הברכה על מיני מאפה שונים

  • הרב מאיר ליכטנשטיין
"בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ד'"
העולם הלמדני והרעיוני של ברכות הנהנין
שיעור 35 – הברכה על מיני מאפה שונים
 

א. פתיחה

בשיעורים האחרונים (34-31) למדנו את הסוגיות העוסקות ב"תפר" שבין ברכת בורא מיני מזונות לבין ברכת המוציא. בשתי הסוגיות שלמדנו – "פת הבאה בכיסנין" ו"טרוקנין" מופיעה ההבחנה ההלכתית שיש לברך המוציא רק במידה והאוכל קובע את סעודתו על המאפה הנאכל. בשיעורים הנ"ל, עקבנו אחרי מהלכי הסוגיות בתלמודים ואחרי תפיסות היסוד של הראשונים בפרשנותם את הסוגיות. בשיעור זה נעיין בסיכום של הנושא להלכה בשולחן ערוך אורח חיים סימן קסח, וביישום של עקרונות הפסיקה למאפים שונים בני זמננו.

ב. פסק ההלכה בטרוקנין ובטריתא

בסוף שיעור 33 הבאנו את פסק השולחן ערוך בדין הברכה על פת הבאה בכיסנין. נשלים את התמונה של פסיקת ההלכה ביחס לברכה על טרוקנין ועל טריתא.
זה לשון הטור:
טרוקנין והוא שעושין גומא בכירה ונותן בה קמח ומים ומערבם בה ונאפה בה חייב בחלה ומברך עליו המוציא ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח כיון שהוא בגומא ומתקבצין יחדיו נעשה כמו פת גמור אבל טריתא שבלילתו רכה והוא שלוקחין קמח ומים ומערבים אותם ושופכים אותו על הכירה והוא נתפשט ונאפה אין עליו תורת לחם ומברכין עליו בורא מיני מזונות ואם קובע סעודתו עליו מברך המוציא וג' ברכות
טור אורח חיים סימן קסח
פשטות לשון הטור היא שעל טרוקנין יש לברך תמיד המוציא לחם מן הארץ. הטור לא סייג את דבריו דווקא למקרים שקבע את סעודתו על הטרוקנין. את ההלכה הקובעת לברך המוציא במידה וקבע עליו את סעודתו, הוא מביא ביחס לטריתא. על כך משיג הבית יוסף:
אבל מדברי רבינו נראה דעל טרוקנין מברך עליו המוציא אף על גב דלא קבע סעודתיה עילויה ויש לתמוה מנין לו:
ומצאתי להרא"ש שכתב בהלכות חלה (סי' ג) גרסינן בפרק כיצד מברכין כי אתא רבין אמר רבי יוחנן טרוקנין חייבין בחלה ולא גרסינן פטור והכי איתא בירושלמי רבי יוחנן אומר טרוקנין חייבין בחלה ואומרים עליו המוציא ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח ואפשר שעל זה סמך רבינו לכתוב סתם דטרוקנין מברכין עליו המוציא
ואי מהא לא איריא דאיכא למימר דהא דאמר רבי יוחנן בירושלמי דטרוקנין מברכין עליו המוציא היינו דוקא בדקבע סעודתיה עילויה כדאמרינן בגמרא דידן פרק כיצד מברכין ואפילו אם היה מפורש בירושלמי דמברכין עליו המוציא אף על גב דלא קבע עליה לא הוה שבקינן מסקנא דגמרא דידן מפני הירושלמי
בית יוסף אורח חיים סימן קסח
הבית יוסף בחן תחילה את האפשרות שהטור הסתמך בפסקו כך על סוגית הירושלמי, בה שיטת רבי יוחנן היא שיש לברך המוציא על טרוקנין, מבלי שסייג דווקא למקרה של קביעות סעודה. ברם, הוא מציין שיש להעדיף את סוגית הבבלי על פני סוגית הירושלמי, ולכן מציע שהטור פירש אחרת את סוגית הבבלי עצמה:
ומיהו אפשר שרבינו היה מפרש דמר בר רב אשי דאמר אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח לאיפלוגי אתא אמאי דאמרינן דדוקא בדקבע עליה מברך המוציא אבל אי לא קבע לא דליתא אלא אפילו לא קבע מברך המוציא דלחם גמור הוי דאדם יוצא בו ידי חובתו בפסח מאי טעמא לחם עוני קרינן ביה ופסק כמותו
הסבר זה של הבית יוסף דומה לדברי הרא"ה בפרשנות הסוגיה, שעמדנו עליהם בשיעור 34. הבית יוסף דוחה הסבר זה:
אבל אין זה פשט הגמרא דמר בר רב אשי לאו לאיפלוגי אתי אלא לומר דאדם יוצא בו ידי חובתו בפסח דלא תימא כיון שדרך לאכול לפעמים כובא דארעא לתענוג מצה עשירה הוי ולא נפיק בה קמ"ל דשפיר מיקרי לחם עוני. אי נמי דלא תימא כיון דאין צורת פת עליו לא יצא בו ידי חובתו בפסח קמ"ל דשפיר יצא בו ידי חובתו דלחם עוני הכי הוי שאין לעני תנור ואופהו בקרקע אבל לענין ברכת המוציא ודאי דדוקא בדקבע עליה מברכין לה ואי לא קבע לא וכן נראה מדברי הרא"ש ז"ל:
