ההפרשה בפועל, חלק א'

  • הרב אלי טרגין והרב משה כהן
הלכות המטבח
שיעור מספר 3
ההפרשה בפועל, חלק א'
לאחר שבשיעורים הקודמים ראינו את יסודות תרומות ומעשרות ואת תנאי החיוב המחייבים הפרשה, את שני השיעורים הבאים נקדיש לצדדים הנוגעים לעצם ההפרשה. בשיעור זה נעסוק בנושא האדם המפריש, דהיינו מי רשאי להפריש.
א. מי רשאי להפריש - התנאים הבסיסיים
המשנה הראשונה במסכת תרומות מונה את אלו שאינם ראויים להפריש תרומות ומעשרות:
חמשה לא יתרומו, ואם תרמו - אין תרומתן תרומה. החרש והשוטה והקטן והתורם את שאינו שלו; עובד כוכבים שתרם את של ישראל אפילו ברשות - אין תרומתו תרומה.
דברי המשנה, שנפסקו בשו"ע (יו"ד, של"א, ל), מלמדים אותנו שבכדי שאדם יוכל להפריש תרומות ומעשרות, צריך שיתקיימו בו שני תנאים:
א. בר דעת, למעט חרש שוטה וקטן (חש"ו).
ב. בעלים על הפירות, להוציא תורם את שאינו שלו וגוי[1].
מדוע יש צורך בדעת? הירושלמי (תרומות א', א) דורש "'אשר ידבנו לבו' (שמות, כ"ה, ב) - פרט לחרש ולשוטה", אך הלימוד נראה תמוה, שהרי הפסוקים שם עוסקים בתרומת המשכן ולא בתרומות ומעשרות. כנראה שירושלמי מבין מן הפסוקים עקרון יסודי במהות תרומה בכלל: תרומה היא דבר שניתן בנדיבות לב, מתוך תודעה ורצון פנימי של נתינה. דבר זה נכון בכל מושגי התרומה, וביניהם גם בתרומות ומעשרות; ועל כן, חרש שוטה וקטן, החסרים את העומק התודעתי הנדרש, אינם יכולים להפריש,[2] וגם בדיעבד תרומתם אינה תרומה. כך גם הסביר הרמב"ם בפירושו למשנה - (ד"ה "ותרומה") - "לפי שאין בהם שכל להתנדב".
בהמשך הפרק (משנה ג') מובאת דעתו של ר' יוסי שקטן "משבא לעונת נדרים תרומתו תרומה", דהיינו שקטן בגיל של שנה לפני הגדלות[3] (12 לבן ו11 לבת) - יכול להפריש. בפשטות, ר' יוסי חולק על פשט המשנה שהבאנו לעיל, לפיה קטן לא יכול להפריש (גם בדיעבד) הגר"א (שו"ע, שם, סעיף קטן עח) הכריע כסתם משנה, אך הרמב"ם (תרומות ד', ה') והשו"ע (שם, לג) פסקו כר' יוסי. אולם, ראשונים רבים (עיינו רמב"ם בתשובה צ"ח, ותפארת ישראל הלכתא גבירתא שם)[4] ביארו שר' יוסי מודה שלכתחילה רק גדול מפריש, וחידושו הוא בכך שבדיעבד תרומתו תרומה.
למעשה, אין לאפשר לקטן (פחות מ-13 ויום אחד לבן או 12 ויום אחד לבת[5]) להפריש תרומות ומעשרות. בדיעבד, אם ילד מעל גיל 12 או ילדה מעל גיל 11 תרמו - התרומה חלה.
המשנה לעיל כתבה שאסור לתרום בשביל אדם ללא ידיעתו, אך יש מצבים רבים שבהם אדם שאינו בעל הבית יכול להפריש לכתחילה. נתחיל במקרה הפשוט יותר - מינוי שליחות מפורש, ולאחר מכן נראה שיש מצבים בהם אף ללא נטילת רשות מפורשת מבעל הבית ניתן להפריש.
