הגנתן של ערי המקלט

שני סוגי הגנה

 המשנה במכות קובעת: "רוצח שיצא חוץ לתחום ומצאו גואל הדם - רבי יוסי הגלילי אומר: מצוה ביד גואל הדם ורשות ביד כל אדם. רבי עקיבא אומר: רשות ביד גואל הדם, וכל אדם חייבין עליו" (יא:)[1]. 

הגמרא בדף יב. מביאה ברייתא העוסקת בנושא זה וקובעת: "במזיד - נהרג, בשוגג - גולה". הריטב"א מביא את ביאורה הפשוט של הברייתא: "וגולה דקאמר, לומר שחוזר לגלותו ואינו נהרג". לפי פירוש זה, הנתמך גם בדבריו של הרמב"ם בפירוש המשניות שלו, אם יצא הרוצח במזיד מהעיר - הותר דמו, ואם יצא בשוגג - אסור להרגו[2].

 מה פשר החילוק הזה? מדוע שונה דינו של היוצא בשגגה מדינו של היוצא במזיד? ובכלל - כיצד מגנה עיר המקלט על תושבים הנמצאים מחוץ לגבולותיה? נראה שכדי לענות תשובה מספקת על שאלה זו יש לחדש מושג בהלכות ערי מקלט. אנו רגילים לחשוב שעיר המקלט היא תחום מוגן, אקס-טריטוריאלי, שהנמצאים בו מוגנים מנקמתם של הנמצאים בחוץ. אך נראה שיש דין נוסף בקליטה - הגדרתו של הרוצח כתושב עיר מקלט. כאן המגן אינו התחום הטריטוריאלי אלא זהותו של הרוצח כגברא. 

לפי הבנה זו ברור מדוע גם אם יצא הרוצח אסור להרגו: אף שהגנתה הישירה של העיר פוקעת, עדיין הוא מוגדר כתושב עיר מקלט בגברא. מובן כעת גם למה אפשר לחלק בין היוצא מהעיר במזיד ליוצא ממנה בשוגג: בעוד שהיוצא בשוגג לא איבד את מעמדו כתושב העיר, זה שיצא במזיד ויתר במודע על "אזרחותו" - על זהותו כתושב העיר - ועל כן גם ההגנה הזו נשללת ממנו.

 מקרים שבהם קיים רק סוג אחד של הגנה 

נראה שנוכל למצוא דוגמות נוספות למעמד ביניים כזה, של אדם שאינו נמצא בעיר מקלט ואף על פי כן מוגן משום זהותו בגברא. דוגמה בולטת היא כוהן העובד על גב המזבח. הגמרא בדף יב. מביאה את דברי אביי הטוען שיואב, שניסה למצוא מקלט במזבח, טעה משום שהמזבח "אינו קולט אלא כהן ועבודה בידו, והוא זר היה". מדוע המזבח קולט רק כוהן בשעת עבודתו? נראה ברור כי המזבח אינו מקום מפלט והגנה כשלעצמו; הוא רק מגדיר את העובדים עליו כעוסקים במלאכת שמים, המוגנים משום כך ואסור לגואל הדם להרגם. 

נראה שאפשר למצוא דוגמות גם לאפשרות ההפוכה: אדם הנמצא בעיר מקלט אך אין לו מעמד של תושב עיר מקלט בגברא. המשנה בדף יב: קובעת: "הרג באותה העיר - גולה משכונה לשכונה, ובן לוי [=שחי באחת מערי הלוויים המתפקדת כעיר מקלט] - גולה מעיר לעיר". ומה הדין אם אדם שהרג בעיר מקלט לא גלה כלל אלא נשאר במקומו? היה מקום לומר שאז הוא מוגן בגלל מציאותו בתוך גבולותיה של עיר המקלט - שבתוך תחומיה אין להרוג רוצחים בשגגה - אך אינו מוגן בגברא משום שלא עשה פעולה של גלות; לכאורה הגדרתו הפסיבית כאדם שגר בעיר מקלט לא תועיל לו לעניין זה, והוא יוגדר כמוגן בגברא רק אם ייקלט בעיר המקלט כחלק מגלותו.

