הדלקת נרות חנוכה בשמן הקדוש בקדושת שביעית

  • הרב משה טרגין

הדלקת נרות חנוכה בשמן הקדוש בקדושת שביעית

הסיבות לאיסור

המשנה בריש פרק שמיני של מסכת שביעית (מ"ב) מונה את השימושים המותרים בפירות שהם יבול שביעית - אכילה, שתייה, סיכה והדלקת הנר (במקום אחר מוסיפה הגמרא גם צביעה):

"שביעית ניתנה לאכילה, לשתיה ולסיכה; לאכול דבר שדרכו לאכול ולסוך דבר שדרכו לסוך... [וכן] להדלקת הנר".

היתרים אלו נלמדים מן הפסוק "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" (ויקרא כ"ה, ו). על אף שהתורה מציינת במפורש רק את היתר האכילה (ובו כלולים אף שתייה וסיכה, שהוקשו לאכילה), צירוף המילה "לכם" מרחיב את היתר השימוש ביבול שביעית לדרכי הנאה נוספות. עם זאת, הגמרא במסכת סוכה (מ.) מסייגת את אפשרויות השימוש למצבים בהם ההנאה וכילוי היבול באים כאחד:

"דאמר קרא 'לכם לאכלה' - לכם דומיא דלאכלה, מי שהנאתו וביעורו שוה".

צורה כזו של הנאה דומה לאכילה, ולכן מותרת. שימוש בו ההנאה והכילוי אינם באים כאחד (למשל, שימוש בעצי שביעית להסקה בתנור) אינו יכול להשתייך לקטגוריה של אכילה, ועל כן יש לאוסרו.

על פי סייג זה, נראה כי אין להתיר שימוש בשמן שביעית להדלקת נרות חנוכה. הגמרא במסכת שבת (כא:) אוסרת הנאה ישירה מנרות חנוכה; ממילא, שימוש לצורך זה בשמן שביעית הוא מעשה של כילוי שאין הנאה משתתפת עמו, וזה מנוגד לדין " 'לאכלה' ולא להפסד". ואכן, כך פסק בעל פאת השולחן (סימן ה' סעיף ט) ובעקבותיו רבים מן הפוסקים.

הרב שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, בספרו 'מנחת שלמה' (חלק א' סימן מ"ב), מביא הוכחה לדין זה מן הירושלמי בתחילת מסכת ערלה. הירושלמי שואל האם עץ זית שניטע לשם הפקת שמן להדלקת נרות חנוכה נכלל באיסורי ערלה: "זית שנטעו להדליק בו בחנוכה... מה דמי לה?". ההנחה היא שאיסור ערלה חל רק על עצים שניטעו להנאת האדם, והיות ששמן של נרות חנוכה אסור בהנאה, ייתכן שעצים אלו יהיו פטורים מדיני ערלה. במקביל בנידון דידן, היות שהדלקת נר חנוכה אינה מוגדרת כהנאה מן היבול, יש לאסור שימוש ביבול שביעית למטרה זו.

הסיבות להיתר

ניתן לחלוק על קביעה זו בשתי דרכים, ועל פיהן לאפשר בכל זאת הדלקת נרות חנוכה בשמן שביעית. דרך אחת היא לבחון את היקף האיסור ליהנות מנר חנוכה. הגמרא (שבת כב.) אוסרת "להרצות מעות כנגד נר חנוכה". האם האיסור קיים גם באופנים אחרים של הנאה? בעל המאור (ט. באלפס) סובר שמותר להשתמש בנרות חנוכה לתשמיש מצווה. ראשונים אחרים חולקים על היתר מפליג זה, אך מתירים שימושים אחרים, מצומצמים יותר. האם שימושים אלו מספיקים על מנת להתיר שימוש בשמן שביעית?

