הולדתו של מנהיג

  • הרב שמעון קליין

 

פרשת שמות                                                                                         הרב שמעון קליין

 

הולדתו של מנהיג


מבוא


שני סיפורים מתארים את ראשית חייו של האיש משה. בראשון (א'- י') תיאור ללידתו ולקורותיו עד הגיעו לבית פרעה. בשני (י'- כ"ב) מסופר על יציאתו אל אחיו, המעבר לבית יתרו, נישואיו עם ציפורה והשתקעותו במדין עד הולדת לו בן.

עצם התייחסות המקרא ללידה ולילדות איננה מובנת מאליה. אין לומד מקרא יודע דבר על לידת אברהם, גם לא על ילדותם של מנהיגים כשאול, דוד או אליהו הנביא. סיפור לידה נוגע בתשתיות. הוא חושף את הקשר בואו של אדם לעולם, מספר מה עבר עליו, החתים אותות בנפשו. בשני סיפורי ילדות בחר המקרא לתאר את משה, והם כמו מצביעים על יסודות חייו.

סיפור ילדות - עימוד ספרותי

טרם נִכנס פנימה אל נבכי הסיפורים, יש לשים לב למבנה הכיאסטי בו הם ערוכים. במבנה כיאסטי הפתיחה תואמת בתוכנה ובסגנונה לסיום, הפסקה השנייה תואמת לפסקה הקודמת לסיום, השלישית לשלישית, וכן הלאה. במרכז המבנה ניצב משפט שאין תואם לו, והוא משמש כנקודת מפנה בין שני החלקים.


 

נתבונן בסיפור לידת משה בעימודו הספרותי:

וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי: וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלשָׁה יְרָחִים:

                       וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת

                       וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר:

וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ:

וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר

וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ:

וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנּה נַעַר בֹּכֶה

וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה:

וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד: וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה לֵכִי וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת אֵם הַיָּלֶד:

        וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ:

וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ משֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ: (שמות ב', א'-ט')

 


ובאופן ממוקד יותר:

מעגל משפחה - איש לוקח אישה, נולד בן, והוא בבית הוריו.

            האם נפרדת ממנו, שמה את הילד על שפת היאור.

אחותו נפרדת ממנו, ניצבת מרחוק לראות מה יקרה לו.

בת פרעה מגיעה ליאור ונערותיה עמה.

 מפגש - "וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה".

בת פרעה חומלת על הילד.

אחותו מציעה מינקת לילד.

האם חוזרת לתמונה כמינקת לילד, עד גמלה אותו.

מעגל משפחה - משה גדל במשפחתו ומובא אחר כך אל בת פרעה.


 

תהליך התנתקות

לא לחינם עוצב הסיפור במבנה כיאסטי. מבנה זה מזמין לומד לתרגם את הסיפור לתמונת מרחב שרכיביה הם נקודות ציון בחייו של משה. במובן זה נקודת השיא היא משמעותית. בעקבותיה הוא שב לאחור, אל נקודת הראשית, אך לא לפני שזו רשמה בו את אותותיה, ופניו לא יהיו לו עוד כבראשונה[1].

וביתר פירוט: הפסוק הקודם לסיפור זה מתאר את גזירת פרעה: "וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן" (שמות א', כ"ב). עובדת רקע זו הופכת את צעדו של איש הלוקח אישה לצעד לא מובן מאליו. האישה יולדת בן, וחרף הגזירה להשליך את הבנים אל היאור, היא מצפינה אותו שלושה ירחים. בשלב זה נוכח הילד במרחב הטבעי שלו - הבית והמשפחה.

"וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ" - תקופת העדנה מגיעה לקיצה, ובפתח - תהליך התנתקות, היפרדות המורכבת ממספר שלבים. בראשון, האם לוקחת לילד תיבה, מניחה אותו בה על שפת היאור. שלב שני מתרחש לאחר עזיבתה, בו מתייצבת אחותו מרחוק - 'לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ'. בשלישי - בת פרעה קרבה אל היאור בליווי נערותיה, מזהה את התיבה ושולחת את אמתה לקחתה. לומד המכיר את סוף הסיפור, עשוי לחשוב על סצנה זו במונחים של בשורה. לעומת זאת, קריאה בראשיתית של הסיפור מזמינה אל רגע קשה. בת פרעה היא בת הצורר, בתו של מי שגזר על הריגת הבנים, ונערותיה הן נערות הארמון. אך מתבקש שהמפגש עם אלו יוביל לרע, ואולי אל הרע מכל. והנה בנקודת השיא - הפתעה. בת פרעה פותחת את התיבה, רואה 'וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה', והיא חומלת. רגע של חמלה המשנה באחת את מסלול חייו של הילד.

