הגדרת גמר דין

  • הרב משה טרגין

הגדרת גמר דין[1]

בכל המקרים שבהם נידונות תביעות אזרחיות, המקרה מסתיים רק לאחר שבית דין מוציא פסק, ועל פי פסק זה מחויבים הצדדים לנהוג. במקרים הרגילים אנו נתקלים בתסריט הבא: כל צד מציג את טענותיו ומנסה לאשש אותן, בתקווה שבית הדין יפסוק לטובתו ויחייב את הצד שכנגד בשבועה או בתשלומי ממון. מה קורה במקרה שבו אחד הצדדים מתחייב מעצמו לשלם או להישבע? מובן שבמקרה שאחד הצדדים מתעקש להחזיק בהצעתו לשלם או להישבע עד שבית דין אכן פוסקים לפי הצעה זו, אין הצד "המתנדב" רשאי לחזור בו מהצעתו, כיוון שעכשיו הצעתו הפכה למחייבת בעקבות פסק בית דין. אך נניח כי קודם שבית הדין הספיק לפסוק על פי ההצעה חזר בו המציע. האם יכול בית הדין לכוף את הצד המתנדב לעמוד בהצעה שהציע? ואם אכן ניתן לעשות זאת- מכוח איזו סמכות ניתן הדבר?

הפרק השלישי במסכת בבא מציעא עוסק בחיובי התשלומים של שומר חינם. מכיוון ששומר חינם אינו מקבל שכר על שמירתו, רמת האחריות שלו על החפץ נמוכה ביותר. למעשה, הוא חייב בתשלומים רק אם החפץ שהופקד תחת ידו הוזק בעקבות פשיעתו- התרשלות חמורה במילוי תפקידו. ולפיכך אם החפץ נגנב, למשל, השומר פטור מלשלם. הגמרא (לד.) עוסקת במקרה שבו השומר מוכן לשלם עבור בהמה שנגנבה, למרות שמעיקר הדין הוא פטור מלשלם עליה. בתמורה לרצונו הטוב, הבעלים של הבהמה מוכן להקנות לשומר את כל הקנסות שעלולים להגיע אליו בעקבות תפיסתו של הגנב (קנסות אלו יכולים להגיע לערך הגבוה כמה מערכה של הבהמה). תוספות (לד:) בוחנים מקרה של שומר שקיבל על עצמו לשלם את שווי הבהמה, אך חזר בו אחר כך. בתחילת דבריהם מצטטים תוספות את דעת רבנו תם, הסבור כי השומר רשאי לחזור בו ולהימנע מלשלם. עמדה זו מתקבלת על ידי הר"י מיגאש במסכת בבא בתרא (קכח), הסבור כי השומר רשאי לחזור בו כל עוד בית דין לא פסקו את דינם במקרה הנידון. למעשה, כל התחייבות שאחד הצדדים מקבל על עצמו באופן חד צדדי אינה מחייבת כל עוד בית דין לא פסקו את דינם. לעומתם סבור הרמב"ן (לד:) כי אין השומר רשאי לחזור בו מההצעה לשלם. תוספות כותבים בסיום דבריהם כי גם רבנו תם חזר להורות כדברי מאן דאמר שהשומר אינו יכול לחזור בו.

ממבט ראשון נראה כי עמדתו הראשונית של רבנו תם הגיונית למדיי. כל עוד בית דין לא פסקו לפי ההצעה, איזה גורם יכול לחייב את השומר ולמנוע ממנו את האפשרות לחזור בו? מה ההיגיון העומד ביסוד דברי הרמב"ן?

כיוון אחד אפשרי להבנת דברי הרמב"ן יהיה לחפש גורם חוץ-משפטי המטיל על השומר את החובה לקיים את הצעתו. מבחינת בית דין אכן אין שום גורם שיכול לחייב את השומר לקיים את דבריו, שהרי טרם נפסק הדין. אולם במישור האישי, השומר חייב את עצמו לשלם. במערכת ההלכתית קיימת אפשרות שהיחיד יטיל על עצמו חוב, גם אם אין סיבה לכך שיהיה קיים חוב כזה. באמצעות התחייבות חד צדדית, אדם יכול לחייב את עצמו לשלם כל סכום של כסף; יכולת זו מכונה "התחייבות" (עיין לדוגמא ברמב"ם הלכות מכירה פרק י"א, הלכה טו). רבים טוענים כי כל דיני השומרים מבוססים על מושג ההתחייבות. בכל פעם ששומר מקבל חפץ לשמירה הוא מקבל עליו לשלם על נזק שיקרה לחפץ, בהתאם לרמת השמירה שקיבל על עצמו. באופן דומה, גם הערב מחייב את עצמו לשלם את ההלוואה במקרה שהלווה לא יוכל לשלם, למרות שהוא לא קיבל כסף כלל. ההלכה מאפשרת ליחיד ליצור חיובים כאלה. ייתכן שגם המקרה שלנו משקף יכולת הלכתית זו. מבחינת פסק אכן אין פה כל התחייבות, משום שבית דין לא פסק דבר, אך השומר הטיל על עצמו התחייבות ועל כן הוא חייב לשלם את שווי הבהמה!!

