הברכה, המלך ותורת משה

  • הרב חנוך וקסמן

א. פסוקי הסיום של הברכה

לקראת סוף פרשת וזאת הברכה, בסיימו את ברכותיו לכל אחד מן השבטים, משה פונה אל העדה בשלמותה. כשהוא פונה אל העם בשמו הפיוטי "ישורון", הוא אומר את המילים האחרונות שלו לבני ישראל, הדברים האחרונים של משה המתועדים בתורה:

"אֵין כָּאֵ-ל יְשֻׁרוּן

רֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ

וּבְגַאֲוָתוֹ שְׁחָקִים:

מְעֹנָה אֱ-לֹהֵי קֶדֶם

וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם

וַיְגָרֶשׁ מִפָּנֶיךָ אוֹיֵב

וַיֹּאמֶר הַשְׁמֵד:

 

וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד

עֵין יַעֲקֹב

אֶל אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ

אַף שָׁמָיו יַעַרְפוּ טָל:

 

אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ

עַם נוֹשַׁע בַּ-ה'

מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ

וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ

וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ" (דברים ל"ג, כ"ו-כ"ט)

כפי שהצורה השירית והחלוקה לבתים בציטוט לעיל מראים, ברכתו של משה נאמרת בסגנון פיוטי. ניתן לחלקה לשלושה חלקים (דברים ל"ג: כ"ו-כ"ז, ל"ג: כ"ח, ל"ג: כ"ט) שכל אחד מהם מתחיל בפניה אל או באזכור של ישראל או "ישורון (שם: כ"ו, כ"ח, כ"ט).

מבחינה נושאית, ברכתו האחרונה והנבואית של משה מדברת על גדולתו הצבאית של ה' הן בחלק הפתיחה והן בחלק הסיום שלה. בפתיחת הברכה, תוך שימוש במשחק מילים על "מרכבה", ה' מתואר כ"רוכב" על השמים (שם כ"ו) על מנת לגרש את אויבי ישראל מפניו (שם כ"ז, וראו תהילים ס"ו, א'-ה'). ה' מכריז שמד על אויבי ישראל, והדבר נעשה.

בדומה לכך, אם כי בניגוד קל, פסקת הסיום של הברכה מנבאת וחוגגת את השמדתם הקרבה של אויבי ישראל. ה' הוא המגן והחרב של ישראל (שם כ"ט). הוא "מושיע" את ישראל ועוזר להם להכניע את אויביהם ו"לדרוך" על "במותיהם" (שם כ"ט).

הקבלה נושאית זו מודגשת על ידי אמצעי ספרותי חשוב. הן הפתיחה והן הסיום של הברכה האחרונה מכילות את המילים "עזרה", "גאווה" ו"אויב", או ווריאציה שלהן, בסדר קבוע. ה' רוכב דרך השמים ל"עזרת" ישראל ("רֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ"), מבזיק לרוחב השמיים "בְגַאֲוָתוֹ" ומניס את "אוֹיֵב" ישראל (שם כ"ו-כ"ז). בדומה, בסיום, בפסקת ה"חגיגה", ה' הוא "מגן" ש"עוזר" לישראל ("מָגֵן עֶזְרֶךָ"), חרב "גַּאֲוָתֶךָ", שגורם ל"אֹיְבֶיךָ" להיכנע (שם כ"ט).

למעשה, ההקבלה בין הפתיחה לסיום משמשת כיותר מאשר אמצעי ספרותי להדגשת עוצמתו הצבאית של ה' ומסירותו להבסת אויבי ישראל. מלבד נקודה זו, ההקבלה יוצרת מסגרת מסביב לפסוק האמצעי, ונועדה להסב את תשומת ליבנו אל המרכז, הלב הטקסטואלי של ברכתו האחרונה של משה. בפסוק האמצעי נאמר:

"וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד

עֵין יַעֲקֹב

אֶל אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ

אַף שָׁמָיו יַעַרְפוּ טָל" (שם כ"ח)

בהמשיכו את ההתייחסות ל-ה' כאל ה"מעון" מעל ו"תמיכה" מתחת ("מְעֹנָה אֱ-לֹהֵי קֶדֶם וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם") בפתיחה (שם כ"ז), החלק האמצעי של הברכה פותח בהכרזה כי ה' מבטיח את ביטחונם והגנתם של ישראל. ישראל "שוכן בדד", לא מופרע על ידי כוחות חיצוניים או גורמים עוינים (ראו במדבר כ"ג, ט'). עוצמתו של ה' גם מספקת הגנה.

