הדום רגלי אלוהינו – מעמדם של הארון ובית המקדש

  • הרב יצחק לוי
בשיעור הקודם התחלנו לעיין בנבואת ירמיהו המזכירה את שכחת ארון ברית ה' בגאולה העתידית. עסקנו במהותם של הארון, הכפורת והכרובים – כסא מלכותו של הקב"ה.
בשיעור זה נשלים את ההתבוננות במהותו של הארון כהדום רגליו של הקב"ה. לאחר מכן נראה כי המקדש כולו הוא ארמון מלכותו של הקב"ה, ומתוך כך ננסה להבין מהו חידושו של הנביא ירמיהו, המבשר שירושלים כולה תיקרא כסא ה', וכל הגויים ייקוו אליה. לבסוף נחזור לנבואתו של יחזקאל אודות שמה העתידי של ירושלים, ונבחן את הזיקה בין שתי הנבואות.

הארון – הדום

'הדום' הוא ספסל קטן. כינוי זה עשוי להתייחס לארון או למקדש, ונציג מספר מקורות שמהם עולות אפשרויות שונות בעניין זה.
בדברי הימים א (כח, ב) מספר הכתוב:
"וַיָּקָם דָּוִיד הַמֶּלֶךְ עַל רַגְלָיו וַיֹּאמֶר שְׁמָעוּנִי אַחַי וְעַמִּי אֲנִי עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בֵּית מְנוּחָה לַאֲרוֹן בְּרִית ה' וְלַהֲדֹם רַגְלֵי אֱלֹהֵינוּ וַהֲכִינוֹתִי לִבְנוֹת".
הפסוק יוצר הקבלה בין הארון ובין "הדום רגלי אלוהינו", כביכול רגלי ה' נחות על הארון.
יהודה קיל (בפירוש דעת מקרא על אתר) מעיר כי ההדום נרמז כבר בתיאור הברית בין ה' לישראל בהר סיני:
"וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר".
הגאון מוילנא מפרש שההדום הוא חצר בית ה', כביכול תחום התפשטות השכינה הוא הבית והחצר הסובבת אותו:
"לארון ברית ה' ולהדום רגלי אלהינו – היינו חצרות בית אלוהינו, כמ"ש לקמן שלמה בנך יבנה לי בית וחצרות, וכן נאמר 'השמים כסאי והארץ הדום רגלי', היינו כאשר השמים כסא, ד' רוחות העולם המה ד' רגלי הכסא, והארץ שבין רגל לרגל נקרא הדום רגליו, וכן כאן כאשר ה' בהיכל קדשו הוא מקום כבודו, ואז החצרות בית אלהים הדום רגליו".
גם בתהילים (צט, ה) מוזכר הדום רגליו של הקב"ה:
"רוֹמְמוּ ה' אֱלֹהֵינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לַהֲדֹם רַגְלָיו קָדוֹשׁ הוּא".
המצודת דוד על אתר מפרש כי הפסוק עוסק בבית המקדש (וכן פירש הרד"ק):
"להדום רגליו – הוא בית המקדש, ואחז במשל כאילו ממכון שבתו השמים יוריד רגליו לנוח בבית המקדש".[1]
בפסוק אחר בתהילים (קלב, ז) נאמר:
"נָבוֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָיו נִשְׁתַּחֲוֶה לַהֲדֹם רַגְלָיו".
כאן מבאר הרד"ק:
"נבואה למשכנותיו – כיון שמצאנו המקום הנבחר, נבוא מן היום ואילך בזה המקום, שהוא משכנותיו והדום רגליו, זהו הדום רגליו באמת, שהוא מכוון כנגד כסא הכבוד".
לעומת זאת, המלבי"ם כותב:
"נשתחווה להדום רגליו – כמ"ש 'והארץ הדום רגלי', שסוף השפעתו הוא בית המקדש, כמ"ש 'ושוליו מלאים את ההיכל'.
מגילת איכה (ב, א) מזכירה גם היא את הדום רגלי ה':
"אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ אֲדֹנָי אֶת בַּת צִיּוֹן הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא זָכַר הֲדֹם רַגְלָיו בְּיוֹם אַפּוֹ".
רש"י על אתר מבאר:
"הדום רגליו – שרפרף מרגלותיו, וזה בית המקדש".
רבי יוסף אבן יחיא מפרש:
"ולא זכר הדום רגליו ביום אפו, והוא בית המקדש, על דרך אומרו השמים כסאי והארץ הדום רגלי איזה בית תבנו לשמי איזה מקום מנוחתי".