ולכן הוא מציע בדוחק לפרש את הטור:
ולפיכך צריך לומר שמה שכתב רבינו ואם קובע סעודתו עליו מברך המוציא אטרוקנין קאי ולא בא אלא לפרש שמה שכתב בתחלה דטרוקנין מברך עליו המוציא היינו דוקא בדקבע סעודתיה עליה אבל לא קבע לא אבל טריתא כיון דאין תורת לחם עליו אף על גב דקבע סעודתיה עליה אינו מברך אלא בורא מיני מזונות כך נראה לי שאנו מוכרחים לדחוק ולפרש דברי רבינו אף על פי שמפשט דבריו אינו נראה כן:
כהמשך לדבריו בבית יוסף, מרן המחבר פוסק בשולחן ערוך:
טרוקנין דהיינו שעושין גומא בכירה ונותנים בה קמח ומים מעורבין בה ונאפה שם, מברך עליו בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש; ואם קבע סעודתו עליו, מברך המוציא ובהמ"ז; אבל טריתא, דהיינו שלוקחין קמח ומים ומערבים אותה ושופכים על הכירה והוא מתפשט ונאפה, אין עליו תורת לחם כלל ואין מברכים עליו אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, ואפי' קבע סעודתו עליו.
שו"ע אורח חיים קסח סעיף טו
הב"ח חולק על הב"י בפרשנות דברי הטור, ומציע לקיים את דבריו כפשוטם, שעל טרוקנין מברך תמיד המוציא, ועל טריתא יברך המוציא אם קבע עליו את סעודתו. הב"ח מציע שהטור גרס בסוגיה כגרסת הרי"ף:
והב"י נכנס בכמה דוחקין כדי ליישב זה וכמו שהעיד על עצמו דפשט דברי רבינו אינן כפירושו ומה שנראה לפע"ד אמת וישר הוא דרבינו נמשך בפסק זה אחר דברי האלפסי שכתב (כו ב) וזה לשונו אמר אביי טריתא פטורה מן החלה וכו' והא טריתא דארעא מברכין עליה בורא מיני מזונות ואי קבע סעודתא עלויה מברך עליה המוציא ושלש ברכות אמר מר בר רב אשי ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח מאי טעמא לחם עוני קרינן ביה עכ"ל ... ובגמרא גורס הרי"ף הכי אמר ליה אביי לרב יוסף הא טריתא דארעא מאי מברכין עילויה וכו' השתא לפי גירסא זו בטרוקנין פשיטא ליה דלחם גמור הוא לענין חלה ולענין המוציא ואפילו לא קבע סעודתא עליה מברך עליה המוציא ושלש ברכות אלא דבטריתא קמיבעיא ליה לענין המוציא דכיון שעשויה בקרקע אי הוי לחם לענין המוציא ומהדר ליה דלאו לחם הוא ואין מברך אלא בורא מיני מזונות אלא אם כן דקבע סעודתא עליה דאז כיון דקבע הוי ליה לחם אף לצאת ידי חובתו בפסח:
ב"ח אורח חיים סימן קסח
לאחר שהב"ח נושא ונותן בגרסאות הסוגיה ברכות לח, א, ובפרשנותה, הוא מסכם את דעתו להלכה:
אלא דלהלכה ודאי במידי דתליא בגירסאות אזלינן לחומרא הכי והכי ובטרוקנין היכא דקבע סעודתיה עילויה לכולי עלמא מברך המוציא ושלש ברכות ובטריתא היכא דלא קבע סעודתיה עילויה לכולי עלמא מברך עליה בורא מיני מזונות אבל בטרוקנין היכא דלא קבע סעודתיה עילויה ובטריתא היכא דקבע סעודתיה עילויה דפליגי בה לפי הגירסאות אין לאכלן אלא אם כן מברך על לחם גמור בתחלה ואחר כך אוכלן בתוך הסעודה ודלא כמו שכתב בשלחן ערוך (סט"ו) כגירסת הספרים והסמ"ג והרא"ש כנ"ל:
אף המגן אברהם חלק על פסק השולחן ערוך, וכותב:
בטור כתוב דאם קבע עליו מברך המוציא והרב ב"י חולק עליו ולי נראה דהדין עם הטור,
מגן אברהם, אורח חיים סימן קסח ס"ק מא
ברם בשונה מהב"ח הוא משווה לחלוטין את דין טרוקנין לדין טריתא:
אין חילוק בין טרוקנין לטריתא אלא לענין חלה אבל לענין ברכה שוין כנ"ל דוק ותשכח
שם
להלכה, המשנה ברורה סיכם:
המ"א מצדד דבקבע מברך עליו המוציא [וכן הוא דעת הב"ח לדעת הטור] וכתב באליהו רבא דמחמת זה אין לאכלו אלא תוך הסעודה ובמגן גבורים מכריע לדינא כהשו"ע ע"ש:
משנה ברורה אורח חיים סימן קסח ס"ק צ