אולם, נראה שיש כאן יותר מזה. הפסקה האמצעית של הברכה מסתיימת בהכרזה כי ישראל (יעקב) יהיו בארץ "דָּגָן וְתִירוֹשׁ", הנוטפת "טל שמים". במילים אחרות, ה' גם מספק מחיה.

הצירוף של המילים והדימויים, "יעקב / ישראל", "דגן", "תירוש", "טל" ו"שמים", מביאה אותנו לפסוק דומה הנמצא בספר בראשית, בו מתוארת הברכה הראשונה שקיבל יעקב (ישראל). בברכו את בנו, יצחק אומר את הדברים הבאים:

"וְיִתֶּן לְךָ הָאֱ-לֹהִים

מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ

וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ..."   (בראשית כ"ז, כ"ח)

משה יוצר הד מכוון לברכה שנתן יצחק ליעקב. טל השמים, שפע דגן ותירוש (דברים ל"ג, כ"ח). כמובן, שלא מדובר בדבר מה מפתיע. האספקה שחוזה משה ומסופקת על ידי ה' איננה דבר חדש, אלא היא מהווה את הגשמת ההבטחה, הברכה הכלולה בברית, שניתנה לאבות בכלל וליעקב בפרט. כיוון שכך, משה יוצר הד לשפה של הברכה הראשונה שקיבל יעקב (ישראל).

יתרה מכך, כפי שכבר צוין הן על ידי אבן עזרא והן על ידי הרמב"ן (שם א'), ברכתו הנבואית של משה לשנים עשר השבטים בסוף חייו מהווה מעין שחזור והמשכה של ברכתו הנבואית של יעקב לשנים עשר השבטים בסוף ימיו (בראשית מ"ט, א'-כ"ח). למעשה, קיימות הקבלות לשוניות רבות בין שתי סדרות הברכות (ראו בראשית מ"ט, כ"ב-כ"ו ודברים ל"ג, י"ג-י"ז). גם כאן, בברכה הכללית לצאצאיו של יעקב, ברגע השחזור או ההמשכיות, משה שואב מן הברכה הראשונה שהתקבלה על ידי האיש יעקב כפיקדון עבור צאצאיו.

אף על פי כן, נראה שיש דבר מה השונה בצורה בולטת בדבריו של משה, ונראה שהוא משמיט ביטוי מפתח. בברכתו ליעקב, בין התייחסויותיו ל"טַּל הַשָּׁמַיִם" ו"רֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ", יצחק מברך את יעקב ב"שְׁמַנֵּי הָאָרֶץ". בניגוד בולט, על אף שהוא מחקה במכוון את מילותיו של יצחק ליעקב ומזכיר "טל", “שמים", “דגן" ו"תירוש", משה משמיט כל אזכור של "שְׁמַנֵּי הָאָרֶץ". אם לדייק, משה אכן מברך את ישראל ב"אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ" (שם כ"ח), וממילא מילת המפתח החמישית של ברכת יצחק, "ארץ", נוכחת בברכתו של משה. רק מילת המפתח השישית, ה"שמן" של אותה ארץ, חסרה.

זו יכולה אמנם להיראות כנקודה מינורית, הבדל של מילה אחת, אך הניגוד דורש הסבר. ככלות הכל, מילותיו של משה המברכות את העם בארץ, בהשגחתו של ה' ובקיום שהוא מספק, נוצקו בתבנית של הברכה הראשונה שקיבל יעקב. אם כך, מדוע משה משמיט את המילה?

שאלה זו בתורה מעלה נושא רחב יותר. כפי שהוזכר לעיל ונוח לאורך הניתוח שלנו עד לנקודה זו, הפסוקים הנידונים מהווים את החלק האחרון של ברכתו של משה, מילותיו האחרונות של משה. הם האמצעי דרכו משה מסיים את חלקו בספר דברים, את הקריירה שלו, את הוראתו לעם. כך הוא חותם את תורתו. כיוון שכך, נוכל לתהות לא רק לגבי בחירת המילים המסוימת של משה, אלא גם לגבי בחירת הנושא והמטרה הכללית. אכן, כוחו של ה', הגנתו על ישראל וסיפוק צורכיהם - ההגשמה העתידית של הבטחת ה' לאבות של לאומיות מוצלחת בארץ תחת השגחה א-להית - בוודאי מהווים נושאים מתאימים לחתום בהם את התורה. אף על פי כן, זה אינו כל הסיפור. מה לגבי משה עצמו? מה מהווה את הקשר לקריירה של משה ודרך חייו בספר דברים? אם נעז לשאול, באיזה אופן מהוות מילים אלו סיום ייחודי ומתאים ל"תורת משה"?

