ה"הסדר"- עקרונות ויעדים

  • רבני ותלמידי הישיבה

ה"הסדר"- עקרונות ויעדים / הרב יצחק שילת *

כמי שהיה לו חלק קטן ביצירת הגרעין הראשון לישיבת "הר עציון", שמחתי במציאת מאה שערים, עם קבלת הגיליון המאה של עלונכם. כן תתמידו תגדילו ותאדירו תורה, ותרבו קידוש השם על עמו ונחלתו.

בדברים להלן ברצוני להתייחס למאמר הראשון בעלון , בו מגולל ראש הישיבה מכובדי הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א את תורת ה"הסדר", בהסברה רחבה ומעמיקה, ובכנות ציבורית נדירה. סבורני כי דיון גלוי בנושאים אלה שבכבשונה-של-עשייתנו-החינוכית, על ידי ראשי ישיבות ורמי"ם, יתרום להעלאת רמת המודעות של כולנו לאתגרים הגדולים הניצבים בפנינו, בבחינת "ישוטטו רבים ותרבה הדעת".

ראשית לשאלה המכונה בפי תלמידים: "הסדר בדיעבד או לכתחילה?" את חובת ההשתתפות של תלמידי ישיבה במלחמת מצוה של עזרת ישראל מיד צר - כבר הורו והוכיחו במאמרים מפורטים שני זקני רבותינו נ"ע, בשעה שעלתה השאלה על הפרק לראשונה בדורנו בזמן מלחמת השחרור, הלא הם מו"ר הרצי"ה קוק הכ"מ זצ"ל, במאמר שפרסם אז בשם "למצות הארץ" [1] והרש"י זוין זצ"ל, במכתב גלוי שפרסם אז בשם "לשאלת הגיוס של בני הישיבות" [2]

בעניין זה של הצלת נפשות קהל ישראל איני רואה מקום לסווגו של הרא"ל המדבר על "כמעט כל בחור בישראל" (עמ' 12), בהוצאה מן הכלל של "אליטה אצילה" המיועדת ל"התמחות רוחנית". האליטה האצילה שלנו, שאינה עוסקת בלחימה בפועל אלא נושאת כפיה בתפילה בעת קרב, ומרוממת את רוחם של ישראל לאביהם שבשמים - הם זקני הדור, שאינם מתאימים פיסית לקשרי המלחמה, והיו ידיהם אמונה. אך בחירי התלמידים כיהושע בן נון, נער לא ימיש מתוך האוהל - יוצאים לקרב, וחולשים את האויב לפי חרב, ונתבעים על ביטול תורה בהפוגות לילה ("שהרי אינכם נלחמים בלילה" רש"י מגילה ג. ) ולנים בעומקה של הלכה בין קרב לקרב. ערכן וכוחן של תורה ותפילה, אשר בזכותן ישראל מתגברים, אינם גורעים מאומה מן החיוב ההלכתי - הממשי המוטל על כל בחור בישראל - אם הוא רק מסוגל לכך פיסית - לצאת לעזרת ה' בגיבורים[3]. את מי שיטען כי מספר החיילים בצה"ל מספיק, והמצוה של הצלת נפשות יכולה להתקיים על ידי אחרים - הייתי מזמין לסיור בקו הירדן בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים, בשעה שכל­ צה"ל היה מגויס, והכוננות לאפשרות שלכניסת ירדן למלחמה ושעיטת שריון האויב לעברנו - היתה מיידית. מובטחני כי סיור כזה היה ממחיש לו מה משמעותה של עוד חטיבת שריון או עוד גדוד חי"ר בצה"ל בשעה של סכנת נפשות.

ה"הסדר" הוא איפוא לכתחילה, ככל חיוב הלכתי ברור וקבוע אחר (ה"דיעבד" היחיד שבו הוא כמובן הדיעבד של המציאות הכופה עלינו מלחמות, כפי שהיטיב להסביר הרא"ל, ונוח לנו שלא נבראה מלחמה, אלא אויבינו היו משלימים איתנו, ומכירים בבעלותנו האלוקית על כל ארצנו, לטוב להם ולעולם כולו).