מלבד עצם ההיתר לשימושים מסוימים, המנהג להדליק שמש יכול להשפיע אף הוא על שאלתנו. השולחן ערוך (אורח חיים, סי' תרע"ג סעיף א) מבאר שיש להדליק שמש כדי "שם ישתמש לאורה - יהיה [השימוש] לאור הנוסף [= השמש]". הט"ז מקשה על הסבר זה: "הא אכתי הוה ליה הנאה מנר חנוכה, דודאי יש אור גדול טפי כשיש הרבה נרות", וממילא, השמש לא פתר את בעיית ההנאה מנרות חנוכה, היות שרוב ההנאה היא מנרות החנוכה עצמם. הט"ז מתרץ בעצמו את קושייתו:

"דכאן אין איסור להשתמש לאור הנרות אלא מטעם שלא יהיה היכר שנדלקו לשם חנוכה, או משום ביזוי מצוה, וכאן לא שייכי תרוויהו, כיון שיש נר של חול אצלם".

הט"ז מסביר כי האיסור על הנאה מנרות חנוכה אינו איסור מהותי, אלא הוא איסור הנובע מסיבות צדדיות:

א) הנאה מן הנרות תגרום לביזוי מצווה.

ב) עובר אורח יטעה לחשוב שהנרות הודלקו לצורך שימוש בהם, ודבר זה ימעט מפרסומי ניסא שבמצווה.

לכן, הדלקת שמש פותרת את שתי הבעיות שבשימוש בנרות: אין כאן ביזוי מצווה, כי לא מתעלמים מצד המצווה שבנרות; והעוברים ושבים לא יטעו בכוונת ההדלקה, כי יראו שהשימוש נעשה לאור השמש ולא לאור הנרות. ועכשיו, לאחר הדלקת השמש, שוב אין מניעה להשתמש בנרות חנוכה לכל תועלת שהיא.

לסיכום: על אף שהגמרא בשבת אסרה בפירוש שימוש בנרות חנוכה, ראשונים רבים מתירים אופנים מסוימים של שימוש (לצורכי מצווה, הנאה זמנית, הנאה מרחוק ועוד). גם המחמירים שאינם מתירים כל שימוש אחר, יתירו שימוש בנרות לאחר שהודלק בחנוכייה גם שמש. על כן, אפשר להתיר שימוש בשמן שביעית, היות שבמידה מסוימת אכן ניתן ליהנות מהשמן והוא לא מתכלה לחלוטין; ממילא, התנאי של " 'לאכלה' ולא להפסד" מתקיים.

הגרש"ז אויערבאך הולך בדרך שונה כדי להתיר שימוש בשמן שביעית, דרך המאפשרת הדלקה בשמן שביעית גם לפי הדעות המחמירות ביותר בעניין הנאה מנרות חנוכה. כאשר הגמרא במסכת סוכה התירה שימושים המקבילים לאכילה, היא לא הניחה שכל שימוש יימדד לפי מידה ההנאה או התועלת שהוא מעניק. הגמרא קבעה שישנם מספר אופני שימוש המקבילים לאכילה שהותרו, וניתן להשתמש באופנים אלו גם במקרים שבהם האדם לא נהנה מן היבול. היות שהדלקת נרות היא בדרך כלל אופן שימוש בשמן שבו יש הנאה לבני אדם, יש להתיר הדלקה בשמן שביעית גם כאשר ההדלקה המסוימת הזו אינה גורמת להנאה. לשם השוואה והנגדה מצטט הגרשז"א את הגמרא במסכת בכורות (יב:) האוסרת הקרבת בהמת שביעית (בהמה שנקנתה בכספי פירות שביעית) היות שהאימורים יישרפו על המזבח ולא יפיקו הנאה. מעשה ההקרבה על המזבח הוא מעשה שבדרך כלל אינו גורם הנאה לבני אדם, ולכן הוא אסור. לעומת זאת, מעשה ההדלקה של שמן למאור בדרך כלל כן גורם הנאה, ולכן הוא מותר גם במקרים בהם, מכל סיבה שהיא, ההנאה איננה קיימת.