 

ב. הברכה- "אנטי האזינו"

על מנת להיענות לאתגר, נסב תחילה את תשומת ליבנו בחזרה אל פתיחת המילים האחרונות של משה. כפי שצוין לעיל, משה מתחיל על ידי פניה אל העם בגרסה פיוטית של השם ישראל, המילה ישורון:

"אֵין כָּאֵ-ל, יְשֻׁרוּן"                   (דברים ל"ג, כ"ו)

בדברים אלו, משה מכריז על ייחודו של ה'. בהצהרתו של משה, מלבד היותה ברכה פיוטית ונבואית, ישנה גם קביעה תאולוגית. ה' הוא אחד ויחיד, ומכך נובע, שהוא האל האמיתי היחיד, וממילא ה' לבדו הוא א-להי ישראל.

במילים אחרות, משפט הפתיחה של משה עומד בהקבלה רעיונית לפעם אחרת בה משה פונה אל ישראל, ההכרזה המפורסמת של שמע ישראל: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱ-לֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (שם ו', ד', וראו רשב"ם ואבן עזרא שם).

לאור זאת ניתן לטעון, כי הכרזתו של משה, הפתיחה של סוף הברכה הרחבה של משה לישראל, עומדת גם היא בהקבלה לפעם האחרת בה השתמש משה בשם "ישורון" בברכתו. בטרם יפרט משה את הברכות הפרטיות לכל אחד ואחד מן השבטים, בכל הנראה התייחסות למאורעות בסיני (רמב"ן שם ל"ג, ה'), משה מזכיר את מלכות ה' על ישורון:

"וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ

בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם

יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (שם ל"ג, ה')

במילים אחרות, ברכותיו הפרטיות של משה לשבטים ממוסגרות על ידי השם ישורון והכרזות המקבילות המזכירות לישראל את ייחודו של ה', כלומר א-להותו המוחלטת ומלכותו על ישראל.

כל זה עומד בניגוד חד לפעם השלישית והיחידה הנוספת בה מופיע השם ישורון בתורה, שירת האזינו שנאמרה זה עתה. כאשר משה משווה את העם לבהמה סוררת ומרדנית, ישורון שבועט (שם ל"ב, ט"ו). בהרחבה, השירה מציינת את הדברים הבאים:

"וַיִּטֹּשׁ אֱ-לוֹהַּ עָשָׂהוּ

וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ:

יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים

בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ:

יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱ-לֹהַּ

אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם

חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ

לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם:

צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי

וַתִּשְׁכַּח אֵ-ל מְחֹלְלֶךָ"  (שם ל"ב, ט"ו-י"ח)

הניגוד אינו יכול להיות ברור יותר. ישורון "נוטש", “מנאץ" ו"שוכח" את ה'. במקום ה', העם פונה אל "זרים", “תועבות”, "שדים", “לא-אלים", אלים שלא ידעום, ואף האלים הכי חדשים בזמנם. ה' אינו ייחודי, א-להותו של ה' אינה מוחלטת והוא אינו המלך הבלתי מעורער של ישורון.

אם לסכם זאת, השוואת ההופעות וההקשר של השם ישורון בשירת האזינו ובפרשת וזאת הברכה, ברכתו של משה שבאה בעקבותיה, מעלה את הדברים הבאים. בעוד שירת האזינו מתארת מצב שבו ישורון, כלומר ישראל, אינו מכיר בייחודיות, בעליונות ובמלכות ה' וכתוצאה מכך פונה לאלילים שונים, ברכתו של משה מתארת את המצב ההפוך: ישורון, כלומר ישראל, מכיר בייחודיות ובעליונות ה'. ה' הוא המלך, וה' לבדו מהווה את הא-להות העליונה והיחידה. מנקודת מבט מסוימת, ברכתו של משה מהווה מעין "אנטי-האזינו".

