הוספות וטעויות בתפילת שמונה-עשרה – פרק א'

  • הרב דוד ברופסקי
הגמרא (ברכות מ ע"א, סוכה לו ע"א) אומרת:
 
דכתיב 'ברוך ה' יום יום' [תהילים ס"ח, כ], וכי ביום מברכין אותו ובלילה אין מברכין אותו? אלא בא לומר לך: בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו.
 
הגמרא מלמדת כי כל אימת שניתן, יש לציין בתפילה את הזמן או האירוע המיוחד שעליו מודים ומשבחים את הקב"ה. על כן אנו מוסיפים לתפילת שמונה-עשרה תוספות שונות הנוגעות לזמנים מיוחדים, כמו ראש-חודש, ימים טובים, חנוכה, פורים וימי צום, או לבקשות הקשורות בעונות השנה, לגשם למשל ("משיב הרוח", "ותן טל ומטר").
 
פרק זה יעסוק בהוספות אלה, מתי והיכן יש לשלבן בתפילה, וכיצד יש לנהוג במקרה והושמטה התוספות בטעות – אם מותר להמשיך להתפלל שמונה-עשרה, או שאולי צריך לחזור לראש התפילה. כמו כן, נדון ביחס בין התוספות השונות והברכות שאליהן הן מצטרפות, וביחס של התוספות לתפילת שמונה-עשרה כולה.

גבורות גשמים: משיב הרוח

בחודשי החורף, בין סוכות לפסח, כשאדמתה של ארץ ישראל זקוקה לגשם, אנו מוסיפים לתפילת שמונה-עשרה תפילות גשמים. המשנה (ברכות פ"ה מ"ב) מלמדת כי מתחילים להזכיר את הגשמים בברכה השנייה, ברכת גבורות, העוסקת בכוחו וגבורתו של הקב"ה ונחתמת באזכור של תחיית המתים. מעט מאוחר יותר בשנה, מתחילים לבקש גשמים בברכת השנים, ברכה העוסקת בתנובה חקלאית, בפרנסה ובכלכלה. בכל אחד מהמקרים, התוספת מובאת בנוסח פשוט: בברכת גבורות מוסיפים "משיב הרוח ומוריד הגשם", ובברכת השנים מחליפים את הנוסח "ותן ברכה" בנוסח "ותן טל ומטר לברכה". תוספות אלה מכונות בקיצור "משיב הרוח", "ותן טל".
 
מתי מתחילים לומר "משיב הרוח"?
 
המשנה (ראש-השנה פ"א מ"ב) אומרת כי העולם נידון על הגשם בסוכות, הידוע פשוט כ"חג". מתי בשמונת ימי הסוכות יש להתחיל להזכיר את הגשמים? במשנה הראשונה במסכת תענית נאמר:
 
מאימתי מזכירין גבורות גשמים? רבי אליעזר אומר: מיום טוב הראשון של חג. רבי יהושע אומר: מיום טוב האחרון של חג. אמר לו רבי יהושע: הואיל ואין הגשמים אלא סימן קללה בחג, למה הוא מזכיר? אמר לו רבי אליעזר: אף אני לא אמרתי לשאול, אלא להזכיר 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בעונתו. אמר לו: אם כן לעולם יהא מזכיר! אין שואלין את הגשמים אלא סמוך לגשמים. רבי יהודה אומר: העובר לפני התיבה ביום טוב האחרון של חג – האחרון מזכיר, הראשון אינו מזכיר. ביום טוב ראשון של פסח – הראשון מזכיר, האחרון אינו מזכיר.
 
בגמרא (ד ע"ב) נתקבלה להלכה דעתו של רבי יהודה, לפיה יש להתחיל לומר "משיב הרוח" במוסף של שמיני עצרת, היום השמיני של חג הסוכות, וממשיכים עד שחרית בחג ראשון של פסח.
 
מדוע מוסיפים "משיב הרוח" לראשונה דווקא בבוקר במוסף ולא בלילה הקודם? יתרה מזאת, מדוע ממשיכים לומר את הברכה עד מוסף החג הראשון של פסח, ולא עד ערבית של הלילה הקודם?
 
הירושלמי (תענית פ"א ה"א) דן בשאלות אלה. בנוגע לתחילת הזכרת הגשמים, הירושלמי מסביר:
 
ויזכיר [גשמים] מבערב? לית כל עמא תמן, ויזכיר בשחרית? אף הוא סבור שמא הזכירו מבערב... ר' חגיי בשם ר' פדת: אסור ליחיד להזכיר עד שיזכיר שליח ציבור.
 