ג. שולחן ערוך – חלוקה משולשת של מיני פת

לאחר שפרסנו את היריעה בעניין המחלוקת אודות פסק ההלכה בטרוקנין וטריתא, העיון שלנו מכאן ואילך יהיה בעקבות הפסיקה בשולחן ערוך אורח חיים סימן קסח. מרן המחבר מבחין בין שלושה מצבים של מאפה. לכל מצב יש מערך הלכות ייחודי באשר לברכה שיש לברך עליו:
  1. פת גמור – מאפה שנאפה מבלילה עבה של קמח ומים, נאפה בתנור והינו ככר לחם, מוגדר הלכתית כלחם גמור וברכתו תמיד המוציא:
פת גמור, אפילו פחות מכזית, מברך עליו: המוציא, אבל לאחריו אינו מברך כלום, כל שלא אכל כזית.
שו"ע אורח חיים קסח, ט
  1. פת במעמד ביניים – ישנם שני סוגי פת בעלי מעמד ביניים, אשר ברכתם היא בורא מיני מזונות, וכאשר אדם קובע את סעודתו עליהם, ברכתם היא המוציא. שני אלו הם, כאמור, פת הבאה בכיסנין וטרוקנין:
פת הבאה בכיסנין, מברך עליו: בורא מיני מזונות, ולאחריו: ברכה אחת מעין שלש; ואם אכל ממנו שיעור  שאחרים רגילים לקבוע עליו, אף על פי שהוא לא שבע ממנו, מברך עליו: המוציא וברכת המזון
שו"ע אורח חיים קסח, ו
טרוקנין דהיינו שעושין גומא בכירה ונותנים בה קמח ומים מעורבין בה ונאפה שם, מברך עליו בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש; ואם קבע סעודתו עליו, מברך המוציא ובהמ"ז
שו"ע אורח חיים קסח, טו
  1. אין עליו תורת לחם כלל – מאפה שאין עליו כלל תורת לחם, ברכתו תמיד בורא מיני מזונות:
אבל טריתא, דהיינו שלוקחין קמח ומים ומערבים אותה ושופכים על הכירה והוא מתפשט ונאפה, אין עליו תורת לחם כלל ואין מברכים עליו אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, ואפי' קבע סעודתו עליו.
שם
אלו הם עקרונות היסוד של המחבר, ונסקור בקצרה את ההגדרות של מושגים אלו להלכה ולמעשה.

