ההגדרה ההלכתית של מצוות שופר

ההגדרה ההלכתית של מצוות שופר / הרב משה טרגין

תיאור מצוות שופר בתורה, מיוחד בכך שהוא אינו כולל פועל:

"וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם"

(במדבר כ"ט, א')

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ"

(ויקרא כ"ג, כ"ד)

התורה כותבת בפירוש כי יש לאכול מצה ("תאכלו"), לשבת בסוכה ("תשבו") ולהניח תפילין ("וקשרתם").לעומת זאת ביחס למצוות התקיעה בשופר, במקום הביטוי אותו היינו מצפים למצוא - לתקוע - מתארת התורה את ראש השנה כ'יום תרועה' ו'זכרון תרועה'. בשעור זה נעסוק בהשלכות של תופעה זו, ובייחוד בהשלכותיה על הגדרת מצוות תקיעת שופר.

הרמב"ם הוא מן הראשונים הבולטים המעלים שאכן יסוד המצווה איננו לתקוע בשופר. כאשר הוא מתייחס למצווה זו, הוא מתאר אותה בעקביות כמצווה לשמוע קול שופר

"והמצוה הק"ע היא שצונו לשמוע קול שופר ביום ראשון מתשרי"

(ספר המצוות, עשה ק"ע)

"יש בכללן שלש מצוות עשה, וזה הוא פרטן: א. לשמוע קול שופר באחד בתשרי"

(כותרות להלכות שופר)

"המנהג הפשוט בסדר התקיעות של ראש השנה בצבור כך הוא: אחר שקוראין בתורה ומחזירין הספר למקומו יושבין כל העם ואחד עומד ומברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו לשמוע קול שופר וכל העם עונין אמן"

(הלכות שופר, פ"ג הל"י)

נוכל ללמוד עוד על עמדת הרמב"ם, מפסיקתו ביחס לקיום המצווה בשופר גנוב. בדרך כלל אסור להשתמש בחפץ גנוב לקיום מצווה. קיום כזה נחשב קיום פסול מדין "מצווה הבאה בעברה". הדוגמה הקלסית לאיסור זה היא נטילת "לולב הגזול" כדי לצאת ידי חובת מצוות נטילת ארבעת המינים (סוכה פ"ג מ"א). אולם, הרמב"ם סובר כי יוצאים ידי חובה בשופר הגזול שכן "אין בקול גזל":

"שופר הגזול שתקע בו יצא, שאין המצוה אלא בשמיעת הקול... ואין בקול דין גזל"

(פ"א הל"ג)

לו הייתה המצווה לתקוע בשופר, היה השופר עצמו נחשב מושא המצווה, והרמב"ם לא יכול היה להתיר שימוש בשופר גנוב. לעומת זאת, אם המצווה היא לשמוע הרי שקיומה נעשה באמצעות הקול, שהשופר הוא רק כלי להפקתו. ממילא, מותר להשתמש בשופר גנוב להפקת קול, שהרי הקול בו מתקיימת המצווה איננו גנוב. פסיקה זו ממחישה שוב שלדעת הרמב"ם המצווה היא לשמוע קול שופר.

על אף שעמדה זו מתבססת על לשון המקרא, כמעט שלא ניתן למצוא לה סימוכין מן הגמרא. המקור היחיד שעשוי לתמוך בגישה זו מצוי בדברי המשנה והגמרא בראש השנה כז:, אותם מביא הלחם משנה בפירושו על הרמב"ם, כי אין יוצאים ידי חובה בשמיעת הד קולו של השופר:

"התוקע לתוך הבור, או לתוך הדות, או לתוך הפיטס, אם קול שופר שמע - יצא, ואם קול הברה שמע - לא יצא"

ממשנה זו ניתן לדייק, כי על-מנת לצאת ידי חובת המצווה יש לשמוע את קול השופר.

בעקבות דברי הרמב"ם צעדו רוב הראשונים, והגדירו את המצווה כמצוות שמיעה. אמנם היו שחלקו על גישה זו. למשל, מן הרי"ף (ראש השנה, יא. בדפי האלפס) עולה כי נוסח הברכה שהכיר היה "על תקיעת שופר", ולא "לשמוע קול שופר". בדומה לכך טוען גם רבנו תם כי הברכה היא על עצם התקיעה - "על תקיעת שופר" - ומדבריו עולה כי המצווה היא התקיעה ולא השמיעה. אף הסמ"ג סבור כי המצווה היא בתקיעה, וכי יש לשנות את נוסח הברכה בהתאם.

כאמור, לשיטת הרמב"ם יש תימוכין מן הפסוקים וממשנה, אולם עדיין עליו להתמודד עם שתי סוגיות בגמרא מהן עולה כי המצווה היא לתקוע.

המשנה בראש השנה כט. פוסלת חרש, שוטה וקטן, מלתקוע עבור אחרים:

"חרש שוטה וקטן אין מוציאין את הרבים ידי חובתן"

לו הייתה המצווה רק לשמוע קול שופר, מדוע פסולה תקיעת קטן? הלוא לפי גישה זו התקיעה היא רק ייצור הקול ולא עצם המצווה, ולכן אין כל סיבה עקרונית לפסול השמעת קול זו על ידי קטן? ואכן, מצינו בגמרא בשבת כג. כי אם נאמר שמצוות נר חנוכה היא לראות את הנר דולק ולא להדליקו בפועל, אזי יכול אדם לברך על נר שהדליקו קטן ולקיים בכך את המצווה[1]!