הרא"ש (תענית פרק א סימן ב) מבאר סוגיה סתומה זו. באשר לשאלה מדוע לא מתחילים לומר "משיב הרוח" בלילה, מסביר הרא"ש כי מכיוון שלא כולם נוכחים בבית הכנסת בערבית, חלק מן המתפללים יתחילו להוסיף "משיב הרוח" וחלק לא, וכך יווצרו "אגודות אגודות". כמו כן הרא"ש מסביר שלא מתחילים להזכיר גשמים בשחרית כי מי שיגיע לשחרית בלבד ולא לערבית עלול לחשוב שהציבור התחיל כבר לומר "משיב הרוח" בערב לפני כן, ולכן בשנה הבאה הוא עלול לטעות ולהתחיל לומר "משיב הרוח" בערבית. כמו כן, רבי חגיי מציע טעם נוסף לכך שלא מתחילים להזכיר גשמים בשחרית: אין להתחיל לומר "משיב הרוח" לפני ששליח הציבור הכריז על כך. שליח הציבור לא יכול להודיע הודעה כזו לפני שמונה-עשרה של שחרית, שכן זה יחשב הפסק בין "גאל ישראל" לבין תפילת עמידה. המגן אברהם (או"ח סימן קיד ס"ק א) מביא את שני הטעמים שהזכרנו.
 
הראב"ד (על בעל המאור, תענית א ע"ב) מציין כי בפסח לא מפסיקים לומר "משיב הרוח" בלילה, או בשחרית, מאותם טעמים שפירטנו לעיל.
 
המשנה ברורה (סימן קיד ס"ק ב–ג) מוסיף כי הואיל ומלכתחילה היה צריך לומר "משיב הרוח" החל מליל שמיני עצרת ולהפסיק להזכיר גשמים בערבית של חג ראשון של פסח, אלמלא הטעמים שהביא הירושלמי. מי שטעה והוסיף "משיב הרוח" בערבית של שמיני עצרת או שכח לומר "משיב הרוח" בערבית של פסח לא צריך לחזור ולהתפלל שמונה-עשרה (כפי שבדר"כ צריך היה לנהוג).
 
מתי מכריז שליח הציבור על תחילת הזכרת הגשמים? האם הציבור יכול להתחיל לומר "משיב הרוח" בתפילת הלחש של מוסף, או אולי רק אחרי ששליח הציבור אמר "משיב הרוח" בחזרת הש"ץ, זאת אומרת במנחה?
 
חלק מן הקהילות (מרבית קהילות האשכנזים בישראל; ראה רמ"א סימן קיד סעיף ב) מכריזים "משיב הרוח ומוריד הגשם" לפני מוסף, כך שהציבור מוסיף "משיב הרוח" בתפילת הלחש. קהילות אחרות (בני עדות המזרח בישראל ומרבית קהילות האשכנזים בחו"ל) מכריזים "משיב הרוח" בחזרת הש"ץ, כך יוצא שציבור המתפללים מתחיל להזכיר גשמים רק במנחה.
 
המתפלל בביתו ביחידות צריך להוסיף "משיב הרוח" רק לאחר שבקהילתו הציבור כבר התפלל והתחיל להזכיר גשמים. כך גם מי שאיחר לתפילה והגיע כאשר הציבור כבר מתפלל מוסף, רשאי לומר "משיב הרוח" אם הוא יודע ששליח הציבור כבר הכריז שיש להתחיל להזכיר "גבורות גשמים" (או"ח סימן קי"ד סעיף ב). לעומת זאת, לפי המשנה ברורה (סימן קיד ס"ק ב–ג), כפי שראינו לעיל, גם מי שאמר בטעות "משיב הרוח" לפני שליח הציבור, לא צריך לחזור ולהתפלל שמונה-עשרה.
 
מפסח עד סוכות לא מזכירים גשמים. עם זאת, לפי חלק מהמנהגים בחודשי הקיץ אומרים במקום זאת "מוריד הטל". הרמ"א (סימן קיד סעיף ג) כותב כי מנהג קהילות אשכנז הוא לא לומר "מוריד הטל" בקיץ. המנהג הנפוץ בקרב קהילות ארץ ישראל הוא כן להוסיף "מוריד הטל". יש לציין כאן שמי ששכח להזכיר את הגשמים בחורף, ובמקום זאת אמר "מוריד הטל", לא צריך לחזור ולהתפלל שמונה-עשרה (או"ח סימן קיד סעיף ד), כפי שנראה בהמשך.
 