פניה מן התאולוגיה והמצב הרוחני המתואר על ידי שתי הנבואות אל המצב הפוליטי והצבאי המתואר על ידי שתי השירות מחזק פרשנות זו. כפי שהודגש קודם, הבתים הראשון והשלישי של הפסקה האחרונה בברכת משה (ל"ג, כ"ו-כ"ט) מדגישים את עצמתו ויכולתו הצבאית של ה' למענם של ישראל. ה' מגרש את "אויבי" ישראל מפניהם (שם כ"ז) וגורם לאויבי ישראל להיכנע (שם כ"ט). כתוצאה מכך, הבית המרכזי של הפסקה האחרונה (שם כ"ח) מתאר את ישראל כ"שוכן בדד", בבטחה, ב"ארץ" שלהם, כלומר ללא הפרעות וצרות מאויביהם.

דבר זה מהווה, כאמור, את הקוטב הנגדי לתמונה שמציירת שירת האזינו. כמו ברכת משה, גם שירת האזינו מתייחסת פעמיים ל"אויבי" ישראל (שם ל"ב: כ"ו, מ"ב). אך בניגוד לברכה, במקום שה' יביס את האויבים, אלו הם האויבים שמשלח ה' בישראל (שם כ"א). ישראל אינם שוכנים חסרי דאגה, בשפע ובביטחון, “בדד" בארצם. אלא, הארץ "נאכלת" (שם כ"ב). ישראל נרדפים (שם ל'), חיות פרא משתוללות (שם כ"ד) ו"מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה" (שם כ"ה). אם לנסח זאת בעדינות, שירת האזינו מדברת על מצב מטריד, מדאיג ומשרה אווירה של חוסר ביטחון.

אם כן, שירת האזינו וברכת משה מציגות חזיונות הפוכים. פעם נוספת ברכת משה הופכת מוטיב מרכזי של שירת האזינו ומהווה אנטי-האזינו.

 

ג. ישורון לא משמין – התיקון להאזינו

שתי נקודות ניגוד אלו בין שירת האזינו וברכת משה, לגבי המצב הרוחני ולגבי המצב הצבאי של העם, עומדות ביחס סיבתי מסוים זו לזו. כפי ששירת האזינו מבהירה היטב, ההידרדרות של אמונת העם, נטישתם של ה' ופנייתם כתוצאה מכך לעבודת אלילים, היא המובילה לכעסו של ה' ולכך שהוא משסה בהם את אויביהם (שם ל"ב, י"ט-כ"א). מכך נובע כי ההיפך הוא הנכון לגבי ברכת משה. ההכרה של עם ישראל ב-ה' כמלכם, ב-ה' כא-לוהות העליונה והיחידה, היא המובילה להצלחתם של ישראל נגד אויביהם, לישיבתם "לבטח בדד" בארצם.

אם ניקח זאת צעד נוסף קדימה, היחס הסיבתי המשורטט על ידי שירת האזינו, בין נטישת ה' ועבודה זרה מצד אחד, וסבל בידי האויבים מצד שני, הוא בעל היסטוריה מסוימת. כפי שהודגש בניתוח שלנו על פרשת האזינו (בשיעור הקודם), התהליך של שכחת ה' מתחיל בצורה מסוימת. ה"בעיטה", המרד ועבודת האלילים של ישורון, הם תוצאה של מה ששירת האזינו מכנה ה"שומן", השובע והרוויה של ישראל. במילותיה של השירה:

"וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט

שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ" (שם ל"ב, ט"ו)

כפי שנוסח בעת הניתוח של שירת האזינו, התהליך שנחזה על ידי השירה מהווה תהליך בשלושה שלבים של שובע, עבודת אלילים ואז כיבוש וסבל. נובע מכך כי שלילת התהליך הנחזה על ידי שירת האזינו כוללת את שלילת השלב הראשון ממש, השובע, ה"שומן" של ישורון.

בכך אנו חוזרים אל ברכת משה ואל בחירת המילים המסוימת של משה, ההד שלו לברכה הראשונה שניתנה ליעקב וההשמטה הבולטת שלו את הסמן השישי של ברכת יצחק, ה"שומן" של הארץ. אכן, כפי שהוזכר לעיל, הפסקה האחרונה של ברכתו של משה, כמו גם הברכה כולה באופן כללי, מהווה הד, שחזור או יצירה מחדש של הברכות שניתנו על ידי יעקב לפני מותו. שלא במפתיע, השפה בה משתמש משה מקבילה לזו של הברכה הראשונה שקיבל יעקב. בדיוק כמו יצחק, משה מתייחס ל"דגן", “תירוש", “ארץ" ו"טל השמים" (דברים ל"ג, כ"ח).

