הוספות בברכת המזון בסעודה שנמשכת מיום ליום

  • רבני ותלמידי הישיבה

הוספות בברכת המזון בסעודה שנמשכת מיום ליום*

אברהם נחשון

במאמר זה נדון בהוספות שבברכת המזון, כגון: "רצה והחליצנו", "יעלה ויבוא" ו"על הנסים", בסעודה שנמשכת מיום אחד למשנהו.

דיוננו מתפצל למספר מקרים:

1.כאשר ליום הראשון יש הוספה ולשני אין, כגון שבת ויום ראשון (כאשר יום ראשון הוא יום חול).

2.כאשר ליום השני יש הוספה ולראשון אין, כגון סעודה הנמשכת מיום שישי לשבת.

3.כאשר לשניהם יש הוספות, אך ההוספות שונות, כגון משבת ליום ראשון שהוא ראש חודש.

במקרים הנ"ל יש לדון הן במקרה שהאדם אכל בשני הימים, הן במקרה שאכל רק ביום הראשון וסיים לאכול מבעוד יום, אך בא לברך כאשר כבר נכנס היום השני[1].

השאלה המרכזית היא מהו המחייב בהוספות בברכת המזון: שעת הברכה או שעת האכילה?

אם המחייב הוא שעת הברכה, יש לבחון את מעמדה: האם היא מהווה את סיום הסעודה, או שמא הסעודה הסתיימה בסוף האכילה, והברכה ביום השני היא ברכת תשלומין עבור הסעודה שהסתיימה כבר ביום הקודם?

גם אם המחייב הוא האכילה, עלינו לשאול מהו הזמן הקובע לעניין ברכת המזון: תחילת האכילה, סוף האכילה או שמא שניהם?

נאמר בגמרא במסכת פסחים ק ע"א:

"דתניא: מפסיקין לשבתות, דברי רבי יהודה; רבי יוסי אומר: אין מפסיקין... אמר רב יהודה אמר שמואל: אין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי יוסי, אלא פורס מפה ומקדש".

ורש"י שם:

"אין הלכה לא כרבי יהודה דאמר מפסיקין, דמשמע עקירת שולחן, ולא כרבי יוסי דאמר אין צריך להפסיק כלל. אלא יגמור סעודתו אפילו משחשכה, ויברכו ברכת המזון ואחר כך מביא לו כוס שני לקידוש היום... אלא פורס מפה על המאכל, ואחר כך אומר קידוש היום על הכוס וחוזר ואוכל וגומר סעודתו".

התוספתא בברכות מצטטת ברייתא זו ומוסיפה בדברי רבי יוסי:

"ומזכיר של שבת בברכת המזון".

 

 

 

שיטות הראשונים

א. שיטת הרא"ש והמאירי

הרא"ש בפסחים פ"י סימן ז דן במקרה שאדם סיים את סעודתו מבעוד יום, ולפני שנטל מים אחרונים קדש היום: האם צריך להזכיר "רצה" בברכת המזון?

לכאורה, מקרה זה אינו דומה למקרה שהבאנו בגמרא לעיל: שם אכל לאחר שנכנסה השבת, ולכן יש מקום לומר שיזכיר "רצה", אך במקרה בו דן הרא"ש לא אכל לאחר שקדש היום, ולכן היה מקום לומר שלא יזכיר "רצה" בברכת המזון. אך אולי יש צורך להזכיר "רצה", דומיא דברכת תשלומין (כמו אדם שלא התפלל מנחה ביום שישי, שדינו הוא שיתפלל בליל שבת פעמיים ערבית של שבת).

הרא"ש מסיק כאפשרות השנייה, כלומר שיזכיר "רצה" בברכת המזון מדין תשלומין. לפי סברה זו, אם אכל בשבת, סיים מבעוד יום אך בא לברך משחשכה, לא יזכיר "רצה".[2] כך גם יהיה הדין בסעודה הנמשכת משבת לראש חודש - יזכיר רק "יעלה ויבוא".

המאירי נקט בגישתו של הרא"ש, אך הוסיף על שיטתו שתי נקודות:

하나.

둘.