בדיוק כפי שישנם מנהגים שונים בנוגע להתחלת הזכרת גשמים בסוכות, כך גם קהילות שונות נהגו אחרת בשאלה אם יש להפסיק לומר "משיב הרוח" בתפילת הלחש של מוסף בחג ראשון של פסח (ראה שולחן ערוך או"ח סימן תפח סעיף ג ומשנה ברורה ס"ק יא).

 מי ששכח לומר משיב הרוח

הגמרא (ברכות כט ע"א) אומרת:
 
אמר רבי תנחום אמר רב אסי: טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים – מחזירין אותו.
 
הראשונים דנן בשאלה אם מי ששכח לומר "משיב הרוח" ונזכר לפני חתימת הברכה, צריך לחזור לראש הברכה או פשוט להוסיף "משיב הרוח היכן שנזכר ומשם להמשיך בתפילתו.
 
הראבי"ה, שדבריו מובאים ברא"ש (תענית פרק א סימן א), כותב כי במקרה כזה יש לחזור ל"משיב הרוח" ולהמשיך לשורה הבאה " מכלכל חיים". הרא"ש חולק על דעה זו ופוסק כי מותר להוסיף "משיב הרוח" בכל מקום בברכה, שכן "בכל הברכה מקומה". לפי דעה זו, אמירת "משיב הרוח" לפני "מכלכל חיים" נובעת ממנהג מקובל ואינה נדרשת מעצם נוסח הברכה.
 
המשנה ברורה (סימן קיד ס"ק כט) כותב כי אפילו לדעת הרא"ש, עדיין יש להוסיף "משיב הרוח" לפני השורה האחרונה של הברכה, כך שהמילים "ונאמן אתה להחיות מתים" יהיו סמוכות לחתימת הברכה "ברוך אתה... מחייה המתים". יש לנהוג כך כדי לקיים את הכלל "מעין חתימה סמוך לחתימה".
 
הראשונים דנו גם כן בשאלה אם מי ששכח לומר "משיב הרוח" ונזכר רק אחרי שכבר סיים וחתם את הברכה, צריך לחזור לראש תפילת שמונה-עשרה. הרא"ש מביא גם כאן את פסיקתו של הראבי"ה לפיה מי שנזכר לפני שהתחיל את הברכה הבאה ואמר "אתה קדוש", צריך לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם" מיד כשנזכר, ולאחר מכן להמשיך לברכה הבאה. הראבי"ה סבור כי המתפלל לא באמת חתם ברכה אחת לפני שהתחיל לומר את הברכה הבאה.
 
המהרש"ל (המובא בב"ח) חולק על דעה זו ופוסק כתלמידי רבינו יונה, לפיהם מי שאמר את חתימתה של ברכה אחת, גם אם לא התחיל לקרוא את הברכה הבאה, עדיין נחשב כמי שחתם את הברכה ולפיכך חייב לחזור לראש התפילה.
 
השולחן ערוך (סימן קיד סעיף ו) פוסק כדעת הראבי"ה בשתי השאלות, ועל כן מי ששכח לומר "משיב הרוח" צריך לומר תוספת זו מיד כשיזכר, באמצע הברכה או אפילו אחריה, אם עוד לא התחיל לומר את הברכה הבאה.
 
באשר למי שנזכר אחרי חתימת הברכה, הביאור הלכה (סימן קיד) מביא מספר ראשונים ואחרונים החולקים על הדעה שהזכרנו לעיל, וסבורים כי במקרה כזה על המתפלל לחזור לראש התפילה. הביאור הלכה מתחבט באפשרות של פסיקה שלא כדעת השולחן ערוך, ומגיע לבסוף למסקנה כי מי שאמר "ברוך אתה ה'" אך טרם התחיל לומר "מחייה המתים", צריך לחתום את הברכה במילים "למדני חוקיך", כך יצא שאמר פסוק שלם מתהלים קי"ט, יב. לאחר מכן עליו לומר "משיב הרוח" ולחתום את הברכה.
 
עד כה עסקנו במקרה של מי שעדיין לא התחיל את הברכה הבאה, אך בירושלמי (ברכות פ"ה ה"ב) נפסק כי מי שהתחיל לומר כבר את הברכה הבאה שאחרי "מחייה המתים", צריך להוסיף "משיב הרוח" לברכת "שמע קולנו", הברכה האחרונה מהברכות האמצעיות, שבה מותר להוסיף בקשות שונות לפי הצורך. מי שכבר סיים את "שמע קולנו", אך לא את התפילה כולה, צריך לחזור לברכת "שמע קולנו" ולהוסיף שם "משיב הרוח".
 