ד. הגדרות הלכתיות

נסכם בקצרה כמה הגדרות הלכתיות העולות מתוך דברי השולחן ערוך ונושאי כליו:
  1. הגדרת פת הבאה בכיסנין:
פת הבאה בכיסנין,
יש מפרשים: פת שעשוי כמין כיסים שממלאים אותם דבש או סוקר ואגוזים ושקדים ותבלין, והם הנקראים רישקולא"ש ריאלחש"ו;
וי"א שהיא עיסה שעירב בה דבש או שמן או חלב או מיני תבלין ואפאה, והוא שיהיה טעם תערובת המי פירות או התבלין ניכר בעיסה,
וי"מ שהוא פת, בין מתובלת בין שאינה מתובלת, שעושים אותם כעבים יבשים וכוססין אותם, והם הנקראים בישקוני"ש,
והלכה כדברי כולם שלכל אלו הדברים נותנים להם דינים שאמרנו בפת הבאה בכסנין.
שו"ע אורח חיים קסח סעיף ז
הרמ"א חולק על ההגדרה השניה, ומסייג:
וי"א שזה נקרא פת גמור, אלא אם כן יש בהם הרבה תבלין או דבש כמיני מתיקה שקורין לעקי"ך שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר, וכן נוהגים
רמ"א שם
  1. הגדרת קביעות סעודה:
ואם אכל ממנו שיעור שאחרים רגילים לקבוע  עליו, אף על פי שהוא לא שבע ממנו, מברך עליו: המוציא וברכת המזון;
ואם מתחלה היה בדעתו לאכול ממנו מעט, וברך: בורא מיני מזונות, ואח"כ אכל שיעור שאחרים קובעים עליו, יברך עליו בהמ"ז, אף על פי שלא ברך המוציא תחלה;
ואם אכל שיעור שאחרים אין קובעים עליו, אף על פי שהוא קובע עליו, אינו מברך אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, דבטלה דעתו אצל כל אדם.
שו"ע אורח חיים קסח, ו
המשנה ברורה מסכם את דיוני האחרונים, באשר להגדרת "שיעור שאחרים רגילים לקבוע עליו":
והנה לענין עירובי תחומין בסימן שס"ה איתא דשיעור סעודה הוא ג' או ד' ביצים וכתבו כמה אחרונים דה"ה כאן חשיב בזה שיעור קביעת סעודה אבל כמה אחרונים והגר"א מכללם חולקים וס"ל דאין לברך המוציא ובהמ"ז אלא כשיעור סעודה קבוע שהוא של ערב ובקר
משנה ברורה, אורח חיים סימן קסח ס"ק כד
לפי הגדרת הגר"א, שיעור קבועות סעודה הוא שיעור שאנשים רגילים לאכול אותו כסעודה. בעל המשנה ברורה מציע בביאור הלכה, שאת הגדרת "שיעור שאחרים קובעים עליו", יש לקבוע לפי פילוח של קבוצות שונות באוכלוסייה:
מ"מ נראה ברור דאם הוא זקן או נער שאכילתן מועט בטבע חייבין בהמוציא ובהמ"ז אם אכלו שיעור שדרכן תמיד לקבוע ע"ז כיון דכל בני מינם מסתפקין בשיעור אכילה כזו
ביאור הלכה סימן קסח סעיף ו
נזכיר כאן קביעה הלכתית נוספת בעניין שיעור קביעות סעודה, שהמגן אברהם חידש, ושהמשנה ברורה פסק שיש לחשוש לה:
כתבו האחרונים דאם אכלו לבדו צריך שיאכל שיעור שאחרים רגילים לשבוע ממנו לבדו ואם אכלו עם בשר או דברים אחרים שמלפתים בו הפת סגי כשאוכל שיעור שאחרים רגילין לשבוע ממנו כשאוכלין ג"כ עם דברים אחרים אך אם אכלו לבדו ושבע ממנו אף שאחרים לא היו שבעין ממנו לבדו אבל כיון שאם אכלו אותו עם דברים אחרים היו שבעין ממנו ג"כ לא אמרינן בטלה דעתו וצריך לברך עליו המוציא ובהמ"ז.
משנה ברורה אורח חיים סימן קסח ס"ק כד
לעומת זאת, בעל ערוך השולחן לא חשש לשיטת המגן אברהם. לדעתו, מחשבים את שיעור קביעות סעודה לפי שיעור האכילה מפת בלבד.[1]
  1. הגדרת לחם גמור (על רקע הבחנה ביו סוגי עיסות ודרכי אפייתן):[2]
אפילו דבר שבלילתו (פירוש לישת הקמח במים) עבה, אם בשלה או טגנה אין מברך עליה המוציא, אפילו שיש עליה תוריתא דנהמא[3] ואפילו נתחייבה בחלה, דברכת המוציא אינו הולך אלא אחר שעת אפייה;
ויש חולקין ואומרים דכל שתחילת העיסה עבה, אפילו ריככה אח"כ במים ועשאה סופגין ובשלה במים או טגנה בשמן, מברך עליהם המוציא (רמ"א - ונהגו להקל),
וירא שמים יצא ידי שניהם, ולא יאכל אלא ע"י שיברך על לחם אחר תחלה.
שו"ע אורח חיים קסח, יג
הרמ"א מדגיש:
הגה: וכל זה לא מיירי אלא בדאית בי' לאחר אפיה תואר לחם, אבל אי לית ביה תואר לחם כגון לאקשי"ן שקורין ורומזלי"ך (אטריות, מ"ל), לכ"ע אין מברכין עליהם המוציא ולא ג' ברכות, דלא מיקרי לחם; אבל פשטיד"א וקרעפלי"ך מקרי תואר לחם (מרדכי פרק כל שעה) ואין לאכלם אלא אם כן בירך על שאר הפת תחלה. וכל זה לא מיירי אלא בעיסה שאין בה שמן ודבש וכיוצא בו, אלא שמטוגן בהן, אבל אם נילוש בהן כבר נתבאר דינו אצל פת הבאה בכיסנין.
שם
  1. פשטידה – פסק מרן המחבר בסעיף יז:
 פשטיד"א הנאפית בתנור בבשר או בדגים או בגבינה, מברך עליה המוציא ובה"מ
שו"ע אורח חיים קסח סעיף יז
האחרונים נחלקו בפרשנות פסק זה, ויחסו לדין פת הבאה בכיסנין, שכן לכאורה הפשטידה עונה על ההגדרה הראשונה של פת הבאה בכיסנין.
הט"ז בס"ק כ, סבור שיש לפשטידה דין פת הבאה בכיסנין, ולכן הוא מעמיד את דברי מרן המחבר שמדובר במקרה בו האוכל קבע את סעודתו על הפשטידה. המגן אברהם בס"ק מד, חולק על הט"ז ולדעתו יש להבחין בין מילוי של פירות מתוקים לבין מילוי שהוא עצמו מזון. המשנה ברורה מצדד בעמדת המגן אברהם תוך שהוא מסביר את יסוד ההבחנה:
מברך עליו המוציא - היינו אפילו בדלא קבע עלייהו ולא דמי לפת הבאה בכיסנין (דפירושו פת הממולא בפירות ובתבלין המבואר בס"ז) דלא מברך עלייהו המוציא בדלא קבע סעודה עלייהו דשאני התם דאין עשויין אלא לקינוח סעודה ולמתיקה משא"כ פשטיד"א שממולא בבשר דרך לאכלם לרעבון וכדי לשבוע והוי כמו שאר פת ובשר כשאוכל כאחד
משנה ברורה, אורח חייםן סימן קסח ס"ק צד
יסוד ההבחנה הוא שפת הבאה בכיסנין היא פת שנאפתה בכדי לשמש "מנה אחרונה", אולם מיני מאפה ממולאים הנאפים בכדי לשמש "מנה עיקרית", מוגדרים כלחם גמור. לקביעה ההלכתית בסוגית פשטידה, יש השלכות הלכתיות נרחבות באשר למאפים שונים, הממולאים במילוי שאינו מתוק אלא מזון, דוגמת בורקס ועוד.