להגנת הרמב"ם נוכל לטעון, כי תקיעת שופר מסובכת הרבה יותר מהדלקת נר חנוכה. המצווה לתקוע בשופר איננה סתם להפיק קול, אלא להפיק קול בעל מרכיבים מיוחדים אשר יוצרים את החוויות הייחודיות לראש השנה. לכן צריכה התקיעה להתבצע דווקא על-ידי מי שרגיש למימדים אלו. אמנם המצווה היא לשמוע קול שופר, אך לקול זה צריכה להיות משמעות הלכתית מסוימת אשר יכולה להיווצר רק על ידי גדול.

הלכה נוספת העשויה להעיב על שיטת הרמב"ם, נוגעת לכוונה. בדרך כלל אנו פוסקים כי "מצוות אין צריכות כוונה". לכן, לדוגמה, אדם שאכל מצה בליל ט"ו בניסן ללא כוונה לקיים מצוות מצה - יצא ידי חובת המצווה. לעומת זאת, ביחס למצוות שופר מחייבת הגמרא מידה מסוימת של כוונה, כפי שפוסק הרמב"ם עצמו:

"המתעסק בתקיעת שופר להתלמד לא יצא ידי חובתו וכן השומע מן המתעסק לא יצא, נתכוון שומע לצאת ידי חובתו ולא נתכוון התוקע להוציאו או שנתכוון התוקע להוציאו ולא נתכוון השומע לצאת לא יצא ידי חובתו, עד שיתכוין שומע ומשמיע"

(פ"ב הל"ד)

מעניינת במיוחד הדרישה כי השומע יכוון לצאת ידי חובה בתקיעת התוקע, וכי התוקע יכוון בתקיעתו להוציא את השומע. אם המצווה היא רק מצוות שמיעה בעלמא, קשה להבין מדוע צריך התוקע להתכוון להוציא את השומע? לעומת זאת, אם המצווה כוללת גם את מעשה התקיעה, קל יותר להבין את הדרישה שהתוקע יתקע מתוך מודעות מסוימת למעשה אותו הוא מבצע[2].

העיסוק בכל ההסברים האפשריים לצורך בכוונה לשיטת הרמב"ם, חורג מהיקפו של שיעור זה. עם זאת, יש לעמוד בהקשר זה על נקודה נוספת העשויה לתמוך בעמדת הרמב"ם. הרמב"ם בתשובה חוזר על דעתו כי תקיעת שופר היא מצוות שמיעה ולא מצוות תקיעה. כראיה לכך, הוא מביא את העובדה שתקיעה של שמעון יכולה להוציא ידי חובה את ראובן:

"שהמצוה המחוייבת אינה התקיעה אלא שמיעת התקיעה. והיוצא מזה, שאלו היתה המצוה המחוייבת היא התקיעה היה חייב כל אדם ואדם מן הזכרים לתקוע, כמו שחייב כל אדם ואדם לישב בסוכה וליטול לולב, והשומע, שלא תקע, לא היה יוצא ידי חובתו... ואין הדבר כן, אלא המצוה היא השמיעה, לא התקיעה, ואין אנו תוקעין, אלא כדי לשמוע"

(תשובות הרמב"ם ח"א, קמ"ב)

אם כן, הרמב"ם ראה ביכולת לצאת בתקיעת אחרים ראיה לשיטתו כי המצווה היא לשמוע ולא לתקוע.

אמנם, בית הלוי מסביר באופן מעניין את האפשרות לצאת ידי חובה בתקיעתו של אחר לדעת הסוברים כי המצווה היא לתקוע.

בסוף החלק השני של תשובותיו מביא בית הלוי מספר דרשות. בדרשה הט"ו, העוסקת בתפילות ראש השנה, הוא שואל מה התועלת להתפלל בראש השנה באותו פה שחטא במשך כל ימות השנה? הוא משיב באמצעות הגמרא בראש השנה טז:, המורה לומר את פסוקי מלכיות וזכרונות יחד עם התקיעה בשופר. מגמרא זו למד בית הלוי, כי מצוות השופר אינה רק מצווה להשמיע קול אלא היא מהווה צורה של תפילה. מעבר לכך, מסביר בית הלוי, מדובר בתפילה נעלה יותר מהרגיל, כיוון שהיא נעשית באמצעות השופר שלא נטמא בשימוש אסור במשך השנה (בניגוד לפה).

אם אכן שופר הוא אופן של תפילה, ניתן להבין כיצד יכול אדם להוציא את חברו ידי מצוות התקיעה בשופר. ראובן אמנם אינו יכול לקיים מצוות עבור שמעון, אך הוא יכול לקרוא עבורו פסוקים או תפילות. דין זה מכונה בגמרא "שומע כעונה" - השומע נחשב כמי שאמר את הדברים בעצמו. דין זה חל ביחס לכל המצוות הנוגעות לאמירת טקסט. לדעת בית הלוי השופר הוא אופן לא-מילולי לאמירת תפילת ראש השנה, וממילא אפשר לצאת במצוות שופר על ידי אחרים מדין 'שומע כעונה'!

 

---