שיטתם של הרא"ש והמאירי דורשת ביאור. לתפילה יש זמן קבוע, ומשעבר הזמן ניתן יהיה להשלים את התפילה שעברה רק בצורה חלקית על ידי תפילת תשלומין (לתפילת התשלומין יהיה אמנם קיום של תפילה, אך לא של תפילה בזמנה). אי לכך, דין הוא שהתפילה בעלת הקיום החלקי תקבל את גדרי התפילה בזמן בו אומרים אותה. לסעודה, לעומת זאת, אין זמן הלכתי קבוע והיא יכולה להימשך על פני מספר ימים. גם אם הסתיימה האכילה מבעוד יום אין חובה לברך מיד, ואם כן, אין לראות את הברכה כתשלומין לברכה שהייתה צריכה להיאמר קודם. ואפילו אם נאמר שיש חובה לברך מיד, המחייב יהיה מדין סוף הסעודה, שבמקרה הסתיימה בסוף היום, ולא מפני שיש לברכת המזון זמן קבוע מצד עצמה![3]

נראה אפוא שלשיטת הרא"ש והמאירי סוף האכילה הוא המחייב את ברכת המזון עם הוספותיה, ואם לא בירך אז - יברך ביום הבא מדין תשלומין. הרא"ש בתשובותיו מסביר בדרך מעט שונה: המחייב בברכת המזון עם ההוספות הוא עיקר הסעודה, ואם זה היה מבעוד יום - תהיה הברכה ביום הבא מדין תשלומין. אמנם מהרא"ש בפסחים משמע כי הוא תולה את זמן החיוב בתוספות בסיום האכילה, ולא בעיקר הסעודה, ונפקא מינה - אם עיקר הסעודה היה מבעוד יום, אך מקצתה נמשך ליום הבא[4].

ראינו, אם כן, כי שיטתם של הרא"ש והמאירי היא שכאשר סיים את סעודתו ביום אחד ומברך ביום אחר, דינה של ברכת המזון הוא כשל תפילת תשלומים, ואומרים בה את התוספות לפי היום בו מברכים.

ב. שיטת הגהות מיימוניות

ההגהות מיימוניות על הרמב"ם בהלכות מגילה סוף פרק ב אות א' כתב:

"ומיהו, אם משהה סעודתו עד הלילה, אומר מהר"ם שצריך לברך 'על הנסים', כדאשכחן: 'רב צלי [=התפלל] של שבת במוצאי שבת' ".

בהבנת דבריו של ההגהות מיימוניות יש לברר, האם רב התפלל של שבת במוצאי שבת כתשלומים של תפילת מנחה, או שהתפלל תפילת שבע כמו בערב שבת, אבל במוצאי שבת. מהלשון "במוצאי שבת" נראה שהוא התפלל תפילת שבע בערבית של מוצאי שבת. החידוש בדבריו הוא שניתן להתפלל תפילת שבע של שבת עבור ערבית של מוצאי שבת אפילו לאחר השבת, היות שהאדם קשור עדיין לשבת (ייתכן שבגלל האיסור לאכול לפני הבדלה). בדומה לכך, כותב ההגהות מיימוניות, כי ניתן גם לומר "על הנסים" לאחר פורים, משום שכל עוד הסעודה נמשכת - קשור הוא ליום הפורים.

יסוד שיטת הגהות מיימוניות הוא שהמחייב בהוספות בברכת המזון אינו זמן הברכה, כדברי המאירי, ולדעתו גם לא שייך "תשלומין" בברכת המזון (כמו שהסביר אותו המהרי"ל, עיין בהערה 4). המחייב לדעתו הוא זמן הסעודה, ולא זמן הברכה. כל עוד ממשיך האדם בשעת הברכה את היום הקודם (וזה אפשרי או בתפילה, כשעדיין לא התפלל ערבית של חול, או בפורים, כשהסעודה התחילה ביום הקודם), חלים עליו דיני היום שעבר לגבי ההוספות בתפילה ובברכת המזון.

בשיטתו יש לברר מה קובע את גדר הסעודה. לרא"ש, כאמור, הסעודה נקבעת לפי זמן עיקר הסעודה או לפי זמן סיום האכילה. אך לדעת ההגהות מיימוניות אין צורך לומר כך, ותיתכנה לדעתו שלוש אפשרויות:

하나.

둘.

셋.