ה. מאפים שונים בימינו

בעקבות סקירתנו את עקרונות היסוד של מרן המחבר ואת ההגדרות השונות, נעבור לדון בברכה על מיני מאפים שונים בימינו. נפתח בתיאור קצר של שלבי הפסיקה השונים של פוסק הבא לבחון את הברכה על מאפה בן ימינו. ראשית, עליו לבחון לאיזו משלש הקטגוריות של פת משתייך המאפה המדובר. במידה והוא משתייך לקטגוריית הביניים של פת, הרי שאז על הפוסק לבחון את שיעור קביעות סעודה ולבחון מתי נקבע שאכילתו היא במסגרת קביעות סעודה.
פוסקים שונים עסקו בברכה על מיני מאפים שונים בני זמננו, במהלך כתיבת הדברים עשינו שימוש בעיקר בשני חיבורים הלכתיים – הספר "וזאת הברכה" פרי עטו של הרב אלכסנדר מנדלבוים, והחוברת "קונטרס ברכת הפת" פרי עטו של הרב שלמה לוי (ראש הכולל בישיבת הר עציון).
  1. חלה מתוקה – במבט ראשון, זו נתונה במחלוקת של הרמ"א והמחבר ביחס לכמות של התבלין הנדרש לתת בעיסה בכדי להגדירה כפת הבאה בכיסנין. לפי פסק הרמ"א שיש לתת "הרבה תבלין", מסתבר שמעמדה כלחם גמור, ואילו לפסק המחבר, שדי בקצת תבלין בכדי להגדיר מאפה כפת הבאה בכיסנין, מסתבר שמעמדה כפת הבאה בכיסנין. עם זאת, היות והחלה המתוקה נאפית בכדי לשמש כלחם של סעודת שבת, מסתבר שאף בני עדות המזרח הפוסקים כמרן, יברכו המוציא משום שהם קובעים את סעודתם על החלה המתוקה. הרב שלמה לוי מציע לכלול את החלה המתוקה תחת הגדר של פשטידה (ראה לעיל), וזאת משום שהחלה המתוקה נאפית בכדי לשמש מזון, ולכן אף אם האוכל עצמו לא קבע את סעודתו עליו, יברך המוציא משום שהיא מוגדרת כלחם גמור.[4]
  2. לחמניות מזונות – מקובל במספר מסגרות המבקשות לאפות לחם אך רוצות לותר על הצורך ליטול ידיים (בטיסות וכדו') ללוש את העיסה במי פירות, ובכך להפכה לפת הבאה בכיסנין. היות ולחמניות אלו נאכלות כלחמניות רגילות (עצם השם "לחמניות מזונות" מלמד על כך שמדובר בלחמניות), פוסקים רבים התריעו שמדובר במכשלה הלכתית, שכן רוב העולם אוכל לחמניות אלו בקביעות סעודה ולכן ברכתן היא המוציא.[5]
  3. פיצה – במידה והעיסה נילושה במים, מסתבר שפיצה דומה לפשטידה וברכתה המוציא אף ללא קביעות סעודה, שכן מדובר במאפה שנאפה יחד עם רסק עגבניות וגבינה. בפיצריות רבות מקובל ללוש את העיסה בחלב בכדי לקבעה כפת הבאה בכיסנין. במידה וכן, הרי שברכתה היא המוציא רק במידה וקבע עליה סעודה. על רקע ההגדרות לעיל, נראה שכל מי שאוכל פיצה כארוחה בשיעור המקובל בחברה, נחשב כמי שקבע את סעודתו עליה. היות ושיעור הקביעות הוא לפי פלחים באוכלוסיה, מסתבר ששיעור הקביעות בילד קטן שונה מזה שבמבוגר. בחוגים התורניים בארה"ב יש שמועה בשם הגר"מ פיינשטיין שמבוגר האוכל שתי מנות פיצה נחשב כמי שקבע עליה את סעודתו ואז יברך המוציא אף אם נילושה בחלב.