לעומת זאת אי גיוס של בני ישיבות לצה"ל הוא ענין של "בדיעבד". כך קבע נשיא ועד הישיבות בזמנו, הגאון רא"ז מלצר זצ"ל בעל "אבן האזל", שאמר בפירוש- לפי עדות מזכיר ועד הישיבות הרב טננבוין בשיחה עם מו"ר הרצי"ה זצ"ל - כי עקרונית אין פטור הלכתי לבני ישיבות מצבא [4], אלא שיקולים של "תורה מה תהא עליה" ו"עת לעשות לה'" הם המנחים את הישיבות בבקשת הפטור לתלמידיהן.

השאלה הגדולה הניצבת בפנינו, בני הישיבות הנוטלים חלק בשירות הצבאי, היא: כיצד אנו מתמודדים עם טענת "תורה מה תהא עליה?" האם נצליח אנו להעמיד מנהיגות תורנית בקנה מידה לאומי, ועימה דור שלם של תלמידי חכמים ובני תורה מובהקים, או שמא צודקים אותם האומרים שה"הסדר" טוב לכל היותר בשביל "להוציא בעלי בתים טובים"? ובמלים אחרות: האם ההיענות למצפוננו ההלכתי, המחייב אותנו ליטול חלק במצות הצלת ישראל מיד צר, גוזרת עלינו בינוניות רוחנית?

אלו הן שאלות נוקבות, ונראה שעל קרקע שאלות אלו צמח רעיון ה"הסדר" [5] . ה"הסדר" - כפי שקובע הרא"ל בצדק - אינו פשרה בין יריבים. אין לנו חלילה כל יריבות עם גורמי הביטחון, אדרבה, אנו רואים את עצמנו חרדים לביטחון המדינה - במובנו המעשי, הצבאי, של המושג הזה - לא פחות מאשר העומדים בראש מערכת הביטחון. אך דאגתנו העמוקה ואחריותנו הכבדה לעתידו הרוחני של עם ישראל ושל ראשית צמיחת גאולתנו - מנחה אותנו למצוא דרך שתהווה פשרה בין שתי התביעות המוסריות העליונות הללו: הצורך הדחוף בהעמקת, הגדלת והאדרת לימוד התורה בישראל מחד, וצו הקודש של שמירת בטחון המדינה מאידך. יש לציין כי ראשיתו של ה"הסדר" ברעיון דומה, המקובל גם על החלק החילוני של החברה הישראלית, הלא הוא רעיון הנח"ל, שהווה פשרה בין המשימה הבטחונית למשימה אחרת בעלת חשיבות לאומית-ממדרגה-ראשונה (כך לפחות נחשבה בזמן הקמת הנח"ל): חיזוק ההתיישבות החקלאית. השינויים שחלו במרוצת השנים במסלול הצבאי של הנח"ל, והשאלה באיזו מידה הם צריכים לחול גם על ה"הסדר", מביאים אותנו אל השאל המרכזית השניה, והיא:

מהי משמעותו של ה"הסדר" מהבחינה הצבאית?

לשאלה זו יש שתי תשובות אפשריות:

ה"הסדר נועד להכשיר את תלמידי הישיבות להשתתפות במלחמה, אם זו תפרוץ ח"ו.

ה"הסדר" מהווה תחליף מקוצר לשירות צבאי רגיל, על כל המשתמע מכך (פעילות בט"ש, מילוי תפקידים לא קרביים במערכת הצבאית וכו').

