הדלקת נר חנוכה בבית הכנסת

  • הרב משה טרגין

הדלקת נר חנוכה בבית הכנסת

מסוגיית נר חנוכה (מסכת שבת דפים כא-כג) עולה כי מצוות נר חנוכה קשורה באופן מהותי עם הבית. יסוד זה עולה כבר בברייתא המפורסמת שבראשית הסוגיה, המגדירה את המצווה במילים:

מצות חנוכה - נר איש וביתו.

הגמרא ראתה בקשר הזה בין הנר ובין הבית חשיבות כה רבה עד שקבעה כי "נר חנוכה, מצוה להניחה בטפח הסמוך לפתח" (על פי עיקר הדין כי "מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ") - ומוסיפים הראשונים כי מכל מקום אין להרחיקו יותר מאמה מן הפתח; יתר על כן, הגמרא אף מעלה את האפשרות שאכסנאי (=אורח) פטור מן המצווה![1]

על רקע הקשר ההדוק הזה בין מצוות הדלקת נר חנוכה ובין הבית, נראה שקשה מאוד להבין את המנהג להדליק נרות חנוכה בבית הכנסת: מה עניינם של הנרות הללו לבית הכנסת - שאינו משמש כלל למגורים? אף על פי כן יש למנהג הזה מסורת ארוכה מאוד, והוא נזכר בכתובים כבר מאמצע ימי הביניים (ראה, למשל, ספר העיטור ריש הלכות חנוכה [עמ' 228]). בשיעור זה ננסה לדון בכמה גישות להסבר המנהג.

האורחות חיים (הלכות חנוכה אות יז) מסביר:

ונהגו להדליק נר חנוכה בבית הכנסת להוציא את מי שאינו בקי ושאינו זריז בזאת המצוה.

אין ספק כי תיקון מנהג מיוחד עבור מי שלא יקיימו את המצווה כראוי הוא דבר יוצא דופן. מכל מקום, האורחות חיים אינו מתייחס לשאלה היסודית שהעלינו: כיצד תיתכן הדלקה במקום שאין גרים בו - ולפיכך אינו מוגדר מבחינה הלכתית כמקום בר הדלקה?

המנהיג (פוסק בן המאה השתים עשרה) מבאר כי:

נהגו כך על זה שהנס בא במקדש בית עולמים, ועושים כמו כן במקדש מעט [=בית הכנסת] בגולה לפרסם הנס לפי שכולם מתקבצים שם.

בדברי המנהיג עולה נקודה חשובה: הדלקת נר חנוכה אינה רק זכר לנס שהתרחש במקדש, אלא בה עצמה יש מעין הדלקת המנורה שבמקדש.

ההשלכה המפורסמת ביותר של תפיסה זו מצויה בדברי בעל המאור במסכת שבת (ט ע"א בדפי הרי"ף). הראשונים מתחבטים בביאור דין הגמרא כי אסור להשתמש לאורו של נר חנוכה. רש"י, למשל, מסביר שדין זה קשור לעניין פרסום הנס, שהוא מרכיב מרכזי במצווה זו, בעוד שרמב"ן לומד מכאן עיקרון כללי בדבר שימוש בחפצי מצווה בשעה שנעשית מצוותן. לענייננו, מכל מקום, חשוב דווקא הסברו של בעל המאור:

למאן דאמר 'אסור להשתמש לאורה של נר חנוכה', כל תשמיש במשמע, אפילו תשמיש דמצוה ותשמיש קדושה. משום דקסבר: כיון שהם זכר לנרות ולשמן של היכל - אסורות הן בהנאה כל עיקר...

האיסור להשתמש לאורו של נר חנוכה נובע, לדעת בעל המאור, מן הדמיון בינם ובין הנרות שבמקדש: כשם שאסור להשתמש לאורה של מנורת המקדש (כדין כל חפצי הקדש), כך אסור להשתמש לאורה של החנוכייה; הנרות והשמן מתקדשים בקדושה מעין קדושתה של מנורת המקדש - ומכאן נובע האיסור בשימוש פרטי של חולין.

הד לקשר הזה בין נר חנוכה ובין מנורת המקדש ניתן למצוא גם בדברי הראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם הלכות ברכות פי"א הט"ו. הראב"ד שם מציע כי על מצוות דרבנן מברכים תמיד בלשון 'על', ולא בלשון 'ל...' (למשל: 'על נטילת ידיים' ולא 'ליטול ידיים'). אלא שעל הצעה זו קשה לו מנוסח הברכה על מצוות נר חנוכה, שהיא מצווה דרבנן - ואף על פי כן ברכתה היא 'להדליק נר חנוכה'. הראב"ד מנסה להשיב על קושיה זו כך:

מפני שזו הברכה הוקבעה על נרות שבמקדש, שהן של תורה, לפיכך עשאוהו כשל תורה.