  4. בורקס - מצד המילוי של הבורקס הרי שהוא דומה לפשטידה, אולם מצד הבצק שלו הנלוש בשמן, הרי שמסתבר שמעמדו כפת הבאה בכיסנין. במידה ומדובר בבורקס הנאכל כמנה עיקרית בסעודה והמוגש יחד עם תוספות, הרי שהאוכל נחשב כמי שקבע סעודתו עליה ויברך המוציא. באשר לאוכל בורקס בין ארוחות, דוגמת הנכנס למאפייה וקונה בורקסים על המשקל – היות ויש האוכלים בורקס בכדי להשביע את רעבונם, יבדוק האם הוא אוכל את הבורקס בשיעור שאחרים קובעים עליו סעודה.
  5. מצה – מקובל בפסיקה האשכנזית שהיות ומצה נאכלת כתחליף ללחם, שברכתה המוציא כל השנה כולה. לעומת זאת, בקרב בני עדות המזרח מקובל שדברים אלו אמורים רק בחג המצות עצמו, שאז כולם קובעים את סעודתם על מצה. ברם, במהלך השנה כולה, מצה דומה להגדרה השלישית של פת הבאה בכיסנין, ולכן ברכתה בורא מיני מזונות אלא אם כן קובע סעודה עליה. נעיר, שבארה"ב מקובל מאד לאכול מצות חמץ כל השנה כולה, ורבים משתמשים במצות עבור לחם משנה בסעודות שבת. במידה וכן, הרי שמסתבר שיש לברך המוציא על מצה כל השנה כולה. לעומת זאת, ההתרשמות שלנו היא שבארץ זה פחות מקובל.
  6. לחמית ופתית - השם לחמית מעיד שמדובר בסוג של תחליף לחם. עם זאת, מאד מקובל לאכול אותן ב"חצאי ארוחות" (כמו ארוחת עשר או ארוחת ארבע). מסתבר שבמידה והן נאכלות כ"חצי ארוחה" שברכתן מזונות. אולם, אם הן נאכלות בארוחה במקום לחם, הרי שהאוכלן נחשב כמי שקבע סעודה עליהן ויברך המוציא.
  7. עוגות שמרים – העיסה שלהן היא בלילה עבה והיא נאפית בתנור. ברם, מפאת המילוי שבה מעמדה כפת הבאה בכיסנין. עוגות שמרים נאכלות לרוב כקינוח סעודה, ורוב האוכלים לא אוכלים שיעור של קביעות סעודה. ברם, האוכל כמות גדולה המשביעה את האוכל, יברך המוציא. לעניות דעתי, פסק זה תקף גם עבור מי שנוהג לשתות ולאכול מדי בוקר קפה עם מאפה. זאת משום שקביעות סעודה מוגדרת לפי שיעור אכילה של סעודה שנועדה להשביע. בניגוד לסעודה שנועדה להשביע, קפה ומאפה מהווים "ארוחה קלה", הדומה למה שכתבנו לעיל על "חצי ארוחה", ואין מטרתם להשביע.
  8. עוגות שוקולד – אלו לרוב נאפות מבלילה רכה, ולכן לדעת הרבה ראשונים היא שייכת לקטגוריה של "אין עליו תורת לחם כלל", וברכתה בורא מיני מזונות אף אם קבע עליה את סעודתו. לעומת זאת, לשיטת ר"ת היא נחשבת כלחם היות והיא נאפית בתנור. גם לשיטה זו, היות ויש בה שוקולד, הרי שהיא פת הבאה בכיסנין, וברכתה מזונות אלא אם כן קבע עליה את מזונו.
  9. סופגניה – העיסה היא בלילה עבה אך הכנתה היא בשמן עמוק ולכן היא נופלת במחלוקת בסעיף יג על בלילה עבה שהוכנה בטיגון. לרוב הדעות אין לה תואר לחם כלל, ולכן ברכתה תמיד מזונות. לשיטת ר"ת, היא נחשבת לחם, אך היות ויש בה ריבה מסתבר שהיא פת הבאה בכיסנין, וברכתה מזונות אלא אם כן יקבע סעודתו עליה.
  10. אטריות וספגטי – אף שהן עשויות מבלילה עבה והכנתן בתנור, אין להן תואר לחם כלל, ולכן ברכתן תמיד מזונות.

