שמואל ב | פרק י"ח | הבשורה על מות אבשלום

 

א. גַּל אֲבָנִים גָּדוֹל מְאֹד

עם מות אבשלום, שעל תיאורו עמדנו בארוכה בשיעור הקודם, תמה המערכה:

(טז) וַיִּתְקַע יוֹאָב בַּשֹּׁפָר וַיָּשָׁב הָעָם מִרְדֹף אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל כִּי חָשַׂךְ יוֹאָב אֶת הָעָם:

תיאור זה מזכיר מלחמה אחרת – הקרב בין צבא יואב ובין צבא אבנר בן נר על יד הברכה בגבעון (ראה לעיל פרק ב' שיעורים 4–5), שהסתיים אף הוא בצורה דומה: "וַיִּתְקַע יוֹאָב בַּשּׁוֹפָר וַיַּעַמְדוּ כָּל הָעָם וְלֹא יִרְדְּפוּ עוֹד אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יָסְפוּ עוֹד לְהִלָּחֵם" (ב', כח). אלא שהדמיון הסגנוני מבליט דווקא את ההבדל שבין שני האירועים. במלחמה ההיא הייתה ליואב אחריות גדולה לשפיכות הדמים המיותרת, וכפי שהטיח בפניו אבנר בן נר: "הֲלוֹא יָדַעְתָּה כִּי מָרָה תִהְיֶה בָּאַחֲרוֹנָה וְעַד מָתַי לֹא תֹאמַר לָעָם לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי אֲחֵיהֶם".[1] כאן, לעומת זאת, יואב הוא שמנע את שפיכות הדמים, מתוך הבנה שאחרי מותו של אבשלום אין שום טעם בהמשך המלחמה. זוהי סגירת מעגל עבור יואב, וכפי שראינו לאורך פרקי ספר שמואל (עיין במיוחד שיעור 21), גם כאן דמותו מוצגת כאנטיתזה לדמותו של דוד: כאן נהג דוד שלא כשורה, ולוּ נתקיימה פקודתו, מי יודע כמה דם עוד היה נשפך בשני הצדדים; יואב הוא שקיבל את האחריות לשלומם של ישראל, במחיר של עימות כבד עם דוד.

עם שוך הקרב הובא אבשלום ל'קבורה':

(יז) וַיִּקְחוּ אֶת אַבְשָׁלוֹם וַיַּשְׁלִיכוּ אֹתוֹ בַיַּעַר אֶל הַפַּחַת הַגָּדוֹל וַיַּצִּבוּ עָלָיו גַּל אֲבָנִים גָּדוֹל מְאֹד וְכָל יִשְׂרָאֵל נָסוּ אִישׁ לְאֹהָלָו:

הקבורה נעשית בדרך של ביזיון. ראשית, עצם ההשלכה אל הפחת, מקום צידתן של חיות, היא ביזוי והשפלה. שנית, על מקום הקבורה מוצב גל אבנים גדול, כשם שעשה יהושע במקומות קבורתם של אויבי ישראל עכן (יהושע ז', כו), מלך העי (שם ח', כט) ומלכי הדרום (שם י', כז). ועוד, שמלך העי ומלכי הדרום נתלו קודם לכן על עץ, ובדומה להם נאחז אבשלום באלה לפני מותו. כל אלו ממחישים את יחסו השלילי של המקרא כלפי אבשלום, על כל הרעה אשר עשה בחייו.