רבי יוסף אבן יחיא מפנה אותנו לדבריו של הנביא ישעיהו (סו, א):
"כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי".
עמוס חכם (בפירוש דעת מקרא) מבאר את הדברים:
"בלשון הַשְׁאָלָה אתם אומרים שארון הברית, בית המקדש או הר ציון וירושלים הם כסא ה' והדום רגליו, או שה' יושב על כסאו בשמים והדום רגליו בבית המקדש. אבל האמת היא שכל השמים כולם הם כסאי, וכל הארץ כולה היא ההדום שעליו רגלי מונחות כביכול, כמלך בשר ודם היושב על כס מלכותו ורגליו נתונות על ההדום הצמוד מתחת לכסאו".
ברור כי משמעות דבריו של הנביא היא שאין ביכולת האדם לבנות בית לה' ולהכין לו מקום, כדברי שלמה המלך בתפילתו (מלכים א ח, כז):
"כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי".
הקביעה שהמקדש כולו הוא מכון שבתו של הקב"ה מופיעה גם בשירת הים (שמות טו, יז):
"תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ".
המפרשים ביארו את העניין בדרכים שונות: האבן עזרא (בפירושו הקצר) מסביר שהפסוק "רמז על הר הבית, ששם תשרה שכינה", והספורנו אומר "כאמרו 'פה אשב כי אויתיה'".
חז"ל (במכילתא על אתר) דורשים את הפסוק כך:
"מכון לשבתך פעלת ה' – זה אחד מן הדברים שכסא של מטה מכוון כנגד כסא של מעלה, שנאמר 'כה אמר ה' השמים כסאי'... 'ה' בהיכל קדשו ה' בשמים כסאו', ואומר 'בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים'".
בתפילתו בחנוכת בית ה' (מלכים א ח, יג) רומז שלמה המלך ללשון התורה, ואומר "בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים".
הציור שבו ה', כביכול, יושב על כסא, מופיע גם בנבואת ההקדשה של ישעיהו (ו, א):
"בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל".
הנביא ראה את ה' היושב, כביכול, על כסא מלכות, כששולי אדרתו משתפלים עד היכל בית המקדש של מטה וממלאים אותו.
מן התיאור ניתן להבין גם כי הנביא ראה בחזונו כסא גבוה, המתנשא מן הארץ עד השמים – ה' יושב על הכסא בשמים, ושולי הכסא ממלאים את ההיכל שבארץ.
עמוס חכם (בפירוש דעת מקרא) מזכיר את הדמיון בין תיאור זה לתיאורו של הכהן הגדול, הנכנס ביום הכיפורים לפני ולפנים ורואה לרגע את הארון, הכפורת והכרובים, מקום ה' צבאות יושב הכרובים, עד שענן הקטורת עולה ומכסה את המראה מעיניו.
יתכן גם שמדובר על היכל של מעלה או על המקדש של מטה, או שבית המקדש של מטה מכוון כנגד בית מקדש של מעלה. אם מדובר על בית המקדש של מטה, הרי שהכסא הוא כנראה מושב השכינה, כביכול, על הכפורת בקדש הקדשים.
הנביא יחזקאל, בתוכחתו על מעשיהם הרעים של המלכים שארמונם צמוד לבית ה' (מג, ז), מספר:
"וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם אֶת מְקוֹם כִּסְאִי וְאֶת מְקוֹם כַּפּוֹת רַגְלַי אֲשֶׁר אֶשְׁכָּן שָׁם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם וְלֹא יְטַמְּאוּ עוֹד בֵּית יִשְׂרָאֵל שֵׁם קָדְשִׁי הֵמָּה וּמַלְכֵיהֶם בִּזְנוּתָם וּבְפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם בָּמוֹתָם".
המצודת דוד, לשיטתו, מפרש זאת כך:
"את מקום כסאי – לפי שראה המראה שראה בנהר כבר, ושם נאמר שראה את הכסא וגם ראה את המקדש, לכן אמר הנה הראיתיך מקום כסאי אשר בשמים ממעל ואת המקדש שהוא מקום כפות רגלי. ואחז במשל מבן אדם היושב על הכסא ורגליו יורדות לנוח על השרפרף אשר מתחת לכסא".
הרד"ק, לעומתו, אומר:
"ומקום כפות רגלי – על דרך 'והארץ הדום רגלי'. ודעת רז"ל כי בית המקדש נקרא כסא כמו השמים, כמו שכתוב כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשינו".