ב. מינוי שליח
 שאלת השליחות בתרומות ומעשרות היא שאלה מעשית מאוד, שכן כיום רוב הצבור מסתמך על משגיחי הכשרות, שהם השליחים (של המגדלים או המשווקים) המבצעים בפועל את ההפרשות. הגמ' (קידושין מא:) לומדת שהמושג "שלוחו של אדם כמותו", הקיים בכל התורה, רלוונטי אף בתרו"מ, וכך נפסק גם בשו"ע (שם, כט). במקרה כזה, השליח יברך את ברכות ההפרשה ופדיון מעשר שני[6]. אולם, יש הנוהגים שלא להסתמך על הפרשתם של משגיחי הכשרות, ולהפריש שוב בבית (בלא ברכה). נוהג זה נובע משני חששות מרכזיים: שליחות לדבר שלא בא לעולם (עיינו נזיר יב.), וחזקת שליח עושה שליחותו (האם ניתן לסמוך על כך שהשליח בצע את שליחותו בלי לשאול אותו על כך).[7]
החשש לשליחות לדבר שלא בא לעולם נובע מכך שבדרך כלל כדי לא מדובר בהתקשרות ישירה בין הבעלים למשגיח מסוים, אלא בהסכם ארוך טווח עם גוף כשרותי גדול, בו משגיחי כשרות מקבלים מינוי מבעל הבית להפריש למשך תקופה ארוכה. הבעיה בכך היא שהבעלים אינו מחדש את השליחות בכל יום ויום, ולפעמים מינוי השליחות נעשה בטרם ישנו יבול כלשהו. בהשגחות מהודרות דואגים שמינוי השליחות ייעשה בכתב, על פי דברי המרכבת למשנה (גירושין, ג') ששליחות כזו מועילה גם לדבר שלא בעולם; אך גם לנוהגים למנות שליח בעל פה יש בהחלט על מה לסמוך.[8]
בנוגע לחזקת שליח עושה שליחותו - הגמרא בגטין סד. דנה בסוגיה זו, ומביאה מחלוקת בין רב ששת ורב נחמן האם חזקת שליח עושה שליחותו מועילה רק בדרבנן או אף בדאורייתא. השו"ע (של"א, לד) פסק שרק מדרבנן, והרמ"א (שם) פסק שאף בדאורייתא. אם כן, אליבא דרמ"א ודאי שיש לסמוך על המשגיחים, אך גם לשו"ע נראה שיש לסמוך עליהם, שכן במציאות של היום תרו"מ הם מדרבנן.[9] אולם, החזו"א (מעשרות ז', סעיף קטן טז) סובר שדבר שעיקרו מהתורה מתייחסים אליו כדאורייתא, ולכן אין סומכים על חזקה זו אפילו אם מדובר בתלת דרבנן. למעשה, נראה שגם לשו"ע ניתן לסמוך על המשגיחים, כיוון שהם מקבלים תשלום, וכבר כתב האחיעזר (ג', אבן העזר, עג) שבכל שליח בשכר סימכים על חזקת 'שליח עושה שליחותו', וכן פסק במפורש הרב אלישיב (מובא בספר "הקלין בדמאי", ובמשפטי ארץ עמוד 30) בנוגע לעניינו.
אולם, ניתן לסמוך על החזקה רק אם המשגיחים אכן יודעים כיצד לבצע את מלאכתם, ולצערנו, מתברר שבמקרים לא מעטים המשגיחים אינם יודעים להפריש כדין. אצל חלקם ישנה בעיה באמירת הנוסח (הנוסח משובש או שהם אינם מבינים לגמרי את הנוסח) ואצל אחרים באופן ההפרשה (לא מפרישים כמות מספקת וכדומה).
למעשה, מנהג ישראל תורה, וראוי לסמוך על הפרשת המשגיחים, אך יש לוודא שמדובר בהשגחה מוכרת, ששכרה אדם ירא שמיים הבקיא במלאכתו.
