הזאת דם הפר ודם השעיר

א.      פתיחה

לאחר הקטרת הקטורת בקודש הקודשים והתפילה הקצרה בקודש, מתארת המשנה בפרק חמישי (משנה ג') באריכות את הזאת דם הפר ודם השעיר בקודש הקודשים:

נטל את הדם ממי שהיה ממרס בו נכנס למקום שנכנס ועמד במקום שעמד והזה ממנו אחת למעלה ושבע למטה ולא היה מתכוין להזות לא למעלה ולא למטה אלא כמצליף וכך היה מונה אחת, אחת ואחת, אחת ושתים, אחת ושלש, אחת וארבע, אחת וחמש, אחת ושש, אחת ושבע. יצא והניחו על כן הזהב שבהיכל. הביאו לו את השעיר שחטו וקבל במזרק את דמו נכנס למקום שנכנס ועמד במקום שעמד והזה ממנו אחת למעלה ושבע למטה ולא היה מתכוין להזות לא למעלה ולא למטה אלא כמצליף וכך היה מונה: אחת, אחת ואחת, אחת ושתים, וכו'. יצא והניחו על כן השני שהיה בהיכל רבי יהודה אומר לא היה שם אלא כן אחד בלבד.

לאחר תיאור זה המשנה ממשיכה ומתארת את הזאת הדמים על הפרוכת ועל המזבח.

ישנן מספר רב של שאלות ודיונים אותם יש לברר באשר לעבודות הדם, ונדון בעז"ה במרכזיים שבהם בשיעורים הקרובים.

ב. מטרתה של עבודת הדם

מטרתם של הזאות הדם מפורשות בכתוב (טז) לאחר תיאור הזאת דם הפר ודם השעיר:

וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם.

על איזה טומאות, פשעים, וחטאים מדובר כאן? על פניו משמע שמדובר על כל הטומאות, הפשעים והחטאים של בני ישראל כמכלול. תפיסה זו טומנת בחובה את ההנחה שכאשר עם ישראל חוטא הרי שיש בכך 'פגיעה' לא רק בחוטאים אלא גם במקדש, ופגיעה זו, אשר מהווה מעין 'סילוק שכינה', דורשת כפרה. הרעיון שהחטא 'פוגע' במקדש מופיע במספר פסוקים נוספים כגון ויקרא פרק כ פסוק ג:

וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי.

משמע מן הפסוק שמי שנותן מזרעו למולך מטמא ומחלל את הקודש. כך אכן דרשו חז"ל בספרא קדושים פרשה י:

"למען טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי" -  מלמד שהוא מטמא את המקדש, מחלל את השם, ומסלק את השכינה, ומפיל את ישראל בחרב ומגלה אותם מארצם.

תפיסה דומה מצטיירת גם מן הפסוק החותם את פרשת רוצח בשגגה (במדבר לה, לד):

וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

ואכן, גם על פסוק זה דרשו חז"ל בספרי במדבר (פרשת מסעי פיסקא קסא):

"ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה", מגיד הכתוב ששפיכת דמים מטמא הארץ ומסלקת את השכינה ומפני שפיכות דמים חרב בית המקדש.

נראה שהדברים מתחברים באופן ישיר לפרשת קורבנות החטאת בפרק ד של ספר ויקרא. הפרשה שם עוסקת בארבעה סוגים של חטאת המחולקים לשתי קבוצות: חטאות אשר מזים את דמן רק על המזבח החיצון (חטאת נשיא וחטאת יחיד, פסוקים כב – לה) וחטאות שמזין את דמן אל מול הפרוכת ועל המזבח הפנימי (חטאת כהן משיח וחטאת 'כל העדה', פסוקים ג – כא). בפשטות נראה כי החלוקה מבוססת על ההנחה שככל שהחטא חמור יותר 'הפגיעה' במקדש חמורה יותר. אם נשליך הנחה זו לכפרת יום הכיפורים הרי שניתן לומר שביום הכיפורים החטאת היא הפנימית ביותר משום שביום זה הכהן מכפר על החטאים שנכנסו אל הקודש 'ופגעו' אף בקודש הקודשים.

על בסיס אבחנה זו, ניתן גם לחלק בין הפר והשעיר הפנימי לבין השעיר המשתלח: חטאי בני ישראל דורשים גם כפרה על המקדש וגם כפרה על העם. הפר והשעיר 'הפנימי' נועדו לטהר את המקדש ולהביא לגילוי שכינה ואילו הווידוי ושילוח השעיר המשתלח מכפרים על בני ישראל עצמם.

ניתן אם כן לסכם ולומר שבפשטות משמע שמטרת הזאות דם הפר והשעיר הוא לכפר ולטהר את המקדש, כולל את קודש הקודשים, מחטאים שונים של עם ישראל[1].

אמנם, בניגוד להבנה אותו הצענו, חז"ל במספר מקומות הבינו שהכפרה בעבודות הדם הפנימיות מתייחסת אך ורק לטומאת מקדש וקודשיו, לחטא של כניסה אל הקודש בטומאה. כך בספרא ויקרא (מהדורת וייס) פרשה ג':

יכול על כל הטומאות הללו יהיה שעיר זה מכפר תלמוד לומר: "מטומאותם" - ולא כל טומאתם, מה מצינו שחלק הכתוב מכלל כל הטומאות? בטומאת מקדש וקדשיו, אף כאן לא נחלוק אלא בטומאת מקדש וקדשיו. דברי רבי יהודה.