מסתימת לשונו של ההגהות מיימוניות משמע שהוא סבור כאפשרות השלישית, שכל עוד ניתן לברך, הרי זה חלק מזמן הסעודה.

שיטת ההגהות מיימוניות שהמחייב בהוספות הוא זמן הסעודה מובנת, אך שתי נקודות בה עדיין קשות:

하나.

둘.

ג. שיטת האורחות חיים

הבית יוסף בסימן קפ"ח מביא את האורחות חיים, שאומר שאזלינן בתר תחילת הסעודה. וסברתו - בגלל חשיבות ההתחלה. לא מצאתי דברים אלו באורחות חיים, וגם  החיד"א כתב שלא מצאם.

לעומת זאת, באורחות חיים שלפנינו אנו מוצאים דברים אחרים:

"כתב בהלכות גדולות דבאותו ברכת המזון מזכיר של שבת, אף על פי דעל סעודת חול קאתי. ויש אומרים שאין מזכיר בה שבת כלל, עד כאן לשונו".

השיטה שהובאה בסתמא, יכולה להיות כשיטת הרא"ש, שאזלינן בתר שעת הברכה מדין תשלומין, או כשיטת ההגהות מיימוניות, שאזלינן בתר סוף הסעודה - אך אינה שיטת האורחות חיים המובאת בבית יוסף. גם השיטה המובאת בשם 'יש אומרים' אינה שיטת האורחות חיים שבבית יוסף.

הפסק בשו"ע ובנושאי כליו

השולחן ערוך בסוף סימן קפ"ח ובסימן תרצ"ה סעיף ג פסק דאזלינן בתר תחילת סעודה. לעומת זאת, בסימן רע"א סעיף ו פסק שאם נמשכה סעודתו מיום שישי לשבת, יזכיר "רצה" בברכת המזון. רבים מהאחרונים דנו ביישוב שיטתו.

הרמ"א בסימן רע"א השיג על השולחן ערוך, ופסק שאזלינן תמיד אחר תחילת הסעודה, גם במקרה שנמשכה סעודתו מיום שישי לשבת. כן פסקו גם הבית חדש וערוך השולחן[7].

שיטת המגן אברהם

העיקרון המנחה את המגן אברהם הוא שאין מוסיפים שתי הוספות. הסיבה לכך היא: 'מחזי כסתרי אהדדי'. אין הכוונה שבאמת סתרי אהדדי - שהרי יכולות להיות שתי קדושות שונות לזמן אחד (ואפילו אם אחת היא של יום אחד והשנייה היא של היום הבא, כגון בבין השמשות שבין הימים או כשהיום הקודם נמשך מדין תוספת [ואפילו לאחר צאת הכוכבים] והשני כבר חל) - אלא שהמסתכל מן הצד משייך את הקדושה האחת ליום הראשון ואת הקדושה השנייה ליום השני, ואם אינו בקי, סבור הוא שישנה סתירה.

המגן אברהם מתרץ בכך את השולחן ערוך, ומסביר שהשולחן ערוך הסתפק האם אזלינן בתר תחילת הסעודה או בתר סופה, ומספק יכול להזכיר בין את ההוספה של תחילת הסעודה, אם ישנה כזו, ובין את של סוף הסעודה, ובלבד שלא יזכיר את שתיהן, ולכן משבת לחול - יזכיר "רצה" בין אם אכל בלילה ובין אם לא, ובסעודה שנמשכה מחול לראש חודש ואכל בלילה - יזכיר "יעלה ויבוא". בסעודה המתפרשת על שני ימים שלשניהם יש תוספות מיוחדות הדין משתנה: משבת לראש חודש או ליום טוב, שבהם יש חובה להזכיר "יעלה ויבוא" - יזכיר "יעלה ויבוא"; אך משבת לחנוכה או לפורים, שאין חובה להזכיר בהם "על הנסים" - יזכיר "רצה".

כך מתווה המגן אברהם סדר עדיפויות בין ההוספות השונות.

שיטת הט"ז

הט"ז אינו מקבל את הנחת המגן אברהם, ולדעתו ניתן להוסיף שתי הוספות, ואין חוששים ל'מחזי כתרתי דסתרי'. הט"ז גם אינו מקבל את הנחת הרמ"א והבית חדש, שאזלינן דווקא בתר תחילת הסעודה, ולדעתו אזלינן בין בתר התחלת הסעודה ובין בתר סופה.