ג. אורח
המשנה בדמאי (ז', א) מלמדת שאורח שאינו סומך שהמארח ("בעל הבית") הפריש תרומות ומעשרות, יכול להפריש בעצמו (בהמשך נביא את דברי המשנה במלואה). הירושלמי (במקום) מדגיש שהאורח צריך להזהר שבעל הבית לא יקפיד על כך שחושדים בו, וכן פסק הרמב"ם (מעשר, ט', ז).
מדוע האורח יכול להפריש, הרי אין האוכל בבעלותו? בכדי לענות על שאלה זו יש לבאר יותר את הפגם ב"תורם שאינו שלו" (שמופיע במשנה לעיל). הירושלמי (על המשנה שם), מסתפק האם הבעיה היא בכך שהפירות אינם שייכים לו, או בכך שהם שייכים למישהו אחר, ומביא מקרה של הפקר כנפקא מינה. בפשטות, ההתבלטות כאן היא האם חוסר היכולת להפריש מפירות של אחר היא פגיעה בבעלות של אדם אחר, או שיש בתרומה דרישה נוספת לבעלות חיובית. לכאורה שאלה זו היא העומדת בבסיס מחלוקת הראשונים (ראו בהמשך) האם זכין מועיל בתרומות ומעשרות ('זכין' פירושו שאדם פועל בשמו של אדם אחר, ללא ידיעתו, כאשר הפעולה המבוצעת היא לזכותו של האחר, שברור שהוא מעוניין בה, למשל לקבל עבורו מתנה). בפשטות, לדעה בירושלמי שיש צורך בבעלות חיובית, אזי רק מינוי מפורש יועיל, ואילו לדעה החולקת מספיק גילוי דעת שבעל הפירות רואה זאת בחיוב, מדין זכין[10]. בשאלה האם יש צורך בשליחות בתרו"מ נראה שיש סתירה בין שתי סוגיות בבבלי, ונחלקו הראשונים כיצד להכריע;[11] הראשונים האריכו בכך, ונציין שלמעשה רוב הפוסקים סבורים שזכין מועיל בתרו"מ[12] (חזו"א, זרעים, ליקוטים, א', א; קרית ספר, תרומות, ד'; ועוד)[13].
כעת נשוב לדין אורח, הרשאי להפריש מפירות שהוא מקבל. ניתן להבין זאת בשני אופנים:
א. להבנה שאין צורך בבעלות, אלא רק בכך שנוח לבעל הבית, פשוט שהאורח יכול להפריש, מדין זכין, וכך פשט הירושלמי (שם), שתולה את השאלה בנחת הרוח של בעל הבית.
ב. להבנה שיש צורך בבעלות חיובית, יש מקום לראות את האורח כבעלים על האוכל שהוא מקבל. [14] כך לכאורה עולה מדברי הרמ"א:
אורח שיושב אצל בעה"ב, ונוטל חלקו וקידש בו,[15] הוי מקודשת.[16]
(אבן העזר,כ"ח, יז).
ד. אורח בשבת
במקרה שאדם מתארח בשבת אצל אדם שהוא איננו סומך עליו הסיפור מסובך יותר, שכן בשבת אסור להפריש תרו"מ (עיינו רמב"ם, שבת, כ"ג, יד). בסיטואציה זו יש לנהוג כדברי המשנה (שהזכרנו לעיל בקצרה):
המזמין את חבירו שיאכל אצלו, והוא אינו מאמינו על המעשרות, אומר מערב שבת: מה שאני עתיד להפריש מחר הרי הוא מעשר ושאר מעשר סמוך לו. זה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר עליו, ומעשר שני בצפונו או בדרומו, ומחולל על המעות.[17]
(דמאי, ז', א).