חלק מן הראשונים (ראה תוספות ברכות כט ע"ב; רא"ש ברכות פרק ד סימן יד) דנים בשאלה מדוע פסיקה זו לא מובאת בתלמוד הבבלי כפי שהיא מובאת בירושלמי. האם נוכל להניח כי חכמי בבל הסכימו עם דעתם של חכמי ארץ ישראל ודיון זה פשוט הושמט משום שהיה מובן מאליו, או לחלופין אולי אפשר להבין מכאן כי הבבלי חולק על הירושלמי ויש לפיכך לחזור לראש התפילה ולא לראש ברכת "שמע קולנו"?
 
מרבית הראשונים (ראה רי"ף תענית א ע"א; רא"ש ברכות פרק ד סימן יד; ואחרים) פוסקים שלא כדעת הירושלמי, וסוברים כי ברכת "שמע קולנו", ברכה המיועדת לבקשות ותחינות אישיות, אינה המקום המתאים להזכרת גבורות גשמים.
 
לסיכום, השולחן ערוך (סימן קיד סעיף ו) פוסק:
 
במה דברים אמורים שמחזירין אותו כשלא אמר בימות הגשמים מוריד הגשם? היינו כשסיים כל הברכה והתחיל ברכה שאחריה, ואז חוזר לראש התפילה; אבל אם נזכר קודם שסיים הברכה, יאמר במקום שנזכר; ואפילו אם סיים הברכה, ונזכר קודם שהתחיל אתה קדוש, אין צריך לחזור, אלא אומר: משיב הרוח ומוריד הגשם, בלא חתימה.

מוריד הטל

בנוגע להוספת "מוריד הטל", הרי"ף (תענית א ע"א) מביא את דברי התלמוד הירושלמי (ברכות פ"ה ה"ב):
 
ר' זעירא בשם ר' חנינא: היה עומד בגשם והזכיר של טל אין מחזירים אותו [לתחילת התפילה] בטל והזכיר של גשם מחזירים אותו.
 
על סמך הירושלמי, פוסק הרי"ף שבתקופת החורף מי ששכח הזכרת גשמים ("משיב הרוח") אבל הזכיר את הטל ("מוריד הטל"), לא חוזר לראש תפילת שמונה-עשרה. הר"ן והראב"ד חולקים על דעה זו, אך על כל פנים רבים מהראשונים, כולל הר"י והרמב"ם (הלכות תפילה פ"י ה"ח), פוסקים אף הם כדעת הירושלמי.
 
התוספות (ברכות כט ע"ב, ד"ה הא) מסבירים כי המנהג לומר "מוריד הטל" לאורך כל תקופת הקיץ, מבוסס בין היתר על פסיקה זו. כפי שאמרנו לעיל, מנהג עדות המזרח ובני תימן ומנהג רוב קהילות ארץ ישראל, הוא להוסיף "מוריד הטל" כל תקופת הקיץ. אם כן, יוצא מכאן כי בפועל המקרה של מי ששכח לומר "מוריד הגשם" וחייב לחזור לראש התפילה, נוגע רק לאשכנזים החיים בחו"ל, שם לא נהגו להוסיף "מוריד הטל".

המסופק אם אמר "משיב הרוח"

פעמים רבות, בעיקר אחרי סוכות, החג שבו מתחילים לומר "משיב הרוח", קורה שמתפללים מסיימים תפילת שמונה-עשרה ואינם בטוחים אם זכרו לומר "משיב הרוח" או לא. כיצד יש לנהוג במקרה כזה?
 
הירושלמי (תענית פ"א ה"א) דן במקרה כזה שבו המתפלל לא זוכר אם הזכיר גשמים או לא:
 
נתפלל ואינו יודע מה הזכיר. אמר רבי יוחנן: כל ל' יום חזקה מה שהוא למוד הזכיר, מיכן והילך מה שצורך יזכיר.
 
במילם אחרות, בשלושים היום הראשונים לאמירת נוסח מסוים, יש להניח שההרגל לומר את התוספת המתאימה טרם השתרש ולכן במקרה של ספק סביר להניח כי המתפלל דבק בנוסח הקודם שאליו היה רגיל עד כה. לעומת זאת, אחרי שלושים יום, ההרגל לומר "משיב הרוח" כבר הושרש ועל כן אין צורך לחזור על שמונה-עשרה.
 