ולכן במקרה שאכל בשני ימים, אפילו אם יש להם שתי הוספות שונות, יזכירם בברכתו, וכל שכן אם יש רק לאחד מהם תוספת. במקרה שאכל מבעוד יום ובא לברך משתחשך, אין הט"ז מכריע מה לעשות[8].

שיטת המשנה ברורה וערוך השולחן

המשנה ברורה פסק כי כאשר לא אכל בלילה, אזלינן תמיד בתר תחילת הסעודה. ואילו כשאכל - נוטה הוא לגישת ה'מגן אברהם' וסיעתו (שאין אומרים שתי הוספות אלא ישנו סדר עדיפויות ביניהן), ומביא את הט"ז וסיעתו כ"יש אומרים".

ערוך השולחן פוסק שאזלינן בתר תחילת הסעודה בכל מקרה, אך אם התפלל במוצאי שבת או שכבר אמר 'המבדיל בין קודש לחול', לא יזכיר את של שבת, שהרי כבר הכריז על כך שיצאה השבת עבורו. כך גם בליל שבת: אם כבר קידש או שהתפלל באמצע סעודתו - יזכיר "רצה". (דלא כיעב"ץ, שהזכיר "על הנסים" בסעודה שנמשכה למוצאי פורים גם לאחר שהתפלל ערבית; ודלא כמגן אברהם, שכתב שאם אכל בשבת ונמשכה סעודתו למוצאי שבת שהוא ראש חודש, יזכיר "יעלה ויבוא"; ודלא כט"ז, שאזלינן גם בתר תחילת הסעודה וגם בתר סופה.)

שיטת הגר"א

הגר"א בסימן תרצ"ה סבור כט"ז, שאזלינן בין בתר תחילת סעודה ובין בתר סופה, ושאין 'מחזי כסתרי אהדדי', ולכן אפשר לומר שתי הוספות. אך הוא מוסיף על הט"ז ואומר כי אם יש ליום הקודם 'תוספת קדושה' - כמו תוספת שבת (מדין "מוסיפין מחול על הקודש") - אם התחיל בזמן התוספת, אפילו שהיה זה לאחר צאת הכוכבים, מוסיף את ההוספה השייכת ליום הקודם, ואין זה משנה אם התחיל מבעוד יום או משחשכה.

הגר"א שואב את דינו משילוב של שתי סוגיות העוסקות בתפילת נעילה. הגמרא יומא פז ע"ב מביאה את דברי רב, שתפילת נעילה פוטרת מתפילת ערבית של מוצאי יום כיפור, שכן זמן תפילת נעילה הוא, לדעתו, בלילה. כך סוברים גם חכמים ביומא פח ע"א, וכך נפסק להלכה.

מאידך, הגמרא בשבת כד ע"ב פוסקת הלכה כרבי יהושע בן לוי, שמזכיר של שבת בתפילת נעילה כשחל יום הכיפורים בשבת. אם נצרף את מסקנת שתי הסוגיות, נקבל שמזכיר הוספה של שבת בתפילת נעילה כשחל יום הכיפורים בשבת, אף על פי שמתחיל את התפילה לאחר צאת הכוכבים. והסיבה לכך, כך מבין הגר"א, היא שהזמן הוא זמן תוספת יום הכיפורים, וחשיב כיום הכיפורים.[9]

את דברי הגר"א נוכל להשליך לשבתות, ליום הכיפורים ולימים טובים, בהם יש חיוב של 'תוספת', אך לא לפורים, לחנוכה ולראשי חודשים, כשיטת המהרי"ל, כיוון שלהם אין תוספת, ולאחר צאת הכוכבים לא שייך להזכיר את התוספת של היום שעבר[10].