 אמנם מהראשונים משתמע שהבינו שאם לא גלה איננו מוגן כלל ואינו נהנה אף מחסותה של העיר. ויש להודות שכך אכן משמע קצת מלשון הברייתא המובאת בגמרא שם: "בן לוי שהרג - גולה מפלך לפלך, ואם גלה לפלכו - פלכו קולטו". הברייתא משתמשת בביטוי "פלכו קולטו", שממנו משמע שאם לא יעשה אף גלות מינימלית זו - לא ייקלט ולא יהיה מוגן כלל. הדיון כאן אינו רק ברמת הלכתחילה - איך ולאן ראוי לו לגלות - אלא אף ברמת הדיעבד. אך אין בכך סתירה למהלך העקרוני המוצע כאן. סביר בהחלט לומר שגם הגנתה הפסיבית של העיר מותנית בכך שהאדם יעשה פעולה של גלות. העיר אינה מקלט מוחלט ובלתי-מותנה, וכשם שהיה לנו פשוט שמי שגר בעיר לא יהיה מוגן בגברא אם לא גלה, כך נוכל גם להבין שבאותה מידה לא ייהנה מהגנתה הסלקטיבית של העיר כתחום טריטוריאלי.

 ייתכן שנוכל למצוא דוגמה אחרת למעמד הבעייתי של אדם הנמצא בעיר מקלט אך איננו מוגן בגברא. המשנה בדף ט: מביאה את דבריו של רבי יוסי בר' יהודה: "בתחלה אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט, וב"ד שולחין ומביאין אותו משם. מי שהתחייב מיתה בב"ד - הרגוהו, ושלא נתחייב מיתה בב"ד - פטרוהו, מי שנתחייב גלות - מחזירין אותו למקומו". הגמרא בדף י: מביאה את דבריו של רבי החולק: "...שבשוגג - קולטות, שבמזיד - אינן קולטות". לפי ר' יוסי בר' יהודה, מה היה מעמדו של הרוצח במזיד שהגיע לעיר מקלט? סביר לומר שלא זכה למעמד של מוגן בגברא, שהרי הוא עמד להילקח ולעמוד למשפט, שבסיומו ייהרג אם יורשע וישוחרר אם יזוכה, ובכל אופן לא ישוב לעיר המקלט. אם נטען שהוא מוגן בתקופת שהייתו שם, כפי שנראה שגורס ר' יוסי בר' יהודה (שאם לא כן - מהי מחלוקתו עם רבי?), נוכל לכל היותר לומר שתחומה של העיר מגן עליו, אף שבגברא אין הוא מוגן.

 בין שש הערים לארבעים ושתיים הערים 

נראה שעל פי העקרונות שהצבנו כאן נוכל לבאר יסוד חשוב נוסף בדיניהן של ערי המקלט. ישנם שני סוגים של עיר מקלט: שש הערים שהובדלו משני עברי הירדן וארבעים ושתיים ערי הלוויים. הגמרא בדף י. דנה בהבדלים שבין שני סוגי הערים: "...ותו ליכא [וכי יש שש ערים בלבד]? והא כתיב 'ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר'! אמר אביי: הללו [=שש הערים] קולטות בין לדעת בין שלא לדעת, הללו [=ארבעים ושתיים הערים] לדעת - קולטות, שלא לדעת - אינן קולטות".

 הבדל נוסף בין שני הסוגים עולה בגמרא בדף יג.. המשנה שם קובעת: "מעלים היו שכר ללוים, דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר: לא היו מעלים להן שכר". הגמרא שם מציעה שתי הבנות בהסבר המחלוקת: לפי ההבנה הראשונה הכול מסכימים שבארבעים ושתיים הערים היו מעלים שכר, ונחלקו רק בשש הערים, ואילו לפי ההבנה השנייה הכול מסכימים שבשש הערים לא היו מעלים להם שכר ונחלקו בנוגע לארבעים ושתיים הערים. על כל פנים, ברור שלדעת אחד התנאים - ר' מאיר להבנה הראשונה ור' יהודה להבנה השנייה - היה הבדל בנושא זה בין שש הערים לבין ארבעים ושתיים הערים.