עלי מקובלת האפשרות הראשונה. ואסביר מדוע: משום שאם בחלוקה צודקת של הנטל הבטחוני עסקינן - הרי חייבים אנו לשרת שלוש שנים. לא 15 חודש ולא 30 חודש, אלא 36 חודש, כמו כל חייל אחר. על השאלה "האמנם שפשוט שמותר לי להעמיס על חברי נטל נוסף מפני שאני שואף ללמוד?" (עמ' 14) - יש לדעתי לענות כך: אם זה משום "שאני שואף ללמוד", שיש לנו שאיפות אישיות, אמביציות רוחניות - אזי התשובה היא: לא ולא! אך אם אנו מאמינים שאנו משרתים פחות משום שביתרת הזמן, והרבה מעבר לה, אנו עסוקים ברצינות ובמסירות בשירות לאומי אחר, בלימוד תורה לשם עם ישראל, לשם העלאת אור התורה בישראל, ואם מאמינים אנו כי חשיבותו של שירות זה בדורנו, בדור בין השמשות, בדור עקבתא ואתחלתא, היא חשיבות עליונה, קריטית - הרי מוותרים אנו, בלי רגשי אשמה, על כך שהצדק כולו ייראה, ואנו מעדיפים לעשות את מה שרק אנו יכולים לעשותו, ולא יעשה על ידי אחרים [6]. בדרך צחות קורא אני על ציבור בני ישיבות ה"הסדר": "למען צדקו - יגדיל תורה ויאדיר!" זהו תפקידו וזהו צדקו.

כל זאת - עד לשעת חירום בטחונית, שבה אין "אחרים": חתן מחדרו וכלה מחופתה, וכל שכן תלמידי חכמים [7].

הדגשתי "הצדק כולו" ייראה - משום ש"כתם הפרזיטיות" אותו מזכיר הרא"ל נמחק מעלינו כבר מזמן. אין כיום אדם בישראל, חילוני כדתי, שאינו יודע כי בקו הראשון של הקרב בני ישיבות ה"הסדר" הם שותפים שווים, באחות לוחמים נפלאה, באהבת-לב-ונפש לאחיהם "החילוניים"- בחייהם ובמותם לא נפרדו - על איזו "פרזיטיות", אל איזה "נהמא דכיסופא", אפשר עוד לדבר כיום?!

ומכאן לשאלה השלישית : מהו אופיו של המסלול הצבאי הרצוי ל"הסדר"? לאור כל האמור לעיל נראה לי כי עלינו לחתור לכך שה"הסדר" יהפוך - במידת האפשר, ובהתאם לכושר הגופני של התלמידים (אותו יש לטפח!) - ל"יחידות עילית" צבאיות. אנו רוצים לתת לצה"ל את המקסימום בשעת מבחן, אך לא פחות מזה אנו רוצים לתת את המקסימום למשימתנו התורנית בשעת רגיעה. יתר על כן: המקסימום האחד תלוי בשני. אנשים בעלי כח רצון, אמונה גדולה ותודעת שליחות, יגיעו להשגים צבאיים טובים יותר מאנשים בינוניים בשאיפותיהם ובאישיותם. המסלול הצבאי הרצוי ל"הסדר", לדעתי, הוא מסלול של אימונים אינטנסיביים. קורסים קשים, מתקדמים, חשובים ויעילים ככל האפשר, בזמן קצר ככל האפשר. לא "תעסוקה" (ולא אבטלה...), אלא אימונים, ושוב אימונים. גם את תרומתם של הכ"ף-למ"דים לשעת מבחן אפשר לשפר על ידי אימונים מתאימים במקצועות קרביים - למחצה, בתחומי ההנדסה, התותחנות, הרפואה, הקשר, המודיעין וכיו"ב. באחת: מתוך אמון הדדי בין הישיבות למערכת הביטחון אפשר, להערכתי, להגיע למסלול יעיל יותר, תורם יותר, ואף קצר יותר, של ה"הסדר", מן הבחינה הצבאית. ובאשר לבחינה התורנית - בהגברת תודעת שליחותינו הלאומית, ובריכוז הכחות להעלאת הרמה הלימודית והמוסרית - עלה נעלה, גם יכול נוכל בעזרת ה', להצמיח גדלות תורה בישראל.

הבו גודל לא-להינו!


* ר"מ בישיבת "ברכת משה" במעלה-אדומים.

[1] נדפס ב"לנתיבות ישראל" א'.