נסכם את שיטת הגר"א לגבי סעודה שנמשכת בשני ימים:

  • אם ליום הראשון יש הוספה בברכת המזון ולשני אין הוספה, אזי רק אם ליום הראשון יש תוספת קדושה, כגון שבת ויום טוב, והאדם לא הפסיק תוספת זו (כלומר: התחיל להתפלל ערבית או הבדיל), מזכיר את הוספתו (הן אם התחיל לאכול ביום ונמשכה סעודתו אל תוך הלילה, הן אם סיים לאכול ביום ורוצה לברך בלילה, הן אם התחיל לאכול בלילה)[11].
  • אם ליום השני יש הוספה בברכת המזון ולראשון אין הוספה, מזכיר בכל מקרה את הוספת היום השני, בין כשאכל משחשכה ובין כשלא אכל, מכיוון שמברך ביום השני.
  • אם לכל אחד מהימים יש הוספה, אבל ההוספות שונות, דנים על כל אחת מהן בנפרד כנ"ל. אם יש צורך, אומרים שתי הוספות ואין בעיה של 'מחזי כתרתי דסתרי'. לכן משבת לראש חודש - יזכיר את שניהם, ומראש חודש לשבת - יזכיר רק של שבת.

 

כל הזכויות שמורות  2002  לישיבת הר עציון

 

*המאמר הופיע לראשונה בעלון שבות מס' 88.

[1] בדין 'הפסיק סעודתו בבין השמשות' עיין במגן אברהם בסימן רע"א ובלבושי שרד עליו.

[2] הרא"ש כותב זאת במפורש בתשובותיו בכלל כב אות ו, וזוהי גם שיטת המאירי בפסחים  קב ע"א.

[3] כך הקשה המהרי"ל בתשובה נו חלק ו.

[4] כאשר עיקר הסעודה התפרש על שני הימים, משמע מהרא"ש שאין כאן דין ברכת תשלומין אלא ברכה רגילה, שסיום הסעודה הוא המחייבה. כך גם מסביר המאירי בפסחים, שזמן הברכה (השווה לזמן סיום הסעודה) הוא הקובע במקרה זה.

5 שם מצב זה נחשב כהמשך הסעודה, ראה שו"ע סימן קצ"ז סעיף א.

6 עיין בהגהות המהרל"ח לטור, שהקשה זאת.

7 נחלקו האחרונים בשיטת הרמ"א, לגבי מקרה שהתפלל ערבית באמצע הסעודה, האם יזכיר את התוספת השייכת לתחילת הסעודה או לא. היעב"ץ (הובא בשערי-תשובה סימן תרצ"ה סעיף ו) כתב שיש להזכיר. והמגן אברהם (על פי המהרי"ל) וערוך השולחן והמשנה ברורה כתבו שלא יזכיר. (אם אמר "ברוך המבדיל" הסתפק המגן אברהם בסוף סימן רס"ג.)

ועיין בט"ז ובמגן אברהם שהקשו על הרמ"א והבית חדש מהתוספתא, בה מפורש שאם אכל משתחשך, מזכיר של שבת, ולדעתם הרמ"א מסכים לכך.

8 המשנה ברורה הבין שלט"ז לא יזכיר את הוספת הלילה, ולעניות דעתי אינו הכרחי.

9 הגר"א מביא מקור לפסק השו"ע שמזכיר את הוספת היום רק אם החל לאכול ביום, מהירושלמי שכותב שרב התחיל נעילה ביום וסיימה בלילה. דווקא אז יכול הוא לומר את ההוספה של שבת שקשורה ליום. כמובן שהירושלמי יהווה מקור רק אם נבין שרב נהג כך, כי סבר שאסור להתחיל נעילה בלילה, אך אם נבין שרב החל כך רק בגלל שרצה לסיים נעילה מוקדם יותר, לא יהיה מקור לשו"ע.

10 הדבר מוכח מהגר"א:

א. כל מקורו הוא מיום הכיפורים ומשבת, שבשניהם יש תוספת קדושה.

ב. הדבר ברור גם מלשונו, שכתב: "העיקר, שכל שנמשכה קדושת שבת או שחלה, מזכירים של שבת...".

ג. הגר"א לא הביא את מקור המהרי"ל - "רב צלי של שבת במוצאי שבת".

11 כאשר ליום הראשון יש יותר מתוספת אחת, כגון: שבת ראש חודש או שבת ויום טוב, בברכה יש להוסיף רק את התוספת התלויה ביום לו יש 'תוספת', כלומר יש להזכיר "רצה" ולא "יעלה ויבוא" של ראש חודש.