בעקבות החמלה, שבה אחותו אל התמונה, מבקשת להשיבו הביתה. יוזמתה צולחת, והנה הוא עושה דרכו חזרה - דרך האחות, אל האם, ועד לשיבתו אל חיק משפחתו. שיבה זו מעניקה לו שנות איכות נוספות - בבית הוריו, שורשים בריאים עליהם יושתתו יסודות חייו. לצד אלו, נקודת השיא אשר צרבה בעולמו שייכות חדשה - בת פרעה, אליה הוא יושב בבוא העת ויהיה לה לבן. עיון נוסף בנקודת השיא מצביע על כך שגם תסריט החמלה אינו מפוגג את החששות הכבדים מתוצאות המפגש. עתידו כנער העומד לגדול בבית פרעה עדיין לוטה בערפל. איזה חינוך יקבל? מה יהיה סולם ערכיו? כיצד יתייחס אל בני עמו?

והנה, עולם רחוק כמו מושיט לו יד חומלת. תחת המציאות בה היה נתון ביאור, מוענקים לו חייו, ובמובן הרחב - בית פרעה הופך להיות לבית גידולו. בשונה מגורל בני עמו, פרעה, מצרים והתרבות הגדולה של העולם מאירים למשה פנים, מגלים כלפיו חמלה ומעניקים לו חיים. מה עשויות להיות ההשלכות של קורותיו אלו על תפישת המציאות שלו? על גבולות הגזרה הרוחניים? בפרק הקרוב תוצגנה נקודות ציון שהרכיבו ועיצבו את זהותו.

זהות ושיוך

משה הוא בן לאיש מבית לוי הלוקח בת לוי. לאחר שלשה חדשים מניחה אותו אמו על שפת היאור - "וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא... וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד". ילד, לא בן, אות לניתוק הרגשי המלווה את הניתוק הפיזי בהשלימה עם הגזירה. אמו נפרדת ממנו, ותחתיה נכנסת בת פרעה - "וַתַּחְמֹל עָלָיו". בשלב ראשון היא מפקידה אותו בידי אמו, הדבקה בעמדתה ומתייחסת אליו כאל 'ילד', לא בן - "וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ: וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה" (ט'-י'). אמו אינה מפתחת את תלותו בה, ובכך היא מכינה אותו אל המציאות החדשה העומדת לפתחו עת יילקח אל בית פרעה. למעשה, שיוכו אל בת פרעה הוא כ'בן' ("וַיְהִי לָהּ לְבֵן")על כל המשתמע מכך, כולל השם 'משה' הניתן לו על ידה -  "וַתִּקְרָא שְׁמוֹ משֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ".

מדוע שמו הוא 'משה' ולא 'משוי' - המספר את סיפורו של הנמשה מן המים? דומה שלשינוי זה משמעות רבה. 'משוי' משקף עמדת ניצוֹל, בשונה ממנו 'משה' הוא עמדת מציל, מושיע. בת פרעה צורבת בנפשו עמדה נפשית תואמת לעמדה בה הייתה נתונה ברגע החמלה, מנציחה את המעשה האצילי, עת לקחה אחריות על חייו.

כסיכום ביניים ניתן למנות את שכבות הזהות השונות הצרובות באישיותו: בנקודה העמוקה ביותר הוא בנה של אמו. אלו הם שורשיו הטבעיים, תשתיות חייו. במעטפת, במעגל שני ושלישי, אמו התייחסה אליו כאל ילד, הרפתה, ואפשרה לבת פרעה ולתרבות מצרים למלא חלל זה. במובן זה - צמח משה על ברכי תרבות מצרים, קיבל חינוך מצרי טוב, ומאכלו היה - 'מזון מלכים'. מיוחדת היא העובדה שבת פרעה אינה מסתירה את זהותו האמיתית, משקעת בשמו את סיפור ילדותו, ויותר מכך משקעת בו תכונות של 'מושה', מושיע. דומה שאילולא עובדה אחרונה זו, עשויה הייתה שייכותו אל בני עמו להישאר מופשטת, רחוקה ולא ממומשת. קיומה שימש כמתג הפעלה ואולי כמנוע שהניע את משה אל עבר דרכו ואל עבר חייו. ביטוי ראשון לכך יהיה בסיפור הבא.