עקרונית הסבר זה יכול להיות נכון, אך הוא אינו הולם את לשון הרמב"ן. הרמב"ן כותב כי השומר "אינו יכול לחזור בו שזהו גמר דינו". מדברי הרמב"ן עולה בבירור כי השומר אינו מתחייב על ידי גורם חוץ-משפטי, אלא על ידי סוג כל שהוא של פסק בית דין המחייב אותו לשלם. התבטאות מעניינת זו של הרמב"ן גורמת לנו לבחון מחדש את המושג "פסק דין". איזה סוג של פסק יכול להתקיים קודם שבית דין פסקו את דבריהם לגבי המקרה הנידון?

עד כה הבנו כי גמר דין פירושו פסיקה רשמית של בית דין. אולם מדברי הרמב"ן נראה כי הוא הבין את המושג גמר דין אחרת: מרגע שהטענות הוצגו והוויכוח הסתיים, באופן שברור לכול מהי ההחלטה הסופית, הושג גמר דין. אם כך, גמר דין פירושו סיום הוויכוח, ולא החלטת בית דין. ייתכן ששאלה זו עומדת ביסודה של מחלוקת חשובה לגבי המועד שבו אנו אומרים שהיה פסק דין. הגמרא במסכת סנהדרין (ו.) אומרת כי הדין נגמר לאחר שבית דין מכריזים: "ראובן חייב לשלם לשמעון". אך הגמרא במסכת בבא קמא (סח:) טוענת כי גמר דין מתבצע רק לאחר שבית דין מצווים על ראובן לשלם לשמעון. אפשר לומר כי גמרות אלו חלוקות בשאלה האם גמר דין הוא סיכום הדיון או פסק רשמי של בית דין. אם נאמר כי גמר דין הוא פסק מפורש ורשמי של בית דין, ניתן לצפות לאמירה מפורשת של בית דין על מי החובה לשלם, וזו כנראה דעת הגמרא במסכת בבא קמא. אם נאמר כי גמר דין הוא סיום הדיון בטענות הנוגעות למקרה, ניתן להסתפק בשמיעת דעת בית דין לגבי המקרה, כפי שהגמרא בסנהדרין אכן מסתפקת.

הצהרה מעניינת של בעלי התוספות מחדדת את הדברים. הגמרא בסנהדרין (ו: ) אומרת כי לאחר גמר דין בית דין אינם רשאים להציע פשרה. רש"י מסביר כי גמר דין של בית דין הוא האמירה כי ראובן חייב לשמעון. לדעת תוספות נקודת האל-חזור, שממנה בית דין כבר אינם יכולים להציע פשרה, היא הרגע שבו בית דין כבר בחן היטב את טענות שני הצדדים, גם אם עדיין לא היה פסק. ברור כי לדעת תוספות גמר דין (לפחות בכל הנוגע לחוסר היכולת של בית דין להציע פשרה) הוא השלב שבו הסתיים תהליך הבירור.

סיכום:

הראשונים דנים ביכולתו של אדם שחייב את עצמו לשלם או להישבע לחזור בו מחיובו. ניתן היה לצפות כי יהיה באפשרותו של המציע לחזור בו כל עוד לא הוציאו בית דין פסק המחייב אותו לנהוג על פי הצעתו. אולם הרמב"ן סבור כי עצם העלאת ההצעה מחייב לא פחות מגמר דין, ולכן אין המציע רשאי לחזור בו. נראה שלדעת הרמב"ן גמר דין אינו פסק רשמי של בית דין, אלא השלמת הבירור של הטענות הנידונות.