אם נסכם את ההבנות השונות של הביטוי 'הדום רגלי ה'', ניתן לומר כי מושג זה מבטא על דרך משל את השתלשלות ההופעה האלוקית, אך ברמות שונות:
1. אם השמים הם כסאו של הקב"ה – הארץ היא הדום רגליו.
2. הדום רגליו של הקב"ה הוא בית המקדש כולו.
3. הדום רגלי אלוהינו הוא הארון. אפשרות זו מתקשרת באופן ישיר לראיית הכרובים כמקום מושבו של הקב"ה, והביטוי "ה' אלוהי הצבאות יושב הכרובים" רומז לכך. אם הכרובים הם כסא, מובן מדוע הארון הוא הדום –שרפרף הנתון למרגלות הכסא. על פי הבנה זו ישנו קשר הדוק בין הארון, הכפורת והכרובים, המהווים מכלול אחד – למעלה נמצאים הכפורת והכרובים, המשמשים ככסא, ואילו למטה נמצא הארון – ההדום המונח כביכול למרגלות הכסא.

המקדש – ארמון מלכותו של הקב"ה

לאחר שראינו את משמעות ייעודו של הארון ככסא מלכות לקב"ה, נבחן את היות המקדש כולו ארמון מלכותו של הקב"ה.
ההופעה המפורשת הראשונה של הכרת ישראל במלכותו של הקב"ה היתה בשירת הים, בהכרזה "ה' ימלוך לעולם ועד", ושם גם מוזכר לראשונה הביטוי "מקדש" – "מקדש ה' כוננו ידיך".
מספר מצוות ועבודות הנוהגות במקדש קשורות לאופיו כמקום מלכות:
א. ההשתחוויה, שבה האדם מבטל את עצמו לחלוטין לפני מקור הכל ומבטא זאת בפישוט ידים ורגלים, וכן מצוות מורא מקדש, מבטאות את הרגשתו של האדם הבא לביתו של מלך העולם.
ב. אחד הטעמים למצוות שמירת המקדש הוא כבוד המלכות – "אינו דומה פלטרין (ארמון) שאין עליו שומרין לפלטרין שיש עליו שומרין" (ספרי זוטא פרשת קורח).
ג. המשנה במסכת יומא (ג, ח) מספרת שבמקדש לא היו עונים "אמן" אחר ברכות, אלא "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", נוסח המדגיש את היות המקום ארמון מלכותו של מלך מלכי המלכים, הקב"ה.
ד. ההלכה קובעת כי "אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד" (יומא כה ע"א). נראה שהסיבה לכך היא שמלכי בית דוד מייצגים את מלכותו של הקב"ה, כפי שנאמר על שלמה "וישב שלמה על כסא ה' למלך" (דברי הימים א כט, כג).
ה. המשנה במסכת ראש השנה (ג, ד) מספרת שבמקדש היו תוקעים בחצוצרות ובשופר, כאשר "שופר מאריך וחצוצרות מקצרות, שמצוות היום בשופר". התקיעה בשופר היא סימן מלכות מובהק – "בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה'" (תהילים צח, ו).
ו. בראש השנה שחל בשבת היו תוקעים במקדש, אך לא במדינה. על פי הירושלמי הסיבה לכך היא שהמקדש כולו מבטא הכרה במלכות ה', ובוודאי התקיעה משמעותה הַמְלָכָה. במקום המלכות הדבר מתבטא גם בשבת, שגם בה יש הכרה במלכות ה', כפי שאנו אומרים בתפילה: "ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג". קדושת הזמן והמקום מתחברות בהמלכת הקב"ה על העולם.
ז. גם הכלל "אין עניות במקום עשירות" (שבת קב ע"ב)  נובע ביסודו מן ההתייחסות למקדש כמקום מלכותי שבו ראוי לנהוג מנהגי מלוכה, ולכן אין לתקן כלים ובגדי כהונה שנפגמו, אלא לעשות כלים חדשים במקומם (זבחים פח ע"א). ככלל – ההנהגה במקדש היתה הנהגה של עשירות, משום כבוד המקדש (כך, למשל, היו משקים את התמיד בכוס של זהב, כמסופר במסכת תמיד כט ע"א).
