הגות רבנית מודרנית: סקירה רטרוספקטיבית
במשך שנתיים בחנה סדרה זו את הגותם של שבעה רבנים משתי המאות האחרונות. כפי שציינתי בשיעור הראשון, אחד ממניעי היה לעודד את העולם האורתודוקסי המודרני לחשוב מעבר לעבודותיהם החשובות של הרב קוק והרב סולובייצ'יק. פגשנו חשיבה עמוקה בקרב הכותבים האחרים שלמדנו, ובחנו נושאים ששני ההוגים הבולטים האלה לא עסקו בהם. שיעור אחרון זה יביט לאחור וישווה כמה מהענקים שפגשנו.
ציינו את רוחב האופקים של דמויות אלו, שרבות מהן כתבו הן על גמרא והלכה והן על תנ"ך ומחשבה. אחדים מהם הצטיינו בתחום ספציפי, ואילו אחרים היו מגוונים יותר. האיכות יוצאת הדופן והחדשנות של פרשנות הנצי"ב לחומש, לספרא ולשאילתות מקשה עלינו לבחור מתוך כתביו את תרומתו העיקרית. הרב הוטנר, לעומת זאת, השפיע בעיקר בתחום המחשבה היהודית. אף שהוא היה ללא ספק תלמיד חכם ובקיא בתלמוד, העומק היצירתי של 'פחד יצחק' עולה בהרבה על כתביו על מסכת נזיר ועל הספרא. אולי אנו יכולים לומר שהמלומד הגדול אינו מומחה צר אופקים אך הוא מצטיין בתחום מסוים.
יתר על כן, הידע המקיף של תלמידי חכמים אלו בתחומים שונים הנחה את תובנותיהם בתחומים אחרים של התורה. הנצי"ב ור' מאיר שמחה נותנים תמיד פרשנות מצוינת, אבל הם מועילים במיוחד להבנת החלקים של החומש שעוסקים בחוק היהודי, בדיוק בזכות היותם לומדי גמרא מובהקים. ניסיונו הנועז של הרב הירש להסביר את משמעות פרטיה של כל מצווה נסמך על ידע תלמודי על פרטים אלו. דבר זה חל גם על הגותו של הרב הוטנר. בעוד שכמה מהחיבורים הקלאסיים של ההגות היהודית בימי הביניים עושים שימוש מועט ביותר בטקסטים הלכתיים, טיעוניו של הרב הוטנר נפתחים לעיתים קרובות בניתוח דק אבחנה של ציטוט מהגמרא או מספר המצוות של הרמב"ם. ידע הלכתי מקיף מעורר חשיבה יצירתית בתחומי התנ"ך והמחשבה, וגם עוזר להבטיח שיצירתיות זו מושרשת דיה בעולם המצוות.
הן הרב הוטנר והן הרב מאיר שמחה מדגישים לעיתים קרובות את חשיבות הרצון החופשי. עבור הראשון דטרמיניזם הוא האתגר המהותי של התקופה המאיים על כבודו וגדולתו של המין האנושי. השני מגדיר את 'צלם אלוקים', אות הכבוד של המין האנושי, בתור היכולת לבחור בחירות מוסריות ודתיות באופן חופשי. ייתכן ששניהם הגיבו להתפתחויות חיצוניות או פנימיות. הצלחתם הגדלה והולכת של המדע והטכנולוגיה בעידן המודרני מובילה לפעמים לדעה שעלינו להסביר בחירות אנושיות כתגובות ביולוגיות או כימיות לגירויים, גישה שאינה מותירה שום מקום לחופש אמיתי; אבל ייתכן גם שהמרכיבים הדטרמיניסטיים בחסידות איזביצה, שבולטים במיוחד בספריהם של הרב מרדכי יוסף ליינר ('מי השילוח') ור' צדוק הכהן מלובלין, הם אלו שעוררו תגובה זו. רבים טענו שהרב הוטנר הכיר את הגותו של ר' צדוק ואפילו הושפע ממנה.[1]
לאחר שראינו נקודה משותפת לרב מאיר שמחה ולרב הוטנר, הבה נפנה להבדל חשוב ביניהם. נפתח את הדיון במקורות שהרב הוטנר מצטט. הוא פונה לעיתים קרובות לטקסטים מרש"י, רמב"ם, רמב"ן, רבינו יונה, המהר"ל והגר"א. לפני שהתחלתי ללמוד את הרב הוטנר לעומק חשבתי שהוא לא מצטט אחרונים, אבל זו טעות. הוא מצטט חיבורים למדניים כמו 'מנחת חינוך', 'טורי אבן' וחידושי הגרי"ז, פוסקים גדולים כולל החפץ חיים והחזון איש וכמה מגדולי המוסר כמו ר' ישראל סלנטר, הרב יצחק בלאזר והרב אברהם גרודזינסקי.