לבסוף המקרא מביא בהערה פרט נוסף, המשלים את עונשו של אבשלום. אבשלום מת ערירי, בלא בנים, ולא זכה אפילו להיקבר במקום שהכין לו מצבה:

(יח) וְאַבְשָׁלֹם לָקַח וַיַּצֶּב לוֹ בְחַיָּו אֶת מַצֶּבֶת אֲשֶׁר בְּעֵמֶק הַמֶּלֶךְ כִּי אָמַר אֵין לִי בֵן בַּעֲבוּר הַזְכִּיר שְׁמִי וַיִּקְרָא לַמַּצֶּבֶת עַל שְׁמוֹ וַיִּקָּרֵא לָהּ יַד אַבְשָׁלֹם עַד הַיּוֹם הַזֶּה:[2]

בפרק י"ד (שיעור 32 הערה 2) עמדנו על הסתירה שבין תיאור זה ובין מה שנאמר שם, כי היו לאבשלום שלושה בנים ובת. מכל מקום, בסיפורנו מודגש כי אבשלום מת בלא להניח לו זכר ושארית.[3]

ב. הבשורה

התפקיד האחרון שנותר ליואב במלחמה הוא להודיע לדוד על התוצאה. נעיין בפסוקים המתארים את ההודעה:

(יט) וַאֲחִימַעַץ בֶּן צָדוֹק אָמַר אָרוּצָה נָּא וַאֲבַשְּׂרָה אֶת הַמֶּלֶךְ כִּי שְׁפָטוֹ ה' מִיַּד אֹיְבָיו: (כ) וַיֹּאמֶר לוֹ יוֹאָב לֹא אִישׁ בְּשֹׂרָה אַתָּה הַיּוֹם הַזֶּה וּבִשַּׂרְתָּ בְּיוֹם אַחֵר וְהַיּוֹם הַזֶּה לֹא תְבַשֵּׂר כִּי עַל כֵּן בֶּן הַמֶּלֶךְ מֵת: (כא) וַיֹּאמֶר יוֹאָב לַכּוּשִׁי לֵךְ הַגֵּד לַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר רָאִיתָה[4] וַיִּשְׁתַּחוּ כוּשִׁי לְיוֹאָב וַיָּרֹץ: (כב) וַיֹּסֶף עוֹד אֲחִימַעַץ בֶּן צָדוֹק וַיֹּאמֶר אֶל יוֹאָב וִיהִי מָה אָרֻצָה נָּא גַם אָנִי אַחֲרֵי הַכּוּשִׁי וַיֹּאמֶר יוֹאָב לָמָּה זֶּה אַתָּה רָץ בְּנִי וּלְכָה אֵין בְּשׂוֹרָה מֹצֵאת:[5] (כג) וִיהִי מָה אָרוּץ וַיֹּאמֶר לוֹ רוּץ וַיָּרָץ אֲחִימַעַץ דֶּרֶךְ הַכִּכָּר וַיַּעֲבֹר אֶת הַכּוּשִׁי: (כד) וְדָוִד יוֹשֵׁב בֵּין שְׁנֵי הַשְּׁעָרִים[6] וַיֵּלֶךְ הַצֹּפֶה אֶל גַּג הַשַּׁעַר אֶל הַחוֹמָה וַיִּשָּׂא אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ רָץ לְבַדּוֹ: (כה) וַיִּקְרָא הַצֹּפֶה וַיַּגֵּד לַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אִם לְבַדּוֹ בְּשׂוֹרָה בְּפִיו וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְקָרֵב: (כו) וַיַּרְא הַצֹּפֶה אִישׁ אַחֵר רָץ וַיִּקְרָא הַצֹּפֶה אֶל הַשֹּׁעֵר וַיֹּאמֶר הִנֵּה אִישׁ רָץ לְבַדּוֹ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ גַּם זֶה מְבַשֵּׂר: (כז) וַיֹּאמֶר הַצֹּפֶה אֲנִי רֹאֶה אֶת מְרוּצַת הָרִאשׁוֹן כִּמְרֻצַת אֲחִימַעַץ בֶּן צָדוֹק וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אִישׁ טוֹב זֶה וְאֶל בְּשׂוֹרָה טוֹבָה יָבוֹא: (כח) וַיִּקְרָא אֲחִימַעַץ וַיֹּאמֶר אֶל הַמֶּלֶךְ שָׁלוֹם וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ לְאַפָּיו אָרְצָה וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אֱ‑לֹהֶיךָ אֲשֶׁר סִגַּר אֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר נָשְׂאוּ אֶת יָדָם בַּאדֹנִי הַמֶּלֶךְ: (כט) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ שָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר אֲחִימַעַץ רָאִיתִי הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל לִשְׁלֹחַ אֶת עֶבֶד הַמֶּלֶךְ יוֹאָב וְאֶת עַבְדֶּךָ וְלֹא יָדַעְתִּי מָה: (ל) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ סֹב הִתְיַצֵּב כֹּה וַיִּסֹּב וַיַּעֲמֹד: (לא) וְהִנֵּה הַכּוּשִׁי בָּא וַיֹּאמֶר הַכּוּשִׁי יִתְבַּשֵּׂר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי שְׁפָטְךָ ה' הַיּוֹם מִיַּד כָּל הַקָּמִים עָלֶיךָ: (לב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל הַכּוּשִׁי הֲשָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר הַכּוּשִׁי יִהְיוּ כַנַּעַר אֹיְבֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וְכֹל אֲשֶׁר קָמוּ עָלֶיךָ לְרָעָה:

נראה, שעניינו המרכזי של תיאור זה הוא כיצד דוד מנסה להתמודד עם המציאות. דוד משלה את עצמו לאורך כל הדרך שפקודתו אכן קוימה, אם כי ניכר המתח שבין אשליה זו ובין הידיעה כי אפשר שהתוצאות אחרות.

התנהגותו של דוד דומה במיוחד להתנהגותו של עלי בשעה שהמתין על יד הדרך לשמוע את תוצאות הקרב עם הפלשתים (שמ"א ד'). נסכם את נקודות הדמיון העיקריות:

א.  בשני המקרים מנהיג של עם ישראל[7] יושב בקצה העיר, על יד הדרך, ומחכה לשמוע על תוצאותיה של מלחמה שלא יצא אליה.

ב.  בשני המקרים אב שומע שבנו מת במלחמה.

ג.   בשני הסיפורים מדובר בבנים שלא היו ראויים ליחס החיובי שקיבלו מאביהם.

העניין המרכזי בהקבלה זו הוא שבשני המקרים המנהיג מחכה לבשורה הלא-נכונה. לעיל (שיעור 7 לספר שמ"א) הארכנו על טעותו של עלי, ששם דגש מופרז בארון, במקום במצב הרוחני של עם ישראל – כמוהו כדוד, ששם את הדגש בסיפורנו בבנו, ולא בעם ישראל. ההקבלה לעלי, שנענש קשות על שלא הוכיח את בניו על התנהגותם המושחתת, מהווה ביקורת חריפה על יחסו של דוד לאבשלום.

כדי להמחיש את הבעייתיות בהתנהגותו של דוד, המקרא מתאר 'תחרות' בין אחימעץ בן יהונתן ובין הכושי מי יהיה הראשון שיודיע לדוד על תוצאות המלחמה. דומה שתחרות זו באה ללמד, שבעיני החיילים הידיעה אמורה לשמח את דוד. אמנם הכול שמעו את פקודתו שלא לפגוע באבשלום, אך איש לא העלה על דעתו שדוד יקבל קשה כל כך את בשורת הניצחון הגדול, שהושג בסייעתא דשמיא מרובה.

היחיד שמבין את המצב לאשורו הוא יואב, שמכיר את דוד יותר מכל אדם אחר. הוא מבין שאת דוד מטריד דבר אחד בלבד, ומבקש להקל עליו את קבלת הידיעה. יואב הבין, כנראה, שאם יראה דוד את אחימעץ, יסיק שאבשלום עודנו חי, וכפי שבאמת הגיב דוד כששמע שאחימעץ הוא המבשר: "אִישׁ טוֹב זֶה וְאֶל בְּשׂוֹרָה טוֹבָה יָבוֹא". לפיכך ניסה יואב לשכנע את אחימעץ שיבשר ביום אחר,[8] ושולח במקומו את הכושי. מסתבר ששליחת הכושי הייתה עשויה לרמז לדוד כבר מרחוק כי הבשורה אינה טובה כל כך.