לכאורה, ל' יום הם שלושים ימים שלמים, חודש ימים שבו האדם מתרגל לומר "משיב הרוח", אולם בכל זאת ישנן דעות לגבי הפירוש הנכון למושג "ל' יום".
 
על המהר"ם מרוטנבורג מסופר בטור (או"ח סימן קיד), שנהג לשבת כל שנה בשמיני עצרת ולדקלם תשעים פעם, "אתה גיבור... להושיע, משיב הרוח ומוריד הגשם", כלומר, מתחילת הברכה עד לסוף התוספת. במקום לחכות שיחלוף חודש שלם של אמירת "משיב הרוח", שלוש פעמים בכל יום, המהר"ם מרוטנבורג חזר על נוסח הברכה תשעים פעמים ביום אחד. כך במקרה של ספק אם זכר לומר "משיב הרוח" או לא, המהר"ם היה יכול להניח שכן הוסיף וכך לא היה עליו לחזור לראש הברכה. הטור כותב כי על אף שרבינו פרץ חלק על מנהג זה, הרא"ש נטה לקבל את סברת המהר"ם.
 
על אף העובדה שרבים מבין הראשונים והאחרונים חוליקם על המהר"ם, מסיבות שונות, השולחן ערוך (סימן קיד סעיף ט) מקבל את דעתו. הביאור הלכה כותב כי הגר"א פסק להלכה כדעת רבינו פרץ, שלא קיבל את דעת המהר"ם, אך לעומת זאת מרבית האחרונים פוסקים כשולחן ערוך.

ותן טל ומטר – שאילת גשמים בארץ ישראל

הצורך בגשם, צורך ממשי וחיוני בארץ ישראל, עומד במרכז החיים הרוחניים של יהודי ארץ הקודש. התורה (דברים י"א, יג–כא) מסבירה (כפי שאנו אומרים פעמיים ביום בקריאת שמע) כי כמות הגשמים, שבה תלויה הצלחת היבול החקלאי או כישלונו, היא פועל יוצא של דבקותו של עם ישראל במצוות. למעשה, מסכת תענית מוקדשת כמעט כולה לתפילתם של עם ישראל לגשם ולהתנהלותם בעת בצורת.
 
במשנה (תענית פ"א מ"ג) נאמר:
 
בשלשה במרחשוון שואלין את הגשמים. רבן גמליאל אומר: בשבעה בו, חמישה-עשר יום אחר החג, כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת.
 
מכאן אנו למדים שיהודי ארץ ישראל התחשבו באחיהם העושים את דרכם חזרה לבתיהם בבבל, ואכן רבי אליעזר פוסק בגמרא (י ע"א) שהלכה כרבן גמליאל. חלק מן הראשונים (ראה ריטב"א ומאירי שם) מסבירים כי יש לא רק לחשוש למסעם, אלא גם לכך שאם ירד גשם בדרכם הם עלולים להתחרט שעלו לרגל לירושלים וימנעו מלעשות כך שוב בהזדמנות הבאה.
 
הגמרא (ד ע"ב) מזכירה סיבה נוספת לדחיית שאילת גשמים בארץ ישראל. בתלמוד מובע חשש כי גשם מוקדם עלול להרוס את הפירות שטרם נקטפו ("פירי בדברא").
 
הראשונים (ראה ריטב"א י ע"א; ר"ן ב ע"א) דנים בשאלה אם בזמננו, אחרי חורבן הבית, יש להתחיל לומר "ותן טל ומטר" מיד אחרי סוכות, שכן אין כבר טעם לדחיית שאילת הגשמים.
 
הריטב"א והר"ן פוסקים כי יש להתחיל לבקש גשמים מיד אחרי סוכות, אך לעומתם הרי"ף והרמב"ם (הלכות תפילה פ"ב הל' טו) פוסקים כי גם לאחר חורבן הבית עדיין יש להתחיל לבקש על הגשם רק בז' מרחשוון. הר"ן מסביר שגם אחרי החורבן יש לדאוג לאלה הממשיכים לעלות לירושלים. אחרים סבורים כי ההלכה שהביא רבן גמליאל היא בגדר "לא פלוג", פסיקה שמתקיימת מכח עצמה ולא מכח נסיבות או סיבות מסוימות.

שאילת גשמים בחו"ל – הלוח היוליאני והגריגוריאני

בגמרא (י ע"א) נאמר כי בגולה מתחילים לבקש גשמים שישים יום לאחר מועד ההשתוות הסתווי.
 