ו. להמשך הדרך

בשיעור הבא נעסוק, בלי נדר, בסוגית בבלי ברכות לח, א, בנושא הברכה על שתיתא, ובכך נשלים את עיוננו בסוגיות של בורא מיני מזונות.
 
חנוכה שמח,
 
מאיר
 
 
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון,
ולרב מאיר ליכנטשטיין, תשע"ב
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 
 

[1] ראה: ערוך השולחן, אורח חיים קסח, יז.
[2] בשיעור הקודם, שבו עסקנו בהשוואה בין הפרשת חלה לבין ברכת המוציא, הזכרתי בקצרה בהערה 11 את מחלוקת הראשונים העומדת בבסיס סעיף זה. ללומד המעוניין להרחיב בעניין, אני מציע לעיין בשיעור של ידידי הרב אליהו ליפשיץ (ר"מ בישיבת "ברכת משה" במעלה אדומים)
[3] המשנה ברורה בס"ק ע, מדגיש שלדעה זו, עיסה שנתבשלה או שטוגנה שייכת לקטגוריה של "אין עליו תורת לחם כלל", ולכן ברכתו בורא מיני מזונות אפילו אם קבע עליה סעודה.
[4] קונטרס ברכת הפת, עמ' 43-40.
[5] בספר וזאת הברכה, הביא כרוז של רבנים בארה"ב שהתריעו על כך שמדובר במכשול לרבים, ראה שם בעמ' 386. נראה לי ברור שנכון ליישם כאן את שיטת הרב שלמה לוי ביחס לחלה מתוקה.