בתחילה יואב מצליח לעכב במקצת את אחימעץ, אך לבסוף הוא נכנע להפצרותיו ומניח לו לרוץ. ככל הנראה סבר יואב שהכושי יגיע ראשון, והגעת אחימעץ לא תעלה ולא תוריד. אלא שיואב לא הביא בחשבון כי אחימעץ, גם אם איננו מהיר מן הכושי, הוא חכם הרבה יותר. בשעה שהכושי רץ בקו ישר, דרך ההרים, עד מחניים, בחר לו אחימעץ דרך ארוכה שהיא קצרה: הוא האריך את הדרך בִּירידה ל"כִּכָּר" – היא כיכר הירדן (עיין מל"א ז', מו) – ורק כשהגיע לקו שמול מחניים עלה על ההרים והקדים את הכושי.

הצופה על גג השער מודיע לדוד שלוש הודעות, ובשלושתן דוד מנסה לשכנע את עצמו שמדובר בבשורות טובות. ראשית, דוד מפרש בצדק את הידיעה על הרץ היחיד הקרב: "אִם לְבַדּוֹ בְּשׂוֹרָה בְּפִיו". הצופה תמה על הרץ הנוסף, אך דוד מרגיע אותו, ואת עצמו: "גַּם זֶה מְבַשֵּׂר". וכאמור, תחושתו החיובית מתחזקת בשמעו כי אחימעץ הוא המבשר.[9]

כשאחימעץ מגיע אל דוד הוא נוקט בסדר פעולות הפוך מן המקובל: "וַיִּקְרָא אֲחִימַעַץ וַיֹּאמֶר אֶל הַמֶּלֶךְ שָׁלוֹם וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ לְאַפָּיו אָרְצָה".[10] סדר זה נועד להרגיע את דוד: ראשית כול הוא מודיע באופן כללי "שלום", ורק לאחר מכן נפנה לסדר הפעולות הרגיל, שתחילתו בהשתחוויה למלך.

על כל פנים, כשאחימעץ רואה את דוד, הוא מתחיל לחשוב שאולי הצדק עם יואב. על כן הוא מחליף את המשפט המוחץ שביקש לומר – "כִּי שְׁפָטוֹ ה' מִיַּד אֹיְבָיו" – במשפט פחות מחייב: "בָּרוּךְ ה' אֱ‑לֹהֶיךָ אֲשֶׁר סִגַּר אֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר נָשְׂאוּ אֶת יָדָם בַּאדֹנִי הַמֶּלֶךְ". המילה "סִגַּר" מוסבת יותר על תפיסת אדם בחייו, ולא על הריגתו;[11] ובמקום לדבר על אויבים, אחימעץ מזכיר "אנשים". הבנה זו מתחזקת אצל אחימעץ כשדוד מביע ספק-קביעה–ספק-שאלה: "שָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם". תגובתו של אחימעץ מגומגמת ומתחמקת: "רָאִיתִי הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל לִשְׁלֹחַ אֶת עֶבֶד הַמֶּלֶךְ יוֹאָב וְאֶת עַבְדֶּךָ וְלֹא יָדַעְתִּי מָה".

כעת, כשדוד כבר אחוז ספקות, מגיע הכושי, ואוחז בלשון שרצה אחימעץ לומר מלכתחילה: "אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי שְׁפָטְךָ ה' הַיּוֹם מִיַּד כָּל הַקָּמִים עָלֶיךָ". ואכן, לכושי דוד פונה לא בקביעה, כי אם בשאלה: "הֲשָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם?".[12] הכושי אמנם אינו משיב במישרים לשאלה, אך מאחר שהכושי, שלא כאחימעץ, לא הבין את הסיטואציה עד תכליתה, אין הוא מניח במענהו מקום לספק: "יִהְיוּ כַנַּעַר אֹיְבֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וְכֹל אֲשֶׁר קָמוּ עָלֶיךָ[13] לְרָעָה".