[2] בחתימת "אחד הרבנים". לצערנו המכתב לא נתפרסם כל כך, וטרם נדפס בספר.

[3] לפי עדות נאמנה שקיבלתי, כשפרצה מלחמת ששת הימים התייצב בלשכת הגיוס בבני ברק אחד מגדולי התורה המיוחדים, מתלמידיו המובהקים של החזון איש, וביקש לצטרף למאמץ המלחמתי. (לתלמיד אחר שרצה ללמד ממעשה רב זה שרק בפרוץ מלחמה יש עניין להצטרף, אך לא לאימונים - עניתי, שלגבינו הרי זה כמי שמוכן להבטל מלמוד תורה לשם נטילת הלולב, אך אינו מוכן ללכת לשוק לקנותו).

[4] במיוחד הדגיש כי אין פטור כזה בדברי הרמב"ם בסוף הל' שמיטה ויובל. נראה לענ"ד שהרא"ל מאריך ומתחבט יותר מדי בהתמודדות עם טענה מצויה זו שאינה אלא טעות על גבי טעות:

א. כי הרמב"ם אינו פוסק שם הלכה כלל, אלא מלמד אמונה ומוסר, כמו בסיומי ספרים אחרים (עיין למשל סוף ס' אהבה, עבודה, טהרה, קנין), כמ"ש הרא"ל וקדמו מו"ר הרצי"ה זצ"ל במאמרו הנ"ל.

ב. כי במסקנה "המעשית" שם לא נזכר כלל פטור ממלחמה, אלא רק: "ויזכה לו בעוה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים".

ג. כי גם זו כמובן אינה מסקנה הלכתית-מעשית, שהרי הרמב"ם אוסר בפירוש ובחומרה קבלת תרומות כל-ידי תלמדי חכמים (הל' תלמוד-תורה ג, י, פי' אבות ד,ה), אלא פירושה סייעתא דשמיא בפרנסה קלה שלא תגזול את זמנו, וכלשון הרדב"ז שם: "הקב"ה יזכה לו להרויח בעולם דבר המספיק לו, ולא שישליך עצמו על הציבור".

ד. כי נראה שאף ללויים עצמם אין פטור מהשתתפות במלחמה, שכן אין זכר לכך בהל' מלכים ומלחמותיהם (עיין שם בפ"ז), כמו שכתב הרא"ל, והלשון בהל' שמיטה שם הל' י', וכן בספר המצות, לא תעשה קס"ט-ק"ע, מוכיחה שלא שמדובר על מניאת הנאה ממונית מן המלחמה מהלויים (והלשון "לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן" צריכה לפי"ז להיקרא בנשימה אחת, ופירושה: לא עורכין מלחמה על מנת לנחול ולזכות לעצמן).

[5] אגב, את המונח "הסדר", בעניננו, טבע הרש"י זוין זצ"ל במאמרו הנ"ל, וז"ל שם: "מבחינה מעשית יש אולי חשש שהישיבות יתרוקנו... ותורה מה תהא עליה, אבל לשם כך יש להיכנס למשא ומתן עם מוסדות הגיוס על הסרים מעשיים ידועים, ותמיד אפשר למצוא את הדרך להקלות והגבלות".

[6] טענתו של הרא"ל כלפי "התפיסה המקובלת ע"י רבים שעל בני תורה להכשיר עצמם לקראת מלחמה אפשרית אך שהם פטורים מלמונעה" (עמ' 13) - אינה מובנת לי כלל: האם מניעת מלחמה תלויה במספר החיילים והחיילות במדים המצויים ברגע מסוים בבסיסי צה"ל, או שהיא תלויה בגדלו ובעצמתו של הכח המוכן להיקרא בכל רגע ולעלות על הטנקים? למשימות הבט"ש בעיתות רגיעה הרי כולי עלמא לא פליגי שדי במספר מוגבל של חיילים!

[7] לשון הערוך ערך אנגריא, ועיין מאמרו הנ"ל של הרב זוין.