הירושלמי (שם) כותב שבשעת ההפרשה צריך לחזור על הנוסח בלחש. כמו כן, הוא מסייג שתנאי זה אפשרי בטבל רק אם הפירות ברשותו בערב שבת (כפי העולה במשנה בהמשך, עיינו דמאי ז', ה'), אך במשנתנו, שמדובר באירוח והפירות אינם ברשותו בערב שבת, פתרון זה אפשרי רק בדמאי,[18] וכן פסק הרמב"ם (מעשר, ט', ז - ט).[19]
כיצד תנאי זה מועיל? נחלקו בכך הגרש"ז והחזו"א: החזו"א (דמאי, ט', יג, ד"ה "התקנה הג'") ביאר שבאופן מהותי ההפרשה חלה בשבת - לאמירה בערב שבת אין השפעה 'אמיתית', אלא שחז"ל לא אסרו להפריש בשבת אם התנה כנ"ל בערב שבת[20]. הגרש"ז (שמירת שבת כהלכתה, פרק י"א, הערה פז) הבין שעיקר ההפרשה היא בערב שבת, אלא שחלות ההפרשה היא רק בשבת (והדגיש שצריך להתנות בפירוש שהחלות תהיה רק בשבת). נפקא מינות בין שתי הדעות הן עיתוי הברכה[21] ונוסח ההפרשה (עיינו חזו"א, שם, סעיף קטן טו, שמירת שבת כהלכתה שם, סעיפים י"ט וְכ"ד): להבנת החזו"א, שעיקר ההפרשה הוא בשבת, יש לברך בשבת, וכן את נוסח ההפרשה בשבת יש לומר כרגיל; ואילו הנוסח הנאמר בערב שבת צריך להיאמר בלשון עתידי - "היותר מאחד ממאה ממה שאני עתיד להפריש יהא תרומה גדולה... אותו אחד ממאה... יהיו מעשר ראשון..."[22]. לעומת זאת, להבנת הגרש"ז, שמעשה ההפרשה נעשה ביום שישי, אזי יש לברך בערב שבת[23], והנוסח הנאמר אז נאמר בלשון הווה, כפי שכתוב במשנה וברמב"ם (לעיל - "מה שאני עתיד להפריש מחר הרי הוא מעשר... זה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר עליו..."); ובשבת, כאשר מפריש בפועל, אינו צריך לומר ממש בפה (שמירת שבת כהלכתה), אלא מספיק שייזכר בתנאי, כפי שעולה בפשט הירושלמי.[24]
למעשה, בשמירת שבת כהלכתה הביא את שתי האפשרויות, אך נראה שיש לנהוג בדרכו של הגרש"ז, שכן פשט המשנה והרמב"ם הם בלשון הווה, כשיטתו של הגרש"ז (כפי שציין בשמירת שבת כהלכתה, הערה פז). בנוסף לכך, יש לכך יתרון מעשי - אמירת הנוסח אצל האורח יכול לגרום לאי נעימות, ולאור הבנת הגרש"ז מספיק להיזכר בתנאי שאמר בערב שבת.
לסיכום: המתארח אצל אדם שחושש שלא הפריש תרו"מ, כך שהפירות מוגדרים כדמאי[25], יאמר את נוסח ההפרשה שהובא לעיל בערב שבת, ובשבת, כאשר יקבל את האוכל, יפריש בפועל וייזכר בתנאי (וטוב שאף ירחש בשפתיו).
ה. הפרשה על ידי בני הבית
בני המשפחה יכולים להפריש תרו"מ ללא בקשת רשות מראש המשפחה בתנאים מסוימים:
האישה יכולה להפריש מכל מה שנמצא בבית ועומד לאכילה.[26] לגבי הילדים, בתוספתא (תרומות, א' ,ו) מפורש שהם יכולים להפריש על מה שהם רוצים לאכול. היתר זה הורחב על ידי הרב קנייבסקי (דרך אמונה, תרומות, פרק ד', ד"ה "עושה אדם" בסופו) לכך שאם הבעל גילה דעתו פעם אחת שהוא רוצה שאשתו או בניו (שמעל גיל מצוות) יפרישו, הם יכולים להפריש מכאן והלאה גם ללא בקשת רשות מדין זכיה.
 
 
 
 
 
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, למשה כהן ולאלי טרגין, תשע"ב
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 
 

[1]   גם כאשר הגוי קיבל רשות מבעל הבית לתרום, בכל זאת יש פגם ב"בעלות" (כפי שהדגיש השו"ע), כיוון שגוי אינו שייך בשליחות (ב"מ כב., עא:; בדין שליחות נרחיב בהמשך).