רשימה רחבה זו מדגישה עוד יותר מי הם האנשים שהרב הוטנר אינו מצטט. אף שהוא גדל בבית של חסידות קוצק, ולמד אצל מספר מורים חסידיים, הוא כמעט ואינו מצטטם בשיחותיו. אני מכיר ציטוט בודד של ר' צדוק ואזכור יחיד של הרבי מקוצק בכתבי הרב הוטנר שיצאו לאור.[2] הוא גם אינו מצטט את הרב קוק, על אף חובו ללימודיו מהרב קוק. יתר על כן, הוא כלל אינו מצטט את מורה נבוכים של הרמב"ם, ומתייחס רק לעיתים נדירות לחיבורים ימי-ביניימיים קלאסיים כמו הכוזרי וספר העיקרים. דבר זה עומד בניגוד בולט לר' מאיר שמחה, שמתייחס לכמעט שלושים ציטוטים ממורה נבוכים; ואפילו מנוגד לר' צדוק שהתייחס מספר פעמים ל'מורה'.
לורנס קפלן מבחין במאפיין זה ומסבירו:
קיים הסבר פשוט בהרבה, אף כי עמוק או מאיר עיניים, להחלטתו של הרב הוטנר לא לצטט מחשבה פילוסופית חילונית, והוא רצונו לשמר את החזות הפנימית בלבד, המסורתית והיהודית-טהורה של חיבוריו, ובכך להופכם למקובלים בעיני העולם האורתודוקסי המסורתי. ככלות הכול, הרב הוטנר לא רק נמנע מלצטט, נגיד, את אריסטו או קאנט או הרמן כהן; הוא גם לעולם אינו מצטט, אם נביא רק שתי דוגמאות, את מורה נבוכים של הרמב"ם וכתבי רבו שלו, הרב אברהם יצחק הכהן קוק.[3]
אני מאמין שקפלן צודק. עולם הישיבות הליטאי מתבונן הן במורה נבוכים והן ברב קוק בחשדנות, וניתן לומר זאת במידה פחותה גם על 'מי השילוח' וספריו של ר' צדוק. בחירת המקורות המפורשים של הרב הוטנר ממקמת אותו בתוך עולם הישיבות המסורתי. הסבר זה הופך את הניגוד בינו לבין ר' מאיר שמחה ור' צדוק למובהק יותר. לא היינו רואים באחד מהם חלק ממעגל ליברלי או נאור במיוחד, אך לא היה להם כל קושי להשתמש ברעיונות ממורה נבוכים.
ניגוד זה מדגיש את צרות האופקים המצויה לעיתים קרובות בישיבות בנות זמננו. בעוד שרב קהילה מראשית המאה העשרים כמו ר' מאיר שמחה מצטט את מורה נבוכים ללא הסתייגות, ראש ישיבה מאוחר יותר לעולם אינו עושה זאת. המגמה המתגברת בישיבות הליטאיות מאז מלחמת העולם השנייה הייתה צמצום והגבלה של נושאי הלימוד בישיבה. איננו יכולים לזהות את הרב הוטנר עם דחף מצמצם זה לחלוטין, שהרי הוא הקדיש מאמץ כה רב לתחום המחשבה, אך אפילו הוא הגביל את הקולות הראויים לציטוט.
הבדלים בין הרב יחיאל יעקב ויינברג והרב הוטנר, שני תלמידי סלובודקה לשעבר, מדגישים את המגמות המנוגדות בעולם האורתודוקסי במאה העשרים. באחד השיעורים הקודמים ציינו שאפילו כשהרב ויינברג ביקר את אופייה החילוני של מדינת היהודים, ואת מה שהוא ראה כניסיונה לחקות את הלאומיות של אומות אחרות ותו לא, היו לו רגשות חיוביים כלפיה. הוא העריץ את המסירות הציונית לשיפור מצב היהודים וראה את המדינה כמקור לתקווה ונחמה אחרי השואה.