 רש"י מפרש שהדיון הוא בשכר שהערים עצמן היו נותנות לבעלי הדירות שבהן גרו הרוצחים, ומשמע שלדעתו דווקא ארבעים ושתיים הערים היו משכנם המובהק של הרוצחים, שכן דווקא הן שילמו את שכר הדירה של הרוצחים. תוספות מבינים שהדיון מתמקד במסי העיר שצריכים הרוצחים לשלם, והם מסבירים מה הייתה ההווה אמינא שהרוצחים אינם צריכים לשלם: "דלא תימא:גזירת המלך על הלוויים לעכב אותם בעירן" (ומשמע מכך שבמקומות שבהם הרוצחים אינם מעלים שכר זוהי אכן הסיבה לכך). בכיוון דומה מפרש הרמב"ם (הלכות רוצח פ"ח ה"י), המבאר שמדובר כאן בשכר הדירה שמשלם הרוצח עצמו לבעל ביתו (וכן גורס המאירי). לפי שניהם נראה שלפחות לדעת אחד התנאים יש הבדל בין שש הערים לבין ארבעים ושתיים הערים בזיקת הרוצח לעיר: זיקתו לשש הערים, שבהן הוא פטור ממסי העיר או משכר דירה, גדולה מזיקתו לארבעים ושתיים הערים.

 נראה שנוכל להשתמש כאן ביסודות שהעלינו לעיל על מנת לבאר את ההבדלים שבין שני סוגי הערים. בשש הערים ישנה הגנה כפולה: הן המציאות בתחום הטריטוריאלי המוגן והן המעמד של תושב העיר המוגן בגברא. ארבעים ושתיים הערים, לעומת זאת, אינן מגנות כשלעצמן - הן רק מגדירות את הרוצח כמוגן בגברא. על כן קולטות שש הערים גם שלא לדעת: מי שנכנס לתחום העיר ואינו מודע לכך אינו מוגן בגברא, אך תחומה של העיר מגן עליו. לעומת זאת, ארבעים ושתיים הערים קולטות לדעת בלבד: תחומן אינו מגן כשלעצמו, ואדם אינו מוגדר כתושב העיר ואינו זוכה להיות מוגן בגברא אלא אם יהיה מודע למציאותו בתוך התחום.

 באופן דומה נבאר גם את ההבדל בדין "מעלה לו שכר" על פי פירושם המסתבר של התוספות והרמב"ם. שש הערים הרי הן תחום של מקלט, ועל כן יש בהן הליכים חוקיים מיוחדים המקלים על קליטת הרוצחים בעיר, בין אם מדובר בפטור ממסי העיר - כשיטת התוספות - ובין אם מדובר בפטור משכר דירה - כשיטת הרמב"ם. מה שאין כן בארבעים ושתיים הערים, שאף אם האיש המוגדר כתושבן מוגן בגברא מאימתו של גואל הדם, הרי שהן כשלעצמן אינן תחום של הגנה ומחסה, ועל כן חוקיהן אינם נותנים מעמד מיוחד לרוצחים השוכנים בהן.

 ייתכן שישנו הבדל נוסף בין שני סוגי הערים. בפירושו לפרשת ערי מקלט כותב "אור החיים": "...וסובר אני שבן לוי נדחה מפני ישראל הגולה, אם רבו הרצחנים והוצרכו לשש עירות - יידחו הלוים מהם" (במדבר ל"ה, ו). מדבריו משתמע שדין זה שייך דווקא בשש הערים, אך בארבעים ושתיים הערים קודמים בני לוי לרוצחים. וכך כותב במפורש בעל ה"הפלאה" בפירושו לתורה ("פנים יפות", פרשת מסעי, ד"ה את שלש הערים). דומה שמאליו מובן כיצד הבדל זה מתיישב עם החילוק שהצענו בין שני סוגי הערים: שש הערים הריהן במהותן מקום מקלט, ועל כן הרוצחים קודמים בהן ללוויים; ארבעים ושתיים הערים אינן תחום מקלט במהותן, אלא רק מעניקות לתושביהן זהות אישית המגנה עליהם, וממילא מדובר בערים רגילות, שתושביהן המיועדים הם הלוויים, ולא הרוצחים, ולאלו הראשונים העדיפות.

הערות:

1  הפניה סתמית לגמרא במאמר מכוונת למסכת מכות.

2  אמנם הרמב"ם במשנה תורה (הלכות רוצח פ"ה הלכות י-יא) ביאר לכאורה אחרת את הברייתא. וכבר נתקשו רבים בפירושו, ותירצו בדרכים שונות. עיין, למשל, במנחת חינוך מצווה ת"י. אך גם אם לא נקבל את הסברו הדחוק במקצת של המנחת חינוך, עדיין אין בדברי הרמב"ם סתירה למהלך שאנו מציעים, כיוון שגם הוא מבחין בין היוצא במזיד ליוצא בשוגג.