 

סיפור בגרות

משה גדל, וביחידת הפסוקים הבאה מספר הכתוב על הקורות אותו בפרק החיים הבא. ראשיתו - בגדילתו, כבן לבת פרעה, וסופו - בהשתקעותו במדין בה הוא מקים משפחה ומעמיד דור חדש. שלד הסיפור דומה להפליא לראשון. משה נוטש את מקומו ואת זהותו (המצרית) בשלושה שלבים, ומגיע אל מקום מים - הפעם אל באר המהווה נקודת שיא, משמשת כנקודת מפנה. בעקבות ההתרחשות בבאר הוא שב ומוצא לעצמו מקלט, הפעם במדין. תחילה הוא מוזמן על ידי אבי הבנות, אחר כך נושא אחת מהן, ולבסוף בונה את משפחתו ואת חייו במדין[2].    


וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל משֶׁה

וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו: וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל:

וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ: וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּירָא משֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר:

וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת משֶׁה
           
וַיִּבְרַח משֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר:

וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן: וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרֲשׁוּם

וַיָּקָם משֶׁה

וַיּוֹשִׁעָן אֶת צֹאנָם:

וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם: וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן:

וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם:

וַיּוֹאֶל משֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמשֶׁה:

וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה:(שמות ב', י"א-כ"ב)


 

התנתקות שנייה

נפרט את טיבה של ההתרחשות בפרק חייו השני:  
שלב ראשון: "וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם". משה הוא כבן לבת פרעה, וכעת הוא יוצא משייכות זו לראות בסבלות אחיו. בדרכו הוא רואה איש מצרי מכה איש עברי - "מֵאֶחָיו". שיוך כפול זה אל אחיו מספר על כוונתו לחזור ולהשתייך אל בני עמו.

שלב שני: שוב יוצא משה - "וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי". בניגוד להתייצבותו הראשונה כמגן לאחיו מפני המצרים, כעת הוא בא אל תוך המחנה. "וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים" - הוא רואה, ומעמדת שופט הוא אומר לרשע "לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ?". המשוב שהוא מקבל - קשה: "מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי?!" שתי טענות טוען כנגדו האיש - מניין לך סמכות להיות שר ושופט עלינו? והאם כפי שהרגת מצרי, מתעתד אתה להרוג גם אותי? דומה ששתי הטענות מספרות סיפור אחד. 'לא מינינו אותך להיות שר או שופט עלינו, ובאמת אינך משלנו, שהרי כפי שהרגת מצרי עשוי אתה להרוג עברי'. שתי טענות אלה מהוות כמו סטירת לחי ל'נסיך המצרי' המבקש לעשות את דרכו חזרה אל אחיו בני עמו[3]. "וַיִּירָא משֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר" - הריגת מצרי היא בגידה בעם המצרי. ומשנודע הדבר נשמטה הקרקע, אבד הבית, והוא נאלץ לברוח על נפשו.

שלב שלישי ביציאת משה - פרעה שומע על דבר הבגידה ומבקש להורגו. משה בורח, עוזב את מצרים, מגיע אל מדין ויושב לצד הבאר. כעת - נקודת השיא, או נקודת המפנה בסיפור, בו נקלע משה לאירוע: לכהן מדין שבע בנות הבאות להשקות צאן אביהם. באים רועים ומגרשים אותן, והוא משה נוכח במקום. מה עשויה להיות תגובתו? היגיון פשוט אומר - לא להתערב. הוא הרי התערב בראותו איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, הוא גם התערב כאשר ראה שני עברים ניצים. בעקבות שתי אלו הוא בורח כעת על נפשו. בניגוד להתערבויות הראשונות, שהיו לטובת בני עמו, כעת אין לו קשר או זיקה לאירוע או לאנשים, והוא גם אינו יודע מה עשויה להיות ההשלכה להתערבות בפעם הזו. משה קם ומושיע - "וַיָּקָם משֶׁה וַיּוֹשִׁעָן אֶת צֹאנָם". קשה שלא להיזכר בבת פרעה, שבמציאות דומה, בחמלתה עשתה את המעשה האנושי הנאצל והצילה את משה. כעת נקלע משה למציאות דומה, והוא 'משה' - קם ומושיע.