אולם, ברכתו של משה מכילה גם פן נוסף, מימד שני. ברכתו מהווה את השלילה של שירת האזינו, מציבה את ההיפך מהחיזיון האלילי והמייאש של השירה. כיוון שכך, השירה שוללת גם את ההיסטוריה הסיבתית של תהליך השובע, עבודת האלילים והסבל הנמצאת בלב שירת האזינו.

בעוד שירת האזינו, כמעין משחק מילים על המוטיב של השפע ושומן החי המוביל להשמנתו של ישורון, מתייחסת לדגן כאל "חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה" (שם ל"ב, י"ד), ברכת משה מברכת את ישורון בלא יותר מאשר "דגן" (שם ל"ג, כ"ח). בעוד שירת האזינו, באותה שורה ממש, בהמשך למוטיב של אוכלי הבשר ובעלי העושר, מתייחסת ליין כאל "דַם עֵנָב", השורה המקבילה בברכת משה מאחלת לישורון לא יותר מאשר "תירוש" (שם ל"ג, כ"ח). ובעיקר, בעוד שירת האזינו מתעסקת בהרחבה ב"שומן" של ישורון, מתארת את ישראל כשבעים כל כך עד כי "שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ" (שם ל"ב, ט"ו), ברכת משה משמיטה כל אזכור למילה או הרעיון הזה. אם כן, חלק מהשלילה של חזון שירת האזינו כולל את שלילת הסיבה הראשונית וההתחלה של תהליך השובע, עבודת האלילים והסבל העומד בלב השירה.

כשם שברכת משה מגדירה חזון חלופי להכרה במלכות ה', הצלחה נגד אויבי ישראל וביטחון בארץ, כך גם היא משמיטה כל אזכור, איחול או ברכה שמזכירים ולו במעט את ה"שומן" של האזינו ואת תחילת תהליך ההידרדרות של שובע-עבודת אלילים-סבל. לאור זאת, מובן מדוע ברכת משה שונה מברכת יצחק.

 

ד. הזיכרון כאלטרנטיבה

קריאת ברכתו של משה כהיפך של שירת האזינו מעלה אתגר נוסף. בעוד שירת האזינו מציגה חזיון של העתיד בו בני ישראל פונים אחרי אלילי הארץ עם כניסתם לארץ וסובלים כתוצאה מכך, ברכת משה מציגה חזיון מנוגד, בו בני ישראל, בהכירם בשלטונו הא-להי של ה', נכנסים לארץ, מביסים את אויביהם ויושבים בה לבטח. אולם, עצם הניגוד דורש הסבר. ככלות הכל, שני החזיונות הם נבואיים ושניהם כלולים בתורה. כיצד הם יכולים להתנגש? בצורה לוגית יותר, בהינתן ההקשר הנבואי הן של השירה והן של הברכה, עצם הרעיון של התנגשות נראה בעייתי. טבע ה"אנטי" בביטוי "אנטי-האזינו" דורש הסבר. מהו היחס בין שני חזיונות נבואיים ועם זאת מנוגדים אלו של העתיד?

אנו עשויים להתפתות להציע הסבר היסטורי לבעיה. נוכל לטעון כי שתי הנבואות, זו של שירת האזינו וזו של ברכת משה, מתייחסות לתקופות היסטוריות שונות. כיוון שכך, התורה מכילה את שירת האזינו, החיזיון הנבואי המדכא של שובע, עבודת אלילים וסבל, כמו גם את ברכת משה, החיזיון האופטימי של הכרה במלכות ה' וישיבת ישראל לבטח בארצם. למעשה, בעוד השירה והברכה אכן מציעות חזיונות שונים של העתיד, הם לא באמת מנוגדים, מתנגשים או עומדים ביחס של הפכים. במקום זאת הם מדברים על תקופות זמן שונות בהיסטוריה ומאורעות היסטוריים שונים.

לחילופין, כפי שנטען לעיל והובע על ידי בחירת המילים כגון "שלילה", “הפך" ו"אנטי", נוכל שלא לרצות לדלג מעל המתח והסתירה בין שירת האזינו לברכת משה. במקום זאת, ננסה לחפש פתרון לבעיה במקורות השונים של השירה והברכה.

