניים בסיפורים אלו מתוארים כאנשים המבצעים את דבר יהושע, ללא כל עמידה עצמאית: הכוהנים נושאי הארון ונושאי האבנים בסיפור חציית הירדן, הכוהנים ושאר הצועדים במלחמת יריחו והלוחמים במלחמת העי השנייה שמבצעים את דברי יהושע כלשונם.

נראה שהביטוי המובהק ביותר להערכה הביקורתית שקיימת בסיפורי 'סיבוך וקונפליקט' הוא ההיעדרות הבולטת של ה' כמצווה וכמתכנן. בספר שבו דבר ה' והופעתו כל כך מרכזיים, היעלמותו העקבית מעוררת תשומת לב מיוחדת. יחד עם זאת, למרבה האירוניה, ה' מופיע במהלך שניים מהסיפורים (בסיפור המרגלים בבית רחב ובסיפור הגבעונים), דווקא בנקודת התצפית של הגויים הדוברים בסיפורים אלה: "וַתֹּאמֶר אֶל הָאֲנָשִׁים יָדַעְתִּי כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָאָרֶץ וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם" (בסיפור המרגלים בבית רחב, ב', ט); "וַיַּעֲנוּ אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמְרוּ כִּי הֻגֵּד הֻגַּד לַעֲבָדֶיךָ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת מֹשֶׁה עַבְדּוֹ לָתֵת לָכֶם אֶת כָּל הָאָרֶץ וּלְהַשְׁמִיד אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וַנִּירָא מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵינוּ מִפְּנֵיכֶם וַנַּעֲשֵׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה" (בסיפור הגבעונים, ט', כד). דווקא אלו שמכוח צו ה' היו צריכים להיות מורחקים מעם ישראל, ונוכחותם פוגעת בברית עם ה', הם שמזכירים ומשבחים את ה', ומביעים ביטויי אמונה גדולה; ואילו בני ישראל, שהיה מצופה מהם שיפנו אל ה' בקבלת עצה, ציווי או תכנית קונקרטית, אינם מזכירים אותו על דל שפתותיהם. ביקורת זו מצויה באופן גלוי אך מצומצם בסיפור הגבעונים - "וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים מִצֵּידָם וְאֶת פִּי ה' לֹא שָׁאָלוּ" (ט', יד), והיא משתקפת באופן רחב גם אם סמוי בניגודים הרבים שבין הסיפורים האידיאולוגיים (סיפור חציית הירדן, מלחמת יריחו ומלחמת העי השנייה), שנוכחות ה' מלאה בהם, ובין הסיפורים הניגודיים(סיפור המרגלים, חטא עכן ומלחמת העי הראשונה), שנוכחות ה' נעדרת מהם.