[2]   כך גם עולה בהמשך הירושלמי, המציין שבמעשים של חש"ו יש מעשה "ואין בהן מחשבה", ואילו בתרו"מ נדרשת מחשבה, כפי שנאמר "ונחשב לכם תרומתכם" (במדבר, י"ח, כז).
[3]   כך עולה במשנה בנידה מה:, וזהו ההסבר המקובל (רש"י גטין מו., מהר"י קורקוס על הרמב"ם תרומות ד', ה), אך יש חולקים (להרחבה, עיינו בהתורה והארץ, חלק ד', עמודים 327-328).
[4]   נראה שפרושם נובע מהניסוח הדיעבדי של המשנה "תרומתו תרומה" (דרך אמונה תרומות פ"ד, ציון הלכה אות קמ"ח).
[5]   מקרה זה יכול להיות מעשי במסיבת בת מצווה שנעשת בה הפרשת חלה, אך לא כל הנוכחות הגיעו לגיל בת מצווה.
[6]   הרמב"ם (ברכות, י"א, יב) כתב שכאשר אדם מפריש לעצמו יברך "להפריש", אך כאשר מפריש עבור אחרים יברך "על הפרשת תרומה", ומקורו בפסחים ז: לעניין מילה. אולם, החלת לחם (ז', ג) דחה את הרמב"ם, שהרי מעולם לא שמענו חלוקה זו בפוסקים. הוא מחלק, על פי הרמב"ן והר"ן (בפסחים שם), בין תרומה לבין מילה וביעור חמץ: בתרומה השליח איננו יכול לתרום שלא מדעת בעל הבית, (ב"מ כב. - "מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם"), וזאת בניגוד למילה וביעור חמץ, שאחר יכול לפוטרו שלא מדעתו. ועיינו עוד מעדני ארץ (תרומות, פרק ד', סעיף ה', אות ב).
[7]   בנוסף, במקרה של בעלות משותפת (מצב שכיח מאד), ישנה חשיבות להקפיד במקרה של מינוי משגיח להפרשה שכל בעלי הבית ימנו יחד את השליח. כך למד הסמ"ג (עשין, קמ"א) מדברי הגמ' בב"מ כב. שדרשה "מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם", והובאו דבריו בבית יוסף (יו"ד, שכ"ח), ברמ"א (יו"ד, שכ"ח, ג) ובש"ך (שם, סעיף קטן ו).
[8]   וזאת מכמה סיבות:
     א. המהרי"ט (חלק ב', כג) טוען שבמינוי כללי לא ניתן להיות שליח לדבר חדש, אך אם ממנה אותו לדבר מסוים ומוגדר הדבר תופס גם אם עוד לא בא לעולם. אולם, דעה זו אינה מוסכמת על כולם.
     ב. החכמת אדם (שערי צדק סימן ח', בינת אדם שם) אומר שניתן למנות שליח על דבר שלא בעולם בדין דרבנן. ראוי לציין שבהסכמות לספר כל מי שנתן הסכמה חלק עליו בדיוק בנקודה זו.
     ג. דין זכין - אם מינוי השליחות אינו תופס, ניתן לומר שהמשגיחים פועלים מדין 'זכין', עליו נרחיב בהמשך.
[9]   עיינו בשני השיעורים הקודמים.
[10] יש לציין שתלייה זו אינה מוכרחת לגמרי, וייתכן שהמחלוקת בזכין אינו נוגע להבנות ברמת הבעלות הנדרשת בתרומה אלא בהבנת דין זכין - הוא מדין שליחות או לא.