שירת האזינו, כאמור, מקורה בציווי א-להי. ה' מזמן את משה לאוהל מועד (דברים ל"א, י"ד), מודיע לו כי בני ישראל יפנו אחרי אלוהי נכר עם כניסתם לארץ (שם ט"ז) ומצווה עליו לכתוב וללמד את שירת האזינו (שם י"ט). אם כן, מקור החיזיון של האזינו הוא מ-ה'. מנגד, מקורה של ברכת משה אינה, כך בפשטות, מגיעה מ-ה'. זמן קצר לאחר שמשה אמר את "השירה הזאת" (שם ל"ב, מ"ד), בהד מכוון, התורה פונה ומתייחסת ל"זאת הברכה" אשר "ברך משה" (שם ל"ג, א'). הברכה "הזאת" אינה "השירה הזאת", אלא היא שייכת למשה באופן בלעדי, ואינה תגובה לציווי א-להי. זוהי הברכה "שלו", החיזיון "שלו" והאלטרנטיבה "שלו" לשירת האזינו. למעשה, עצם העניין של שובע ושכחה, אחד מהמוטיבים המרכזיים של הניגוד בין שירת האזינו וברכת משה, מהווה את אחד הנושאים העיקריים של נאומו של משה בספר דברים.

הבה נבחן דוגמה מסוימת. החלק האחרון של פרק ח' בדברים, בציווי "זיכרון" ארוך הדוחק בבני ישראל לזכור את ה', את המסע במדבר, את סיפוק צורכיהם על ידי ה' במהלך המסע, ואת המצוות עם הכניסה לארץ, אומר משה:

"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ: וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה: וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא..."  (שם י"א-ט"ו)

התהליך של שובע ושכחה, של שכחת הגאולה ממצרים והשגחתו הנסית של ה' במסע במדבר, מסתיימת בהצהרה האולטימטיבית של אגו אנושי:

"וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה"   (שם י"ז)

במקום התהליך של שובע, שכחה, גאווה והערצה עצמית, משה מציע חלופה. משה דורש זיכרון, זיכרון של השגחת ה' והכרה בה' ככוח האמיתי:

"וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל..." (שם י"ח)

במילים אחרות, השלילה של השובע והשכחה, הלימוד על הזיכרון וההכרה בכוחו של ה' במקומם, מהווים חלק מרכזי בהוראתו של משה.

אם כך, ברכתו של משה מהווה את תגובתו של משה לשירת האזינו. בעוד שירת האזינו חוזה את "שכחת" ה' אל מול ה"שומן", השפע החומרי של הארץ, ברכת משה מציעה פרדיגמה וחזון אלטרנטיביים. למרות ישיבתם בארץ "דגן ותירוש", של "טל שמים", בני ישראל יכולים לזכור כי "אין כא-ל". למרות הפיתוי להפוך שבעים, לשכוח ולהידרדר לעבודת אלילים, קיימת אפשרות אחרת. משה מברך את ישראל בזיכרון, במודעות לה' כמלך, לה' ככוחם וכמספק את צורכיהם. משה מציע אלטרנטיבה לפרדיגמה המדכדכת של השירה, לתהליך המאיים של שובע, עבודת אלילים וסבל.

 

ה. תורת משה

בשלב זה, כך נראה, הגענו למבוי סתום מבחינה מטא-פיזית. מצד אחד, בשירת האזינו ה' מכריז על חזיונו את העתיד, ומציג תמונה מדכאת של שובע, עבודת אלילים וסבל. מצד שני, בברכת משה, משה מגיב עם החזון האלטרנטיבי והאופטימי שלו, עולם אופטימי של מודעות למלכות ה', לכוחו ולהשגחתו. ישורון יודע את ה' ויושב לבטח בארץ. אולם, כיצד יכול משה להורות אחרת ממה ש-ה' כבר אמר? אם ה' כבר "יודע" את מה שיקרה לאחר מותו של משה והורה למשה "ללמד" זאת, האם אין משמעות הדבר כי הסיפור של האזינו מהווה את האפשרות האמיתית היחידה? כיצד יכול משה להציע אחרת?