הרב הוטנר, לעומת זאת, היה מבקר חריף של הציונות. בשיחה מפורסמת הוא הטיל על הציונות אחריות סיבתית לשואה. הוא טען שהמופתי של ירושלים לא היה אנטישמי קנאי עד שהוא נתקל בשאיפות הציוניות להשתלט מחדש על ארץ ישראל ושהמופתי מילא אחר כך תפקיד משפיע בשכנוע הנאצים לאמץ את הפתרון הסופי.[4]
שוברט ספרו[5] ולורנס קפלן[6] מצביעים על רבות מהבעיות בטיעון זה. ההנחה שהמופתי חיבב את היהודים לפני הציונות, או ההנחה שהנאצים היו זקוקים לעידוד מצד הערבים כדי להחליט להשמיד את יהודי העולם הינן מפוקפקות למדי. המופתי עודד תכניות אנטי יהודיות מהשנה הראשונה שלו בתפקידו, 1921, והאיינזצגרופן של הנאצים השמידו אלפי יהודים לפני שהמופתי הגיע לגרמניה. יתר על כן, גם אם נקבל את תמונת המצב ששרטט הרב הוטנר, טיעונו אינו מורה לנו כיצד לאמוד את ערכה של הציונות. אם היינו מגלים שקיום תורה ומצוות מעודד אנטישמיות, לא היינו מפסיקים לקיים מצוות. אנשים צריכים לפעול על פי האידיאלים שלהם, ואינם יכולים להיחשב אחראים לכל ההשלכות האפשריות, כולל אלו שאי אפשר לחזות בקלות.
הרב הוטנר מבחין בגורם זדוני בשיח הציוני על השואה:
במטרה להסתיר את תרומתם שלהם לאסון שהתרחש, בעלי ההשפעה על דעת הקהל במדינה הפיצו את השמועה הידועה לשמצה, לפיה גדולי ישראל היו אחראים להרס קהילות רבות בכך שלא עודדו עלייה.[7]
כאן הרב הוטנר מרחיב את מתקפתו על הציונות באופן שקשה להצדיק. לא זו בלבד שהציונים אחראים להרס יהדות אירופה, הם אף ניסו להסתיר זאת באמצעות הפניית אצבע מאשימה לכיוון אחר. אני מקווה שאין זה חוסר כבוד מצדי לתהות האם עלינו להפוך את האישום על פיו, ולהפנותו דווקא כלפי אלו שמגנים על הרבנים הגדולים שעודדו את תלמידיהם או חסידיהם להישאר באירופה למרות האיום הנאצי. אולי מגנים אלו קופצים על ההזדמנות להאשים את הציונים כדי לא להתמודד עם הטעויות של ההנהגה הרבנית שלנו.
על אף יחסו השלילי העמוק לציונות, הרב הוטנר הראה אהבה גדולה לארץ ישראל, שהתבטאה בבואו ללמוד בחברון בשנות העשרים ובחזרתו ארצה לחיות בה לקראת סוף חייו. מכתביו ושיחותיו כוללים דיונים בחשיבות ארץ הקודש. מכתב אחד טוען כי ההשוואה של חז"ל בין חיים בגלות להעדר אלוקים חלה גם כאשר אין בית מקדש. ככלות הכול האסמכתא של התלמוד היא תחושת הגלות של דוד המלך לפני שבית המקדש היה קיים.[8]
מכתב נוסף מדגיש כמה קשה לעזוב את ארץ ישראל וכמה הרב הוטנר הרוויח מהזמן שהוא למד כאן: "שום שיטה ושום מורה שום מחנך לא היה יכול כל כך לחדור אל תוך-תוכיות נשמתי כמו שעשתה זה ארץ ישראל, מקומם האמיתי של חיי-תורה".[9] אחת משיחותיו לפסח מתארת איך ערבות אמיתית בעם ישראל מתחילה רק כשהם נכנסים לארצם.[10] דיונים אחרים מדגישים שארץ ישראל היא המקום הנכון לעבודת ה' ולכן עזיבתה מפחיתה את יכולתינו להיות 'עובדי ה' '.[11]
הכתוב לעיל משקף אמצעי מתקן חשוב למכשול פוטנציאלי באידיאולוגיה החרדית. בלהיטותם לא לייחס כל ערך דתי לתנועה החילונית, האידיאולוגים החרדים עלולים להפחית מחשיבותה של ארץ ישראל במסורתנו. אם אנו מזהים את הציונות עם הארץ, דחיית האחת הופכת לדחיית האחרת. הרב הוטנר נמנע מסכנה זו, ושמר על דחייה חזקה של הציונות החילונית לצד אהבה עזה לארץ הקודש.