התרחשות זו, המשמשת מעין נקודת שיא בסיפור, משליכה על שרשרת ההתרחשויות הבאות. מחוללן הוא יתרו ובנותיו - והן מהוות תוצר ישיר לעמדת המושיע בה התייצב משה.

שלב ראשון - יתרו מתעניין בשיבתן המוקדמת של בנותיו (אות וסימן להתגרות היומיומית של הרועים, ולחוסר היכולת להתגבר עליה עד כה), והן עונות לו "אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים". משה נתפש בעיניהן כאיש מצרי והן מתארות בהרחבה את פועלו הטוב "הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן". בשלב שני, שואל האב "לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ?" אך מתבקש הוא לגמול לו מידה כנגד מידה. "קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם" הוא אומר, מבקש לזמן אליו את האיש המצרי אשר הציל את בנותיו. שלב שלישי - משה נעתר לשבת את האיש והוא נותן לו את ציפורה בתו. בשלב רביעי, צפורה יולדת בן והוא קורא לו בשם גרשום - "כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה". מדין כמצרים היא מקום זר שאיננו באמת מקומו. מדין כמצרים עשויה לשמש קרקע לגידולו ולצמיחתו במהלך השנים הבאות. לצד זאת - ערך מוסף עשוי להיות לו בה, בשהייה לצד איש הרוח - יתרו, ואף בשחרור מן התלות במצרים, שיאפשר לו לחזור אליה כבן חורין, אל העימות הגדול הצפוי לו עם פרעה ועם בני עמו.

תכולת עולמו של משה

שני סיפורים עוסקים בזהות משה ורב הקשר ביניהם. בראשון, המנוע להתרחשויות הוא בחירות האנשים הסובבים אותו (אביו, אמו, אחותו ובת פרעה). בשני, משה גדל, והבחירות הפעם הן שלו. אחרונות כראשונות עיצבו במידה רבה את מסלול חייו.

בשני המעגלים נמצא משה בתהליך של התנתקות מזהות קיימת. בשניהם הניתוק מזמן אותו אל נקודה רחוקה ביותר, אל מפגש עם עולם זר. תוצאות שני המפגשים מפתיעות. בִּתו של הצורר פרעה - מושיטה לו יד, מושיעה ומעצבת במידה רבה את חייו. במעגל הבגרות: משה הוא שמושיט את היד, מושיע בנות רועות, ובהתערבותו זו הוא סולל את דרכו החדשה - פתח למעגל החיים החדש שהיה לו במדין.

מה משוקע בזהות המורכבת של האיש? בעובדה שמחוזות השייכים בטבע העולם אל מ'חוץ לגבול' הופכים להיות ליסודות חייו? דומה שהתשובה קשורה אל המשבצת אליה עתיד להיקרא איש זה. משה נתבע להוציא עם ממצרים, נתבע להתייצב נוכח מלכים ועמים, והוא גם עתיד להביא תורה לעמו, בה מונחים מפתחות - לגאולת האנושות כולה. משה עתיד להיות מוזמן אל הר סיני, להתייחד עם א-להים, ולדבר עמו פנים אל פנים "וְדִבֶּר ה' אֶל משֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ" (שמות ל"ג, י"א). באיזו ערוגה צומח אדם שכזה? מהי תכולת עולמו של מי שא-להים ראה בו את האיש המתאים ביותר להביא תורה לעמו ישראל, או לבשר בשורה של חכמה ושל גאולה לעולמים כולם?

דומה שאלו הן מקצת השאלות שסיפור חייו המיוחד של משה נתבע להשיב עליהן. משה לא גדל 'בקהילה', עם גבולות גזרה רוחניים התוחמים את עולמו במערכת מושגים אחת, שאינה מכילה עולמות שונים, אחרים, רחוקים ומורכבים. למשה נבנו יסודות בריאים בינקותו, ומיד - נפתחה היריעה, למפגש עם עולם ותרבות רחבים. תכולת עולמו - הרחבה והעמוקה ביותר שניתן לחשוב עליה בעת ההיא. הוא גדל בבית פרעה, אכל 'מזון של מלכים', נחשף לעקרונות במנהיגות, ושהה בצומת החיים של המעצמה הגדולה בעת ההיא[4]. במדין הוא מגיע אל הבאר, אל התרחשות המעמידה אותו במבחן - האם יהיה מחויב אל האמת כפי שהיא, אל הצדק ואל החירות - גם כשהוא בארץ זרה, רחוק מבני עמו, כשדרכו לוטה בערפל? הכרעתו מזמנת אותו למפגש עם איש הרוח - יתרו, כהן מדין, איש שלימים אמירותיו וחכמתו תשובצנה במקום מרכזי בתורת משה[5]. במחיצתו הוא ישב שנים רבות, ובעקבותיהן, כשהוא בן שמונים, ייקרא אל הדגל.

