הוכח תוכיח את עמיתך

  • הרב יעקב מדן

שיעורי השבוע מוקדשים במלאת שנה לפטירת מרת קוויני בת הרב שלמה ורבקה פיש
ובמלאות ארבעים שנה לפטירת אברהם דב, בנם היקר של פסח וקוויני גרוסברג. 

 

הוכח תוכיח את עמיתך*

בבוקר יום שישי נסעתי לשיעור שהתעדתי להעביר בנתניה. במהלך הנסיעה על כבישי איילון הריקים הבחנתי בזווית העין בפרסומת עצומה, שהשתרעה על כארבעים קומות, ובה אישה לבושה בצורה לא צנועה. המראה החריד אותי, ונזכרתי בכל הפסלים של האלות הכנעניות העירומות, אותן תועבות שמפניהן הזהיר אותנו הקב"ה. לאחר הזעזוע הראשוני – תהיתי לעצמי באשמת מי זה מתאפשר? האם גם לנו יש חלק בזה?
בפרשת השבוע מתואר ציווי התוכחה: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא". מעלות גדולות נודעו למידת השתיקה, שהרי זו יכולה למנוע את הרעות הרבות שיכולות לנבוע מדיבור – לשון הרע, ניבולי פה, דיבורי הבל ועוד.
אולם לעתים השתיקה יכולה להוביל לבעיות חמורות; כך למשל, בנוגע לסיפור יוסף והאחים – נאמר שהתנהגותו ויחסו של יעקב ליוסף גרמו שנאה כל כך גדולה עד ש"לא יכלו דברו לשלום". נתאר לעצמנו מה יכול היה לקרות אם רק היו מנהלים שיח על תחושותיהם ועל טענותיהם – האם מופרך לחשוב ששיחה כזו יכולה הייתה למנוע את שהתרחש בסוף? בהסתכלותנו על העולם כולנו נגועים בסובייקטיביות שמובילה לחוסר הבנה, אך הדיבור והתוכחה יכולים לגשר על הפערים ולמנוע חיכוכים מיותרים.
אם כן, בקריאה פשוטה נראה שפשט הפסוק מכוון לתוכחה של יהודי אחד כלפי חברו שפגע בו במישור האישי, תוכחה שמטרתה הבנה ופתרון בעיות. אולם, חז"ל הבינו שהכוונה לתוכחה על עבירות. בעולמנו ובהשקפתנו, קשה לנו להבין כיצד אפשר לקרוא כך את הפסוק, ובמיוחד – כיצד אפשר להגיע לשנאה על דבר עבירה. אך נראה שעולמם של חז"ל היה שלם משלנו, והם אכן קראו כך את המציאות, מה שמתבטא בדבריהם אודות הפסוק "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ": כיצד יתכן שישנו אדם שנוא אם התורה מצווה שלא נשנא את אחינו בלבבנו? אלא, שמדובר באדם עובר עבירות שאותו מותר לשנוא, וכדברי הפסוקים בתהילים:
"הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט: תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי".
(תהילים קי"ט, כא-כב)
ההבנה שהאדם החוטא איננו עושה זאת ברשותו הפרטית בלבד אלא פגיעתו היא פגיעה באומה כולה היא זו שמובילה את חז"ל לקו המחשבה שלהם, והיא זו שצריכה לעמוד בראש מעייננו.
אלא שהדברים אינם כה חד־ערכיים. החזו"א בדיונו לגבי סוגיה סבוכה בדיני יבמות (בנוגע לשאלות הצורך ביבום אשת אח מומר), חותם את דבריו בדברים הבאים:
ובהגה"מ... כתב דאין רשאים לשנאותו אלא אחר שאינו מקבל תוכחה... והביא כן מתשובת מהרמ"ם לובלין כי אצלנו הוא קודם תוכחה שאין אנו יודעים להוכיח, ודיינינן להו כאנוסין...
(חזו"א הלכות יבום סי' קיח אות ו)
אנחנו איננו יודעים להוכיח, ויש שיאמרו שאין גם מי שיכול לקבל תוכחה, ועל כן אין לנו את הרשות לשנוא אף אחד. האם זה מקנה לנו את הרשות לפתח אדישות לנעשה סביבנו? ממש לא. עלינו להרגיש בכאב על כל חטא ולהבין שהפגיעה היא פגיעה אנושה באומה כולה. מתוך תחושת כאב כזו עלינו לגשת, להביט לאותם אנשים בעיניים ויחד איתם לטכס עצה – כיצד כולנו יכולים לעלות, שלובי ידיים, למקום טוב יותר. לא רק מקומות כמו תל אביב הם המקומות הבעייתיים; גם שכנתה של תל אביב, בני ברק, מלאה ב'שגעונות' משלה ושתי הערים הללו מזינות זו את זו במאבק המתמשך. האחריות והאחדות – ולא העליונות – הן התחושות שצריכות להוביל אותנו לאותו שיח, הן אלה שצריכות לקדם את כולנו לרמות מוסריות גבוהות יותר, לקרבה לרבונו של עולם.
 
 
 
 
 
 
                                                                                                                                                                                                  
***************************************************************
*
 
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יעקב מדן
 
עורכת: הודיה אורון, תש"פ
*******************************************************
 
בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון
                                                                
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
***************************************************************
*
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
*     השיחה נאמרה בערב שבת אחרי מות קדושים תשע"ז, וסוכמה ע"י איתי דניאל הרמן. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.