ח. בגדי הזהב של הכהן הגדול הם ללא ספק בגדי מלכות. ההקבלה בינם ובין בגדי מלך ברורה – כשם שמלך בשר ודם מופקד על ניהול המדינה ועל חיי השעה, כך כהן גדול מופקד על חיי הנצח – על המקדש.[2] ציץ הזהב מקביל לכתר המלכות של המלך, שני האישים הללו נמשחים בשמן המשחה, ויש דמיון בין דיני כבוד המלך לדיני כבוד כהן גדול (אסור לו לגלות עצמו במרחץ, עליו להסתפר פעם בשבוע, ויש להקפיד שהוא יהיה גדול מאחיו בנוי, בכח ובעושר).
ט. "שכינה במערב" – ניתן לראות שהמקדש מכוון בציר מזרח-מערב, כשהחלק המקודש ביותר הוא החלק המערבי. העובדה שהשכינה נמצאת במערב מנומקת בגמרא בבבא בתרא (כה ע"ב), בסוגיה העוסקת בכיוון התפילה, בשני אופנים: ראשית – כניגוד לעובדי עבודה זרה, הפונים לשמש שבמזרח. שנית – מסלולם של כל גרמי השמים הוא ממזרח למערב, כאילו הם משתחווים לקב"ה מדי יום ביומו, והכרתה העמוקה של כל הבריאה במלכותו של הקב"ה מתגלה בהשתחוויה יומיומית זו לפני מלך מלכי המלכים. כאשר האדם, היצור היחיד שהוא בעל בחירה, עובד במזרח המקדש ופונה למערב – הוא משמש כ'שליח ציבור' של הבריאה כולה, ומדי יום ביומו הוא מוציא מן הכוח אל הפועל את ערגת הבריאה לבורא.
י. הזמן במקדש – כידוע, במקדש הלילה הולך אחר היום (חולין פג ע"א), בשונה מן "המדינה" (שאר ארץ ישראל), שבה היום הולך אחר הלילה. יתכן שהיום במקדש מתחיל בזריחה משום שהופעת האור והשמש מסמלת את ההכרה במלכותו של הקב"ה, ולכן במקום המציין את מלכותו של הקב"ה תחילת היום היא בבוקר, עם הזריחה.
יא. "מקדש מלך, עיר מלוכה" – כך מכנה ר' שלמה אלקבץ, בפיוטו הנפלא "לכה דודי", את ירושלים. החיבור בין מקום המקדש לעיר ירושלים נסוב סביב עניין המלכות.
יב. גם כשבוחנים את תולדות ירושלים ניתן להצביע על הדגשת מלכותו של הקב"ה. העיר מצויה בגבול יהודה ובנימין – הגבול שבין שבט המלכות ובין נחלת השכינה. העלאת הארון לירושלים בימי דוד התבצעה מיד אחרי המלכתו על כל ישראל, והארון נשאר בעיר גם כשדוד עזב אותה בזמן מרד אבשלום. שלמה בנה את בית המלך למרגלות בית ה', כדי לציין את זיקתו של ארמון המלכות הארצית לארמון מלכות ה'.
יג. הקשר שבין ירושלים למלכות ה' מופיע במפורש בנוסח קדושת שחרית של שבת (על פי מנהג חלק מן הקהילות):
"ממקומך מלכנו תופיע ותמלוך עלינו כי מחכים אנחנו לך מתי תמלוך בציון... תתגדל ותתקדש בתוך ירושלים עירך לדור ודור ולנצח נצחים... ימלוך ה' לעולם, אלוהיך ציון לדור ודור הללויה".
כך גם בתפילות הימים הנוראים: "ותמלוך אתה ה' לבדך על כל מעשיך, בהר ציון משכן כבודך ובירושלים עיר מקדשך", מסיימים באותו הפסוק: "ימלוך ה' לעולם, אלוקייך ציון לדור ודור הללויה".
יד. ישנה הקבלה בין זמן בנייתה של העיר ירושלים כבירתה הקבועה של מלכות ישראל, שבה יושב מלך קבוע (שלמה ובניו אחריו), ובין זמן בניית המקדש.
הקבלה דומה קיימת בין סוף מלכות בית דוד ובין חורבן המקדש בתום מלכות צדקיהו.
בשני המקרים המלכות מקבילה למקדש – בראשית הופעתה ובסיומה.
טו. הביטוי החזק ביותר למלכות ה' מופיע בתיאור חנוכת הבית בתהילים (פרק כ"ד, הנאמר גם בתפילות הימים הנוראים):
"שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד: מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד ה' עִזּוּז וְגִבּוֹר ה' גִּבּוֹר מִלְחָמָה... מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד ה' צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה".