ההשתוות, כלומר הרגע בזמן (לא יום שלם) שבו מרכז השמש עולה בדיוק מעל קו המשווה, מתרחשת פעמיים בשנה, באביב ובסתיו. מכיוון שמועד ההשתוות הסתווי חל בתאריך 23 בספטמבר מדי שנה, היום השישים למועד ההשתוות יחול בתאריך 21 בנובמבר. ואולם, נהוג דווקא להתחיל לומר "ותן טל ומטר" ב-4 בדצמבר, שלושה-עשר ימים מאוחר יותר.
 
חישובי התאריכים בתלמוד מתבססים על לוח השנה היוליאני (שנקבע על ידי יוליוס קיסר בשנת 46 לפנה"ס), שבו השנה מחולקת לארבע עונות, כל אחת מהן נמשכת 91 יום ו-½7 שעות, ובסך הכל שנה אחת נמשכת 365 יום ורבע (364 יום ועוד 30 שעות). במאה ה-16 הבינה הכנסייה הקתולית כי לפי חישוב אסטרונומי מדויק יותר אורך השנה הוא 365 ימים, 5 שעות, 48 דקות ו-46 שניות, פער של 11 דקות ו-14 שניות כל שנה.
 
ההבדל הקטן לכאורה בין שני החישובים גרם לכך שמועדי ההשתוות "זזו קדימה" ביחס ללוח השנה הלועזי, בקצב של יום אחד כל 128 שנים, בערך 8 ימים כל אלף שנה. במילים אחרות, מועד ההשתוות הלך והקדים מדי שנה.
 
עיסוקה של הכנסייה בנושא נגע בעיקר לקביעת תאריך חג הפסחא. ועידת ניקיאה הראשונה, בשנת 325, קבעה את ה-21 במארס, מועד ההשתוות באביב, כתאריך שלפיו יקבע מועד חג הפסחא. כמו שהסברנו, כל 128 שנים מועד ההשתוות חל עוד יום אחד יותר לפני ה-21 במארס, וכך בשנת 1582, הפער כבר עמד על 10 ימים. האפיפיור גרגורי ה-13 החליט פשוט להוריד עשרה ימים מלוח השנה, מעשה שכנראה רק אפיפיור יכול לעשות, וקבע שהיום שאחרי הרביעי באוקטובר 1582 יהיה 15 באוקטובר, בלוח שנה חדש הנקרא על שמו – הלוח הגרגוריאני. בנוסף, האפיפיור אף הכריז שכל שנה שאינה מתחלקת ב-400 לא תהיה שנה מעוברת (שבה בחודש בפרואר 29 יום במקום 28 יום). אם כן, במאה העשרים, חל מועד ההשתוות הסתווי ב-7 באוקטובר לפי הלוח היוליאני וב-23 בספטמבר לפי הלוח הגרגוריאני.
 
ברחבי העולם נהגו הקהילות היהודיות להתחיל לומר "ותן טל" שישים יום לאחר מועד ההשתוות הסתווי לפי לוח השנה היוליאני, בתאריך 5 בדצמבר. בדרך כלל, מכיוון שאנו מתחילים לבקש גשמים בערבית, למעשה מדובר בלילה של ה-4 בדצמבר. ואולם, בכל שנה רביעית (לפני פברואר שבו 29 יום), חל מועד ההשתוות בליל ה-7 באוקטובר, ולכן בשנים אלה היום השישים שאחרי מועד ההשתוות חל ב-6 בדצמבר, וכך "ותן טל" מוסף לתפילה בלילה לפני, ליל ה-5 בדצמבר. מעניין לציין שבשנת 2101 "יזוז" מועד ההשתוות, לפי לוח השנה היוליאני, יום אחד קדימה ל-8 באוקטובר, וכך בחו"ל יתחילו לומר "ותן טל" ב-5 בדצמבר (ובכל שנה רביעית ב-6 בדצמבר).
אין ספק שלוח השנה הגריגוריאני מדויק יותר, תאורטית בתפוצות היה צריך להתחיל לומר "ותן טל" ב-21 בנובמבר, אך המנהג המקובל מסתמך דווקא על הלוח היוליאני ועל כן מתחילים שם להוסיף שאילת גשמים ב-4 בדצמבר או ב-5 בדצמבר.
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דוד ברופסקי
תרגום: נעמה ליברמן
עורך: יחיאל מרצבך, תשע"ט
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                                  http://etzion.org.il
האתר באנגלית:                     http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
* * * * * * *