בדבריו אלה מחבר הראב"ד בפירוש בין הדלקת נרות חנוכה ובין הדלקת הנרות במקדש.

לדעת המנהיג, הדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת מקשרת בין הדלקה זו ובין מנורת המקדש. אמנם גם הנרות שאנו מדליקים בבית קשורים למנורת המקדש, אך ההדלקה בבית הכנסת - במקדש מעט - מסמלת את הדלקת הנרות במקדש בצורה טובה יותר.

בדברי המנהיג עולה טעם נוסף למנהג להדליק נר חנוכה בבית הכנסת:

לפרסם הנס לפי שכולם מתקבצים שם.

כיוון שפרסום הנס הוא, כידוע, מרכיב מהותי ביותר במצוות נר חנוכה, אנו מדליקים נרות חנוכה בבית הכנסת, בנוכחות מניין אנשים - המוגדר מבחינה הלכתית כציבור.

הגר"א בביאורו לשולחן ערוך (אורח חיים, סימן תרע"א ד"ה מדליקין) מדמה את ההדלקה בבית הכנסת לאמירת הלל בבית הכנסת בלילה ראשון של פסח: כיוון שאף בפסח יש ממד של פרסום הנס (שעיקר ביטויו במצוות ארבע כוסות), אנו נוהגים לקיים מרכיב אחד של הסדר - אמירת ההלל - במקום התכנסות הציבור.

תפיסה זו עשויה לקבוע מתי במהלך התפילה מדליקים את הנרות. אם אכן ההדלקה צריכה להיות בפני מניין, ולא רק במקום ציבורי, אפשר שניתן להדליק כבר משנוצר המניין. כך ניתן להבין את המנהג בכמה קהילות להדליק נרות חנוכה בבית הכנסת לאחר מנחה (ואפילו בערב שבת, כל עוד לא שקעה החמה) - קודם תפילת ערבית - שהרי אז כבר נוצר שם מניין. באופן דומה נוכל גם להסביר את המנהג להדליק בבית הכנסת במוצאי שבת קודם ההבדלה, אף שבבית נהוג להדליק רק לאחר ההבדלה: ייתכן כי מבחינה הלכתית חשוב המניין לאחר ההבדלה כאילו כבר התפזר, ולפיכך אם יש צורך שההדלקה תיעשה במניין - צריך הדבר להיעשות קודם ההבדלה. בבריסק נהגו להדליק את הנרות עוד לפני "ויהי נועם", משום שבשלב זה הצורך ההלכתי במניין מוחשי עוד הרבה יותר (בגלל קדיש תתקבל שלאחר "ויהי נועם").

הריב"ש (בתשובה קי"א) מציע הסבר שונה במקצת להדלקה בבית הכנסת:

המנהג הזה, להדליק בבית הכנסת, מנהג ותיקין הוא משום פרסומי ניסא, כיון שאין אנחנו יכולין לקיים המצוה כתִקנה כל אחד בביתו, שהיא להניחה על פתח ביתו מבחוץ... שיד האומות תקפה עלינו, ואין אנו יכולין לקיים המצוה כתקנה, ומדליק כל אחד בפתח ביתו מבפנים, ואין כאן פרסומי ניסא כי אם לבני ביתו לבד, לזה הנהיגו להדליק בבית הכנסת לקיים פרסומי ניסא.

לדעת הריב"ש, המנהג להדליק בבית הכנסת נועד לשמר ממד מסוים של פרסום הנס בציבור גם בתקופה שבה נהגו להדליק בבית פנימה בגלל "יד האומות".[2]

הצד השווה בהסבריהם של המנהיג ושל הריב"ש - שלפי שניהם נועדה ההדלקה בבית הכנסת לתת לפרסום הנס ממד ציבורי. אך בעוד שלדעת המנהיג יש בהדלקה זו ממד ציבורי גם במצב אופטימלי - כאשר אפשר להדליק את הנרות במקום שממנו ייראו ברשות הרבים - טוען הריב"ש כי מנהג זה אומץ בקהילות ישראל רק כאשר דרך ההדלקה האופטימלית כבר לא הייתה אפשרית.[3]



[1] דנו בעניין זה באופן נרחב בשיעור 'נר חנוכה כחובת בית' (תשס"א).

[2] על פי הברייתא שבת כא ע"ב: "ובמקום הסכנה מניחה על שולחנו ודיו".

[3] עניינה המרכזי של תשובת הריב"ש הוא הברכה על הדלקה זו - שאינה אלא מנהג. בהקשר זה הוא מביא את המחלוקת המפורסמת ביחס לעמדת רבנו תם בעניין ברכה לפני חביטת הערבות ביום הושענא רבה, שאף היא יסודה במנהג (עיין תוספות מסכת סוכה דף מד ע"ב). אך זהו עניין כללי, שאינו קשור להדלקת נר חנוכה דווקא, ועל כן נדון בו בע"ה במסגרת אחרת.