המקור לאמירת הודו בתפילה

מקור המזמור הוא בספר דברי הימים במסגרת חגיגות העלאת ארון הברית לירושלים:

אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה בָּא עַד עִיר דָּוִיד... וַיָּבִיאוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיַּצִּיגוּ אֹתוֹ בְּתוֹךְ הָאֹהֶל אֲשֶׁר נָטָה לוֹ דָּוִיד... וַיִּתֵּן לִפְנֵי אֲרוֹן יְהוָה מִן הַלְוִיִּם מְשָׁרְתִים וּלְהַזְכִּיר וּלְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל... בַּיּוֹם הַהוּא אָז נָתַן דָּוִיד בָּרֹאשׁ לְהֹדוֹת לַיהוָה בְּיַד אָסָף וְאֶחָיו: הוֹדוּ לַיהוָה קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילֹתָיו... הוֹדוּ לַיהוָה כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: וְאִמְרוּ הוֹשִׁיעֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ וְקַבְּצֵנוּ וְהַצִּילֵנוּ מִן הַגּוֹיִם לְהֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ: בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעֹלָם וַיֹּאמְרוּ כָל הָעָם אָמֵן וְהַלֵּל לַיהוָה (דה"א טז)

המקור להזכרת הודו כחלק מסדר התפלה מופיע לראשונה במסכת סופרים, המורה על אזכרתו לאחר 'יהי כבוד', ולפני ששת פרקי ה"הללויה":

אבל צריכין לומר אחר יהי כבוד, י"י מלך, ומזמור שירו לי"י, מדברי סופרים, ואחריו הודו לי"י קראו בשמו, וששת המזמורים של כל יום.. אמרו, למה הזכיר דוד במזמור הודו לי"י קראו בשמו, כהנים לוים וישראלים, להיות אומרים אותו בכל יום (יח, א)

הדרכה זו אומצה במלואה בנוסחי התפילה של המסורת האשכנזית, אך חיפוש אחר הדרכה דומה במסורת התפלה הספרדית- איננו מעלה תוצאות (עיין על כך, י.מ. תא-שמע, התפילה האשכנזית הקדומה, עמ' 57-61.).

הראשון שמזכיר את הודו מבין חכמי הספרדים הוא ר' דוד ב"ר יוסף אבודרהם (שהיה במגע משמעותי עם הציבור האשכנזי) המתאר אמירת הודו בשחרית של שבת בלבד:

ואח"כ מוסיפין י"ב מזמורים על שאר ימי השבוע ואלו הן: הודו לה' קראו בשמו (סדר שחרית של שבת).

הודו ומזמור לתודה

פרופ' י. תא-שמע ז"ל העיר על הזיקה שבין מנהגי אמירתם של מזמורי הודו ומזמור לתודה (שם, הערה 6). לאור דברינו בשיעור הקודם ('הלל והודאה') בדבר קיום חטיבת הודאה בפסוקי דזמרא, במקביל להלל, הדברים מתקבלים מאד על הדעת, שהרי שני המזמורים הללו עוסקים בהודאה ותפקידם לבטא את עקרון ההודאה בנוסף להלל. לכן, מנהג הרואה לנכון לבטא הודאה בנוסף להלל יראה לנכון לומר את הודו ומזמור לתודה בעבור ההודאה ואילו המנהג הנגדי הנוקט שפסוקי דזמרא עוסקים בהלל בלבד, ימאן לומר את שני המזמורים הפותחים בהודאה.

מנהג ספרד

במרוצת הדורות, אימצו לעצמם גם בני-ספרד את מנהג אמירת הודו כחלק מהתפלה, אך במיקום חריג, דהיינו לפני ברוך שאמר. אם נחפש משמעות לכך, מעבר לאפשרות שהוא נתקע שם בגלל הצטרפותו המאוחרת לנוסח התפלה, אזי זה מבטא את מעמד עקרון ההודאה כנימה משנית ומינורית לעומת עקרון ההלל. הסבר אחר לחלוטין הקושר את אמירת הודו לאמירתו הראשונית בעת הבאת הארון לירושלים במסגרת ההכנות למקדש מובא בספר המנהיג (עמ' ל"ט), הקובע שהודו היה נאמר במקדש כשיר על הקרבנות. לפי זה, מיקומו בתפילה איננו כתחילת פסוקי דזמרא אלא כסיום חטיבת הקרבנות וענייני המקדש הנאמרים בתחילת התפילה, לפני פסוקי דזמרא.

ברם, המנהג הרווח בקהילות רבות בארץ לפתוח את התפילה ב"הודו", תוך כדי דלוג על אמירת פרשת הקרבנות עולה בקנה אחד עם ההצעה הרואה ב"הודו" התחלה משנית של פסוקי דזמרא, אך אינה תואמת את ההצעה השניה.