הבית והבימוס

  • הרב ברוך וינטרוב
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יוםיומי

עבודה זרה מז – הבית והבימוס

בדף מז ע"ב אנו פוגשים שתי משניות דומות בצורתן. האחת עוסקת בבתים של עבודה זרה, והשנייה – באבנים של עבודה זרה. המשניות דנות באופני ההיתר של איסורים אלה, התלויים במציאות המדויקת של יצירתם (במשנה השלישית, העוסקת באשרה, נעסוק אי"ה מחר).

רש"י פירש שמדובר בבתים ובאבנים הנעבדים מצד עצמם. אבל פירושו דחוק מעט, שהרי החלק האחרון בכל משנה עוסק בוודאי בבית ובאבן שאינם אלא משמשים. ועוד, שמשנת האבנים מציינת שהכוונה לבימוס, דהיינו לבימה שהעבודה הזרה עומדת עליה (כפי שכתב רש"י עצמו), ומעט דחוק להניח שאף הבימוס עצמו נעבד.

קושי נוסף בפירוש רש"י עולה ממדרש הלכה המקביל למשניות אלו (ספרי דברים פיסקא סא):

"שלשה בתים הם. בית שבנאו מתחילה לעבודה זרה – הרי זה אסור, שנאמר 'אבד תאבדון את כל המקומות' (דברים י"ב, ב). חדש – נוטל מה שחדש, שנאמר 'ואבדתם את שמם' (שם, ג). לא חדש, אלא הכניס לתוכו עבודה זרה והוציאה – הרי זה מותר, שנאמר 'ונתצתם את מזבחותם ושברת את מצבותם' (שם): נתצתה את המזבח – הנח לו, שברתה את המצבה – הנח לה".

אם אכן מדובר באיסור עבודה זרה רגיל – קרי: באיסור דבר הנעבד – קשה להבין מדוע נזקק המדרש ללמוד כל אחת מהלכות אלו מכתוב בפני עצמו. מן המדרש נראה אפוא שמדובר בהלכות שונות, ולא באיסור הרגיל של דבר הנעבד.

ואכן, הראב"ד, שפירושו מובא בחידושי הרמב"ן על אתר, פירש אחרת. לדעתו, מדובר בבית עבודה זרה כפשוטו, כלומר בבית שנעבדת בו עבודה זרה, ובאבן שהיא בימוס, ואינה נעבדת בפני עצמה. הראב"ד מסביר כי עצמים אלו אסורים מדין "תוספת עבודה זרה", ועל כן הם אסורים כבר משעת בנייתם – שלא כדין הרגיל של משמשי עבודה זרה, שנאסרים רק משעת השימוש.

הרמב"ן מקשה על הראב"ד כמה קושיות, והחזקה שבהן היא מדף יט ע"ב:

"הא אמרינן בהדיא בפרק קמא דכיפה שמעמידין בה עבודה זרה, משמשי עבודה זרה הן, ואינן אסורין אלא משתעבד, והכא אמרת דכל הבית נמי אסור מיד?!"

בדף יט ע"ב מפורש שכיפה שמעמידים בה עבודה זרה, דינה כמשמשי עבודה זרה, ולכן אינה אסורה אלא משעה ששימשה לכך – ומדוע יהיה דינו של בית חמור יותר, ואיסורו יחול כבר משעת הבנייה?!

נראה שהתשובה לכך נעוצה בהבנת המושג שחידש הראב"ד: "תוספת עבודה זרה". מסתבר שלפנינו קטגוריית ביניים בין עבודה זרה עצמה לבין תשמישיה. בית עבודה זרה אמנם אינו נעבד בפני עצמו, אבל יש לו ערך דתי החורג מעצם השימוש בו. הוא הדין לבימה שהפסל עומד עליה: אמנם היא עצמה אינה האליל, אך עובדי העבודה הזרה מייחסים לה חשיבות יתרה ('קדושה'); ומדברי רב המובאים בגמרא משמע שאף היו משתחווים לעצמים אלו. הכיפה הנידונה בדף יט, עניינה שונה בתכלית: הכיפה איננה בית עבודה זרה, אלא המקום ששמים בו את הפסל במרחץ – קרי: תשמיש גרידא – ואין עובדי האלילים מייחסים לה כל ערך מלבד עצם השימוש בה.

הרב ברוך וינטרוב