הוריות דף ח – ייחודה של עברת עבודה זרה

  • הרב ברוך וינטרוב
מיוחדת עבודה זרה מכל שאר עברות, שאין קרבנה שווה לקרבנן, והתורה אף ייחדה לכך פרשה בפני עצמה (במדבר ט"ו, כב–כו):
"וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה. אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה ה' וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם. וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה וְעָשׂוּ כָל הָעֵדָה פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד לְעֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה' וּמִנְחָתוֹ וְנִסְכּוֹ כַּמִּשְׁפָּט וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּת. וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִסְלַח לָהֶם כִּי שְׁגָגָה הִוא וְהֵם הֵבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם אִשֶּׁה לַה' וְחַטָּאתָם לִפְנֵי ה' עַל שִׁגְגָתָם. וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה".
אלא שנחלקו חכמים בסוגייתנו מניִן יודעים שהפרשה מדברת בעבודה זרה. למסקנת הסוגיה, יש בזה שתי דעות (הדעה השלישית, של "דבי רבי ישמעאל", נדחתה):
"אמר רבא, ואי תימא ר' יהושע בן לוי, ואמרי לה כדי: אמר קרא 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה' – איזו היא מצוה שהיא שקולה ככל המצות? הוי אומר: זו עבודת כוכבים.
דבי רבי תנא: אמר קרא 'אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה', וכתיב 'אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה' – איזו היא מצוה שהיא בדיבורו של הקב"ה וצוה על ידי משה? הוי אומר: זו עבודת כוכבים, דתנא רבי ישמעאל: 'אנכי' ו'לא יהיה לך' מפי הגבורה שמענום" (ח ע"א).
מסתבר שאין זו מחלוקת טכנית גרידא, כיצד ללמוד במה עוסקת הפרשה, כי אם מחלוקת מהותית בדבר מוקד החומרה היתרה של עבודה זרה. הדעה הראשונה רואה את עיקר החומרה בהיותה "שקולה ככל המצות" – שכל המודה בעבודה זרה, הרי זה כופר מאליו בכל התורה כולה (רש"י על אתר, ד"ה ולא תעשו). דבי רבי, לעומת זאת, ממקדים את החומרה לא בתוכן האיסור כי אם בדרך מסירתו: העובד עבודה זרה מפר את הציווי היחיד ששמע עם ישראל כולו מפי הגבורה ממש.
יתכן ששיטה זו של רבי היא שמנחה אותו גם במחלוקתו עם חכמים לעיל דף ז ע"ב בדין כהן משיח בעבודה זרה. חכמים השוו דין כהן משיח בעבודה זרה לדינו בשאר איסורים שבתורה – שמתחייב רק בשגגת הוראה. אבל רבי סבור שבעבודה זרה כהן משיח מתחייב בשגגת מעשה גרידא. כיצד הדבר קשור לדברי דבי רבי המובאים בסוגייתנו?
איתא ברמב"ם הלכות יסודי התורה פ"ח:
"משה רבינו, לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות, יש בלבו דופי, שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף... ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים...
לפיכך אם עמד הנביא ועשה אותות ומופתים גדולים ובקש להכחיש נבואתו של משה רבינו – אין שומעין לו, ואנו יודעין בבאור שאותן האותות בלט וכשוף הן. לפי שנבואת משה רבינו אינה על פי האותות כדי שנערוך אותות זה לאותות זה, אלא בעינינו ראינוה ובאזנינו שמענוה כמו ששמע הוא. הא למה הדבר דומה? לעדים שהעידו לאדם על דבר שראה בעיניו שאינו כמו שראה, שאינו שומע להן, אלא יודע בודאי שהן עדי שקר. לפיכך אמרה תורה שאם 'בא האות והמופת... לא תשמע אל דברי הנביא ההוא' (דברים י"ג, ג–ד) – שהרי זה בא אליך באות ומופת להכחיש מה שראית בעיניך, והואיל ואין אנו מאמינים במופת אלא מפני המצות שצונו משה, היאך נקבל מאות זה שבא להכחיש נבואתו של משה שראינו וששמענו?!"
לדברי הרמב"ם, אין הנבואה ודאית דיה לעמוד כנגד מראה עינינו ומשמע אוזנינו בסיני.
אתמול טענו, בעקבות הנצי"ב, שיש שוני מהותי בין הוראתו של כהן משיח להוראת בית הדין הגדול. בית הדין הגדול הם חכמי ההלכה, המורים בשיטת ההוראה ההלכתית המוכרת לנו עד היום. אבל הכהן המשיח – כשהוא מופלא – מורה בסייעתא דשמיא, דהיינו מעין נבואה. אם כן, על פי דברי הרמב"ם שלמדנו זה עתה עלינו לומר שלשיטת רבי – הרואה את ייחודה של עברת עבודה זרה בהפרת הציווי ששמענו ישירות מפי הקב"ה – אין דרך ההוראה הנבואית של הכהן המשיח תקפה בתחום זה, שבו "עינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר". אשר על כן, הוראת כהן גדול בהלכות עבודה זרה אינה חשובה הוראה כלל, והריהו חוזר לדין הדיוט, המתחייב בשגגת מעשה גרידא.