[11]            בקידושין נב: נאמר במקרה שאדם ירד לשדה חבירו ולקט והפריש עבורו, אם "בא בעל הבית ומצאו, ואמר לו כלך אצל יפות, אם נמצאו יפות מהן - תרומתו תרומה", כיוון שנוח לבעל הבית בכך, וכן פסקו הרמב"ם (תרומות ג', ד), והטור (של"א, לא). אולם, בב"ב כב. הגמרא מעלה שניתן להפריש עבור אחר רק במקרה של שליחות, ויש שדחקו שזו גם כוונת הגמרא בקידושין, למשל תוס' (קידושין שם ד"ה "אם נמצאו") ורשב"א (נדרים לו: ד"ה "הא").
[12]            גם לדעה שזכין אינו מועיל באופן בסיסי, יש מצבים בהם הוא כן יועיל:
א. בהפרשה מפירותיו של המזכה על פירותיו של בעל הפירות (עיינו נדרים לו:; רמב"ם, תרומות, ד', ב; שו"ע, סעיף ל"א).
ב. במקרה של "זכות גמורה" (עיינו תרומת הדשן קפ"ח; רמ"א, יו"ד, שכ"ח, ג; חזו"א, זרעים, ליקוטים, א, א; [הועתק מאבן העזר, סימן מט]; ר' שמעון שקופ, קידושין, סימן י"ט; אמרי בינה, תרומות, סימן ו').
[13]            מכוח הבנה זו הרב בהר"ן היה נוהג בכל יום ויום להפריש תרומות ומעשרות עבור כל מי שלא תרם, בהתבסס על דין זכין. הוא טען שתמיד יש מציאות של יותר ממאית שהולכת לאיבוד בשדה, ואם כן נוח לכולם שיקבע להם שתרומה ותרומת מעשר שלהם יהיו בחלק זה, וכך עשה. הגרש"ז (קונטרס לאפרושי מאיסורא) תמך בכך באופן עקרוני, והעלה שבתוספת כמה תיקונים נוכל להשתמש בדרך זו. כמו כן, ישנן עדויות שהוא סמך הפרשת הרב בהר"ן הלכה למעשה, במקרה של שכחה להפריש לפני שבת (בשבת אסור להפריש) בצירוף קולות נוספות.
[14]            ניתן למצוא שתי נפקא מינה בין ההבנות:
א. מעשה קניין. להבנה לפיה האורח יכול להפריש מדין בעלים, הוא צריך לעשות מעשה קניין באוכל; להבנה לפיה יש לו רשות להפריש ללא בעלות, הרי שאין צורך בכך. הרב אפרתי (הליכות שדה, גיליון 54) הביא בשם הרב אלישיב שכדאי להגביה את האוכל כדי לקנותו, אך נראה שהעולם אינו נוהג כך.
ב. אם בעל הבית מתנגד להפרשה. להבנה שהאורח הוא בעלים, אז לכאורה ההתנגדות להפרשה לא רלוונטית, אך להבנה לפיה יש צורך ב"נחת" אז יש להחמיר כאן. הרב אפרתי (הליכות שדה, שם) מביא בשם הרב אלישיב שבספק טבל ניתן להקל במקרה כזה.
[15]            דהיינו קידש בו אישה.
[16]            הב"ש (שם, סעיף קטן מו) מקבל את דין הרמ"א, אך הט"ז (שם, סעיף קטן לד) חולק וסבור שאינו נחשב כבעלים גמורים ורק ספק מקודשת, וכנראה סבור שיתכן שהאורח רק מקבל רשות לאכול, ללא בעלות. אולם, יתכן שלגבי הפרשת תרו"מ גם הט"ז יודה - ניתן לומר שבעל הבית מקנה את האוכל לאורח לצרכי אכילה בלבד, ועל כן למרות שלא ניתן לקדש באוכל, ניתן להפריש ממנו תרו"מ, שהרי ללא ההפרשה האורח לא יוכל לאכול.
[17]            בשיעור הבא נסביר את נוסח ההפרשה שמקובל בימינו, המסתמך על משנה זו.