הרב ויינברג והרב הוטנר היו שונים גם ביחסם ללימודים חילוניים. באחד השיעורים הקודמים ראינו שהרב הוטנר הבחין הבחנה חדה בין מקורות תורניים לידע חילוני, וטען שהאחרונים יכולים לשמש כאמצעים בלבד. לפיכך הם גם אינם יכולים לגרום לשמחת הלימוד העמוקה ביותר. יתר על כן, הרב הוטנר מעולם אינו מצטט במפורש הוגים לא יהודים. כתביו של הרב וינברג, לעומת זאת, מתייחסים לאיינשטיין, גתה, הגל, הרדר, קאנט, ניטשה, רוסו וטולסטוי.[12] אי אפשר להעלות על הדעת שהרב הוטנר היה מפרסם חיבורים על אחד העם וברדיצ'בסקי כפי שעשה הרב וינברג.
שני בוגרי סלובודקה אלו בחרו בחירות שונות מאוד שאופייניות להתפלגות העולם האורתודוקסי במאה העשרים. חלק מהיהודים האורתודוקסיים נעו לקראת בדלנות גדלה והצרת אופקים, ואילו אחרים קידמו חשיפה גדלה לעולם הרחב של החשיבה המערבית. הרב הוטנר הפך לראש ישיבה והרב וינברג קיבל דוקטורט אוניברסיטאי. בה בעת, אל לנו להפריז בהשלכות הפילוג. הרב הוטנר והרב וינברג נותרו חברים והתכתבו זה עם זה, מעידים בכך שדבקות משותפת בתורה וחברות אישית יכולות להתעלות מעל הוויכוחים הגדולים. יתר על כן, תהיה זו טעות גדולה אם קהילות אורתודוקסיות מודרניות יבחרו להרגיש מנוכרות ומנותקות מהגותו של הרב הוטנר מפני שהן הולכות בדרך אחרת. אין לנו עודף של הוגים מעמיקים, ולרב הוטנר יש הרבה לתרום להבנת התורה והמצוות שלנו.
אני מקווה שהקהילה שלנו תלמד באופן אינטנסיבי את כל ההוגים שנבחנו בסדרה זו כמו גם רבים אחרים בהם לא דנו.
[1] See Yaakov Elman, “R. Zadok Hakohen on the History of Halakha,” pp. 20-22.
[2] פחד יצחק, אגרות וכתבים, פ, עמוד 146 וכן קנז, עמוד 246.
[3] Lawrence Kaplan, “Jewish Orthodoxy in the Twentieth Century: Between Two Worlds,” Daat 35 (Summer 1995): pp. xvi-xvii.
[4] “Holocaust – A Study of the Term and the Epoch It’s Meant to Describe,” The Jewish Observer (October, 1977): pp. 3-9.
[5] ראה את מכתבו של ספרו מינואר 1978 ב-The Jewish Observer, pp. 8-9.
[6] Lawrence Kaplan, “Rabbi Isaac Hutner’s ‘Daat Torah Perspective’ on the Holocaust: A Critical Analysis,” Tradition 18:3 (Fall, 1980): p. 235-248.
[7] “Holocaust – A Study,” p. 7.
[8] פחד יצחק, אגרות וכתבים, קי.
[9] פחד יצחק, אגרות וכתבים, קסב, עמוד 254.
[10] פחד יצחק, פסח, מאמר סג, ט.
[11] פחד יצחק, פסח, מאמר כא, ג. וכן מאמר נג, יג.
[12] ראה מפתח הענינים של 'לפרקים'.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)