ירושלים – כסא ה' בעולם

עד עתה הבאנו ראיות שונות לכך שהארון, הכפורת והכרובים מהווים כסא מלכות בעל הדום, המסמל את מקום שכינתו של הקב"ה, כשהמקדש כולו הוא מקום מלכותו של הקב"ה בעולם.
לאור זאת ננסה להבין את עומק השינוי  המוצע על ידי הנביא ירמיהו, שלפיו – בשונה מן ההבנות שהבאנו לעיל – לא הארון ולא המקדש כולו יהיו כסא ה', אלא העיר ירושלים כולה.
מדברי הנביא עולה כי ירושלים תחליף במובן מסוים את הארון (ויתכן שגם את בית המקדש), והשכינה תשרה בכל העיר. כך כותב ר' ישעיה מטראני על אתר:
"מתחילה לא היתה שכינה שורה אלא בבית קדש הקדשים על הארון בין שני הכרובים, אבל עכשיו כל ירושלים תהיה מקודשת לשרות השכינה בתוכה, כדכתיב 'בעת ההיא יקראו לירושלים כסא ה'', ולפיכך לא יצטרכו לארון, שבכל העיר תשרה שכינה וכל העיר תהיה קדושה כמו שהיה מקודש תחילה הארון".
ישנם מספר הבדלים משמעותיים בין השראת השכינה על הארון ובמקדש ובין השראת השכינה בירושלים כולה. ראשית – הארון הוא כלי מסוים, ואילו ירושלים היא מקום רחב ופתוח. כאשר השכינה שורה על כלי מסוים ישנה סכנה של ייחוס קדושה וכוחות לכלי זה בזכות עצמו, וסכנה זו פוחתת כאשר השכינה שורה במקום גדול ופתוח, משום שבמקרה זה הקדושה יותר מופשטת.
רש"י על אתר מסביר:
"כי כל כניסתכם [=כינוסכם] תהא קדושה, ואשכון בה כאילו היא ארון".
מדברים אלו עולה שירושלים מהווה תחליף ממש לארון.
לכך יש להוסיף עוד שתי הערות. ראשית – הנביא מתאר מציאות שבה כל הגויים יגיעו לירושלים, כלומר בשונה מן הארון והמקדש – שהיו מיועדים מלכתחילה לעם ישראל, ירושלים ככסא ה' תהיה מקום שאליו ייקוו כל הגויים. בנוסף יש לשים לב לכך שאין בדברי הנביא התייחסות למקדש העתידי – ירושלים ככסא ה' מהווה תחליף לארון, אך הנביא אינו שולל בדבריו באופן מפורש את קיומו של מקדש.
עתה נחזור לנבואת יחזקאל: שני נביאים ניבאו בסוף ימי בית ראשון על הגאולה העתידית, ושניהם – כל אחד בסגנונו – מתארים זיקה הדוקה בין ירושלים להשראת השכינה. אצל יחזקאל שם העיר ("ה'" ולא "ירושלים") מבטא את הזהות בין העיר להשראת השכינה ואילו אצל ירמיהו נאמר שירושלים כולה תהיה כסא ה', אך על פי שניהם (על פי פירושם של חז"ל לספר יחזקאל) ירושלים תהיה מוקד מרכזי להשראת השכינה.
עלינו לשים לב לכך שבמקדש המתואר ביחזקאל, פרט למזבח החיצון, אין אזכור של הכלים הפנימיים – לא ארון, כפורת וכרובים, לא מזבח קטורת ולא שולחן ומנורה. יש לעיין בסיבות לכך, ובע"ה נקדיש לשינויים במקדש שיעור בפני עצמו.
בשיעור הבא נעיין בע"ה במשמעות הביטוי "ויניחני אל הר גבוה מאוד ועליו כמבנה עיר מנגב" – מדוע הנביא מדגיש "כמבנה עיר" תוך ציון הכיוון "מנגב"?
* * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יצחק לוי
עורך: יהודה רוזנברג, תש"ף
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                               http://etzion.org.il
האתר באנגלית:                      http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
* * * * * * *
 

[1]     דברים דומים הוא כותב גם בפירושו לתהלים קלב, ז.
[2]     ישנן הקבלות רבות בין מלך לכהן גדול, מצד מעמדם והיחס כלפיהם, אך ליבון סוגיה זו דורש הרחבה רבה, ולא נעשה זאת כעת.