שני סיפורים מתארים את ראשית חייו של האיש משה, כמו עורכים מפגש היכרות עם שכבות בזהותו, גם מצביעים על המזיגה המיוחדת ביניהן. המשך לימוד מעמיק באלו, עשוי לשפוך אור חדש על אישיותו ועל דרכו של איש א-להים מיוחד זה.

 

 

 



[1]תרגום זה של מבנה כיאסטי לתנועה במרחב, בכוחו לתת פשר ומשמעות למופעים רבים של מבנה זה במקרא. מבנה שכיח: תהליך העובר על אדם, רכיביו הם נקודות ציון, שלב ועוד שלב. בנקודת השיא - מפגש הצורב בליבו עמדה רוחנית חדשה. ממנו, שיבה אל הראשונות, אלא שאלו יקבלו כעת משמעות אחרת, חדשה.

[2] מבנה סיפור זה אינו כיאסטי במלוא מובן המילה, שהרי הוא אינו שב על עקבותיו אל זהותו המצרית. מאידך - מצרים ומדין אינן נתפשות בעיניו כמקומו, ובמובן זה ההתאמה קיימת: משה עוזב ארץ נוכרייה בשלושה שלבים, נפגש בנקודת שיא, וממנה הוא שב בחזרה, בהתאמה אל ארץ נוכרייה - אחרת. נקודת השיא בתיאור זה חוללה את המעבר מארץ נכרית אחת (מצרים), אל ארץ נכרית אחרת (מדין).

[3] למעשה אחיו דוחים אותו, ולמפרע מתברר שעזיבתו את זהותו המצרית היא שהובילה אותו אל עבר המפגש תרבותי והרוחני החדש עם יתרו כהן מדין. מעניינת ההתייחסות לאופציה שלא התממשה: אילו היה יוצא משיוכו המצרי, ואחיו הוא מקבלים אותו. מה היה קורה? דומה שמבנה הפרשיה מתכתב עם אופציה שכזו. שלב ועוד שלב של יציאה, ותחת נקודת השיא על שפת הבאר במדין, ניתן היה לחשוב על נקודת שיא במחנה ישראל, שבעקבותיה הוא היה שב אל ביתו הזמני במצרים, אך בליבו צרובה שייכות חדשה אל מחנה ישראל. תסריט זה לא יצא אל הפועל, אולי משתי סיבות: יחסו העוין של האיש העברי אל משה כמו מעיד על מחנה ישראל שעדיין אינו בשל לקבל אליו את משה, ואולי משה, בעמדה השיפוטית שלו כלפי העם, עדיין אינו בשל לעמדה של אחריות ומנהיגות.

[4] אבן עזרא (ב', ג') - "ומחשבות השם עמקו ומי יוכל לעמוד בסודו ולא לבדו נתכנו עלילות. אולי סבב השם זה שיגדל משה בבית המלכות להיות נפשו על מדרגה העליונה בדרך הלימוד והרגילות ולא תהיה שפלה ורגילה להיות בבית עבדים...ועוד דבר אחר. כי אלו היה גדל בין אחיו ויכירוהו מנעוריו לא היו יראים ממנו כי יחשבוהו כאחד מהם". דברי האבן עזרא מציינים את גדילת משה בבית פרעה בשני היבטים: א. מושיעם של ישראל אינו יכול להיות אדם הגדל כעבד. 'להיות נפשו על מדרגה העליונה' - לצמוח בבית המלכות, ולהתחנך למושגים של חירות וגדלות. ב. גם מנקודת מבטם של ישראל - "אין נביא בעירו". משה בא מן החוץ, מעולם אחר, וכמי שבא מן החוץ הוא מסוגל לחולל תהליכים משמעותיים בעם.

[5] ערב מתן תורה, נפגש משה עם יתרו, והוא מייעץ לו עצות רבות, ותגובת משה לכל אלו: "וַיִּשְׁמַע משֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר" (שמות י"ח, כ"ד).