אין צורך לומר כי זה מהווה דילמת שווא. בתאולוגיה מקראית, ידיעה מראש של ה' אינה שוללת בחירה חופשית של האדם. למרות טבעה הנבואי של שירת האזינו, הבחירה עדיין בידי ישראל, בידי העם עצמו. העם יכול לבחור בשכחה, במדרון החלקלק של שובע ואת העולם המדכא של שירת האזינו, והוא יכול לבחור אחרת. העם יכול גם לבחור בידיעת ה', במלכותו, בכוחו ובברכת משה.

אולם, אין זו הנקודה המשמעותית ביותר, הטמונה בזרימת הסיפור בסוף ספר דברים ובאישיותו של משה. כאשר הוא עומד מול הסוף הממשמש ובא של חייו והקריירה שלו, ה' מודיע למשה כי הכל היה לשווא. לאחר מותו, העם יפנה אחרי אלהי נכר הארץ, הם ינטשו את ה' ויסבלו נוראות. הוראתו נכשלה, העם ישכח, והשליחות האחרונה שעליו לבצע בצו א-להי היא להודיע לעם על כך. בעוד משה מבצע בנאמנות את ציווי ה' ומלמד את העם את שירת האזינו, הוא אינו נרתע ואינו חדל מהוראתו ומתורתו. פעם אחרונה הוא עומד לפניהם לדבר. “איש הא-להים" ו"עבד ה' " כתמיד, מזכיר לעם כי הדברים יכולים להיות אחרת. הם יכולים לזכור, אסור להם לשכוח. הוא מציג חזיון אלטרנטיבי, חזיון של מודעות למלכות ה', לכוחו ולהשגחתו, חיזיון של ברכה בו ישראל יושב לבטח בארצו.

משה חותם את התורה, תורת משה, בחיזיון ובחותם האישי שלו.

 

לעיון נוסף

1)      ראו דברים ל"ג, א' ואת פירושו של רשב"ם. כעת ראו שם ל"א, ל' וקראו את ל"ב, מ"ד-נ"ב. א) האם פירושו של רשב"ם הוא פשט הכתוב? ב) חשבו מחדש על פירושו של רשב"ם לאור הרעיון המרכזי של השיעור לעיל.

2)      קראו את דברים ל"ג, א'-ה'. א) ראו רש"י ל"ג, ב' ד"ה ויאמר, מסיני, וזרח, אבן עזרא ל"ג, א' ואבן עזרא בראשית מ"ט, א'. נסחו את התיאוריות השונות של רש"י ואבן עזרא בנוגע לטבעה של הברכה. ב) ראו רש"י דברים ל"ג, ג' ד"ה והם, ישא ואבן עזרא שם ב'-ה'. נסו לנסח קריאה מאוחדת של ל"ג, א'-ה' הן עבור רש"י והן עבור אבן עזרא. שימו לב לשלושה הבדלים לפחות. ג) ראו רמב"ן דברים ל"ג, ב'-ג' ו-ל"ג, ה'. השוו והנגידו את רמב"ן לרש"י ולאבן עזרא.

3)      עברו על דברים ל"ג, א'-כ"ט. כעת קראו שוב את פסוקים י"ג-י"ז וראו בראשית מ"ט, כ"ב-כ"ו. כעת ראו אבן עזרא ורמבן שם ל"ג, א'. א) קראו שוב את ל"ג, כ"ח וראו במדבר כ"ג: ז'-י', כ"א-כ"ד וכן כ"ד, ה'-ט'. שימו לב לקשרים בין הברכות של משה וה"ברכות" של בלעם. ג) כעת השוו את במדבר  כ"ג: ז'-י', כ"א-כ"ד, כ"ד: ה'-ט' לבראשית מ"ט: ב', ז', ט', כ"ד, כ"ז. נסו לנסח את הקשר בין הברכות של יעקב, בלעם ומשה. ד) ראו בראשית מ"ט, א', במדבר כ"ג, י' ודברים ל"א: כ"ט, ל"ב: כ'. נסו לנסח את היחס בין הנבואות של יעקב ובלעם מצד אחד ושירת האזינו מצד שני. נסו לשלב את הפן של ברכת יעקב / בלעם המצוי בברכת משה עם הפן של אנטי-האזינו.

 

4)      קראו את דברים ל"ג, ו'-ט'. מה חסר? כעת ראו בראשית מ"ט, ז'. ראו רש"י דברים ל"ג, ז' ד"ה ועזר, אבן עזרא ורמב"ן שם ו'. נסחו לפחות שלוש תיאוריות שונות להסבר ההשמטה.