דילוג לתוכן העיקרי

ההתעלות במועדים

הרב איתיאל גולד
09.04.2014

בפעם שעברה עסקנו בדמותו של ה'חסיד' ע"פ ריה"ל. ראינו כי מטרתו של החסיד היא להגיע אל המדרגה הא-לוהית, מדרגה בה הוא נמצא בדבקות מתמדת בעניין הא-לוהי. מדרגה זו, של דבקות מתמדת, נראית כמעט חסרת סיכוי בעולמנו החומרי - גם האדם הרוחני ביותר חייב לעסוק בפעילויות יומיומיות שגרתיות ובמעשים חומריים. אם כן, כיצד בכל זאת החסיד מצליח להגיע למדרגה זו?

רבים מודעים לקושי זה, אך בכל זאת מתארים את האדם הצדיק כאדם שביטל את עולם החולין והחומר והצליח להגיע לדבקות למרות הגורמים הללו. ריה"ל, לעומת זאת, מציג תפיסה ריאלית יותר: גם לחסיד יש זמנים של התעלות וזמנים של ירידה. בעולם הזה, לא ניתן להישאר במדרגה רוחנית עליונה באופן תמידי ואין להתכחש לכך. אולם, דרכו של החסיד היא לרכז את כל כוחותיו בזמנים מיוחדים אשר יעלו אותו למדרגות עליונות ביותר, כדי שזמן זה ימשיך להשפיע עליו גם בזמן הירידה. כך, כל העובר על החסיד מושפע מאותו הזמן המיוחד של ההתעלות - הוא שרוי בהשפעתה עוד זמן אחר כך, ומצפה כל הזמן לזמן הזה שישוב ויחיה אותו. כל מי שחווה רגעי התעלות מיוחדים יודע, כי על אף שהזמנים הללו יכולים להיות קצרים, הם משפיעים לטווח ארוך מאוד ומהווים פתח לתקווה בזמנים הקשים, שעוד יהיה ניתן לשוב אליהם.

כך למשל מתייחס החסיד לתפילה: ראשית, הוא משקיע כוחות רבים בתפילה ומתכוון בכל מילה - "שאין תפילת החסיד דבר שבמנהג או שבהרגל, כשירת הזרזיר והתוכי, אלא כל מילה מחשבה עמה וכונה בה" (ג', ה). בעקבות זאת, זמן התפילה הופך להיות לזמן המשמעותי ביותר ביומו של החסיד, המעלה את היום כולו למדרגה רוחנית: "בדרך זו תהיה שעת התפילה לחסיד כגרעין הזמן ופריו, ושאר השעות תהיינה לו כדרכים המוליכות לשעה זו, שלבואה הוא מצפה". התפילה מהווה עבור החסיד נס, אליו הוא נושא את עיניו כל היום, וכך הזמן כולו מקבל משמעות אחרת. ככל שמתרחק הזמן מחווית התפילה, האדם הולך ומתרחק מהעניין הרוחני ושוקע בעולם החומרי, ולכן כל כך חשוב להתפלל שוב ושוב, כדי לחיות חיים רוחניים: "ככל אשר תתרחק שעת התפילה, תלך הנפש הלוך וקדור מטרדות העולם הבאות עליה".

כשם שהתפילה היא גרעין היום, כך יש צורך בכל שבוע להקדיש יום שלם לעיסוק רוחני, שכן במשך שבוע שלם, הירידה הרוחנית הולכת ומעמיקה. לאחר שבוע, צריך יום שלם כדי להזדכך, ולא מספיקה רק תפילה. זהו תפקידה של השבת: "כי במשך ימות השבוע מצטברים מותרות עכורים שלא יתכן לצרפם ולבערם כי אם על ידי התמדה בעבודת ה' במשך יום תמים... ככה ממלא הגוף בשבת את אשר אבד לו בששת הימים".

כשם שיש הכרח להתעלות במשך יום אחד בכל שבוע, כך יש הכרח להקדיש תקופה של כמה ימים לאחר כל פרק זמן בשנה, וזהו תפקידם של החגים.

אנו עומדים כעת בחג הפסח, שהוא אחד מזמני ההתעלות המרכזיים של עם ישראל. עלינו להתאמץ ולהתרכז ככל שנוכל כדי שהחג יהיה לנו משמעותי ורוחני, וכדי שיהווה גרעין מחיה לתקופה ארוכה כמה שיותר.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)