ואולם, ישנה גמרא הסותרת לכאורה את דעת הרמב"ן. הגמרא במסכת סנהדרין (כד.) דנה בזכותם של הצדדים לבחור יחד דיין או עדים כפי ראות עיניהם על מנת שיטפלו במקרה שלהם. אם קיימת הסכמה בין בעלי הדין, הם רשאים לבחור להם אפילו דיינים ועדים שנחשבים בדרך כלל כפסולים לדין, כגון קרובים וכו'. הגמרא אומרת כי עד לגמר הדין רשאי כל צד לחזור בו מהסכמתו ולדרוש עדים או דיינים כשרים. האין בכך כדי להוכיח כי כל הצהרה שאינה מעוגנת בחוק, קרי בפסק דין, אינה מחייבת?

ניתן לתרץ סתירה זו באחת משתי דרכים. ראשונים רבים, כגון היד רמה על מסכת סנהדרין, אכן מבינים את הצורך בגמר דין כפשוטו (כלומר פסק שיוצא על ידי בית דין). אולם המהר"ם מרוטנבורג (תשובה תש"ח) סבור כי מיד לאחר שהעדים מסיימים למסור את עדותם אין הצדדים יכולים לחזור בהם. מרגע שנהג בית דין לפי הצעתם שוב אין הם יכולים לחזור בהם, גם אם לא יצא עדיין פסק דין. גם במקרה זה אין צורך בגמר דין רשמי.

הרמב"ן עצמו מחלק באופן שונה. במקרה של הגמרא בסנהדרין (כד.)- הסכמה לדון על פי עדים או דיינים פסולים- יש צורך בגמר דין רשמי על מנת שאף לא אחד מן הצדדים יוכל לחזור בו. על מנת לסתום את אפשרות החזרה צריך בית הדין להתחשב בעדותם של העדים הפסולים ולפסוק על פיהם. אולם במקרה של אדם הנוטל על עצמו התחייבות להישבע או לשלם אין צורך בגמר דין. ההחלטה נעשתה על ידו באופן חד צדדי. במובן מסוים, בית דין אינם חייבים כלל לטרוח לפסוק בעניינו, משום שהפסק יהיה מיותר לחלוטין- חזרה על ההצעה שהציע הנידון. מרגע שההצעה הועלתה והתקבלה על ידי הצד השני, המציע אינו יכול לחזור בו. למרות שכעיקרון יש צורך בפסק דין על מנת לאכוף התחייבויות שאינן לפי שורת הדין, כשעולה הצעה כזו- להישבע או לשלם- אין צורך בגמר דין, משום שההחלטה הסופית שתתבצע במקרה המדובר כבר נעשתה.

נקודות מתודיות:

כל סטייה מההבנה הידועה והמוכרת יכולה להתפרש באחת משתי דרכים: או כסטייה, או כמקרה הסטנדרטי. אם נאמר כי זהו המקרה הסטנדרטי עלינו לשנות את ההגדרה של המקרה הרגיל. אם נאמר כי התחייבות חד צדדית אינה התחייבות חוץ-משפטית, אלא היא נחשבת כגמר דין, עלינו לשנות את הבנתנו לגבי המושג גמר דין.

לסיום:

1. עיין ברש"י למסכת שבועות (לט.) הסבור כי ניתן לחזור מההצעה עד שיצא המציע מבית דין. כיצד הבין רש"י את המושג "גמר דין"?

2. ראה רמב"ם בהלכות סנהדרין (ז', ב) הסבור כי ניתן לחזור מההסכמה לדון על פי עדים פסולים עד לשעת התשלום. כיצד ניתן להסביר את עמדתו?



[1] שיעור זה הוקדש לזכרה של סבתי האהובה חיה פרל ויציק (בת שרה גיטל). היא הייתה נכדתו של הרב הגאון ר' ראובן זליג בנגיס, ששימש כרב הראשי של העדה החרדית משנת 1938 ועד למותו בשנת 1952. סבתי, שנולדה וגדלה בגרמניה, ובעלה, ר' שמואל ויציק יבדל"א, ברחו מגרמניה הנאצית בשנת 1939, וכך, בהרבה סייעתא דשמיא, הצליחו שניהם להימלט מן השואה. יחד עם בעלה, הרב ויציק, שימשה סבתי בתפקידים ציבוריים שונים בקהילה היהודית בבולטימור במשך 56 שנה. כל מי שהכיר אותה ידע לספר על מחויבותה העמוקה למוסדות הקהילה השונים, החל מבית המדרש וכלה בבית החולים היהודי המקומי. יהי רצון שאצילות נפשה תשמש לנו למופת, וזכותה תעמוד לנו ולכל ישראל בזמנים קשים אלו.