[18] בימי המשנה, פירות דמאי היו פירות שנקנו מאדם שאינו נאמן על הפרשת תרו"מ. באופן כללי, תרומה גדולה הפריש כל העם, אך את השאר (מעשר ראשון, תרומת מעשר, מעשר שני ומעשר עני) חלק הפרישו וחלק לא. לכן, רבי יוחנן תקן שמי שקונה פירות מאדם שאינו נאמן על תרו"מ, צריך להפריש מעשר ראשון, תרומת מעשר (מן המעשר הראשון), ומעשר שני או עני.
[19]            א. בגמרא ביבמות צג. מובא סיפור שממנו משמע שהתנאי מועיל גם בטבל כאשר אינו ברשותו, אך הרמב"ם פסק כירושלמי.
     ב. ניתן להשתמש בפתרון זה לא רק במקרה של אירוח, אלא גם אם יש לו פירות ברשותו שהוא אינו רוצה להפריש מהם בערב שבת, כגון אבטיח שבשל שמירה על טריותו פותחים אותו רק בשבת (וכיוון שהפרי ברשותו - ניתן לתנות כך גם בטבל ודאי).
[20]            אחד מהקשיים בדברי החזו"א הוא שלא ברור מדוע שתנאי זה יועיל - מדוע חכמים התירו במצב זה?
[21]            במקרה של טבל ודאי (שכן לא מברכים בהפרשה מספק טבל), וכזכור - אם עושים את התנאי בכדי להתארח אצל אדם אחר, אז התנאי לא מועיל בטבל ודאי.
[22]            נוסח זה הוא על פי מצוות הארץ, פרק י"ז (הרב קלמן כהנא כתב שהחזו"א עבר על הדברים).
[23]            כך כתבו השמירת שבת כהלכתה והחזו"א בהסבר שיטתו של הגרש"ז (החזו"א אינו מזכיר את שמו הגרש"ז, אך מעלה כאפשרות את הבנתו העקרונית).
[24]            בירושלמי (דמאי, שם) מובאת מחלוקת בעניין:
אמר רבי ינאי: צריך שיהא זכור. תנייו שמעון בר ווא בשם רבי יוחנן: וצריך להחליט בשפתיו.
לדעה ראשונה מספיק להיזכר, וכפי שפסק השמירת שבת כהלכתה, אך גם לדעה השניה לא מדובר בדיבור ממש, אלא רק בהזזת השפתיים.
[25] החזו"א (דמאי, טו, סעיף קטן ד) העלה שכיום, שהרוב אינם מעשרים, אין לנהוג בקולות דמאי בקניית פירות בשוק, אך כבר העיר הגרש"ז (מנחת שלמה, א', סימן ב) ש"במקום שיש משגיחים ורוב השוק מתוקן היה נראה לכאורה דאזלינן בתר רובא אפילו אם המוכרים ידועים לחשודים". כיום, בכל רשתות השיווק הגדולות ואף בחלק לא מבוטל של החנויות והשווקים (כגון מחנה יהודה) יש השגחה מסודרת, ולכן ניתן להתייחס לפירות כדמאי.
[26]            וזאת משתי סיבות:
     א. בתוספתא (תרומות, א' ,ו) נאמר ש"אישה בעיסתה" נחשבת למפרישה ברשות. נראה שעל פי התוספתא יש אומדנא שהבעל מרשה לה להפריש במצב זה. בהתנהלות כיום, ברור שיש אומדנא שהבעל מאפשר לאשתו להפריש על כל מה שיש בבית. ואכן, הרב אלישיב (משפטי ארץ, פרט ט', הערה ז') סובר שכל שעומד לאכילה בבית הוא בגדר "האישה בעיסתה".
     ב. ערוה"ש (זרעים העתיד, ס"ד, יד) מחדש שכאשר "אישה נושאת ונותנת בתוך הבית", דהיינו שיש לה עצמאות במישור הכלכלי בבית, היא יכולה לתרום מכל מה שיש בבית. ברוב הבתים שלנו כיום זוהי המציאות - לבעל ולאישה חשבון משותף, כך שהיא גם בעלת הבית, ולכן היא יכולה להפריש תרומות ומעשרות גם ללא נטילת רשות מבעלה.