רבי שמעון אומר: ממקומו הוא מוכרע שנאמר "וכפר על הקודש מטומאת בני ישראל" (ולא כל טומאות שבקודש) [מטומאות שבקדש]. יכול על כל טומאת מקדש וקדשיו יהיה שעיר זה מכפר? תלמוד לומר "פשעיהם", אילו המרדים, וכן הוא אומר "מלך מואב פשע בי" (מל"ב ג, ז), וכך הוא אומר "אז תפשע לבנה בעת ההיא" (מל"ב ח, כב) . מיכן אמרו כל שיש בה ידיעה בתחילה וידיעה בסוף תולה לו עד שתוודע לו יביא בעולה ויורד, וכן הוא אומר "לכל חטאתם" - במחוייבי חטאות.

הדרשה בספרא נפתחה עם האפשרות שמדובר על טומאת עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים אך המסקנה היא, כפי שניתן לראות, שכל הפסוק עוסק אך ורק בטומאת מקדש וקודשיו. זוהי גם ההנחה של המשניות במסכת שבועות פרק ראשון ושל התוספתא שם.

אלא שעל פניו הדברים קצת מפתיעים: האם יתכן שכל מטרת הפר והשעיר הקרבים ביום הכיפורים, יום הכפרה הכללי, הוא לכפר על חטא נקודתי בלבד[2]?! יש להוסיף על כך שלכאורה לפי זה אין סימטריה בין הווידוי על הפר, הכולל וידוי על כל סוגי חטאי הכהן ובין הקרבת הקורבן שמכפר רק על טומאת מקדש וקודשיו, וזה בניגוד לשעיר המשתלח ששם הווידוי והשילוח מכפרים יחד על כל חטאי ישראל[3]. על כל פנים, כאמור, כך היא קבלת חז"ל[4].

ג. כפורת

כפי שמפורש במשנה, על פי הנאמר בפסוקים, המקום הראשון עליו מזה הכהן הוא הכפורת. ההזאה מתקיימת פעמיים - בתחילה עם דם הפר ולאחר מכן עם דם השעיר. על מנת להבין את משמעות ההזאה על הכפורת דווקא יש לדון במשמעותה הכללית של הכפורת במשכן.

הציווי על הכפורת מופיע בשמות פרק כ"ה:

ועָשִׂיתָ כַפֹּרֶת זָהָב טָהוֹר אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכָּהּ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבָּהּ. וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת. וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה מִן הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת הַכְּרֻבִים עַל שְׁנֵי קְצוֹתָיו. וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

רש"י מסביר שהכפורת היא "כיסוי על הארון שהיה פתוח מלמעלה ומניחו עליו כמין דף". אולם מהעובדה שהתורה מצווה לעשות את הכרובים והכפורת מקשה אחת, נראה שמדובר על כלי נפרד מהארון אותו מצווה התורה להניח על ארון הברית. כך מפורש בספרא (אחרי מות פרשה א ד"ה וידבר ה'):

"אל פני הכפרת אשר על הארון" מה תלמוד לומר לפי שנאמר "כפורת" יכול יהי כסוי לארון? תלמוד לומר: "כפורת", כפורת לארון ואין כסוי לארון.

כך הבין כנראה האבן עזרא שפירש שכפורת היא לשון כיסוי חטאים, ואף ניתן למצוא בשמה רמז להזאות הדם המכפרות עליה.

אכן ממקומות רבים בתנ"ך נראה שהכפורת היא מושב השכינה, כאשר הכרובים הם מעין ידיות הכסא. כך עולה מהביטוי הרווח לה' 'יושב הכרובים'[5], ואף כך משמע מהתפקיד של הכפורת והכרובים המפורש בהמשך הפרשה בשמות כה:

וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

כיוון זה עולה בקנה אחד גם עם הרושם העולה מראשית  הפרשה שלנו (ויקרא ט"ז) בה נאמר "כי בענן אראה על הכפורת".

ובאמת בכמה וכמה מדרשים בא לידי ביטוי העובדה שהכפורת היא מקום השכינה המרכזי במקדש.

באבות דרבי נתן, נוסחא א פרק לד ד"ה עשר מעלות מובא:

עשר מעלות נסתלקה שכינה ממקום למקום: מכפורת לכרוב. ומכרוב למפתן הבית. וממפתן הבית לשני כרובים. ומשני כרובים לגג ההיכל. ומגג ההיכל לחומת העזרה. ומחומת העזרה למזבח. וממזבח לעיר. ומעיר להר. ומהר למדבר.

מקור חזל"י נוסף המתמקד בכפורת כמוקד להשראת השכינה מופיע בסוגיא בסוכה דף ה ע"א, המקשרת בין מקום השראת השכינה, שאינה יורדת מתחת לעשרה טפחים, ובין גובה הכפורת שהיה עשרה טפחים ועליו התגלתה השכינה.

אם כן, ניתן לסכם ולקבוע כי ההזאה על הכפורת נועדה לכפר על הטומאות שדבקו כביכול במקום השראת השכינה עצמה. 

ד. מקום  ההזאות המדויק

בפסוקים כאן (ויקרא טז, יד) נאמר:  

וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וְהִזָּה בְאֶצְבָּעוֹ עַל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת קֵדְמָה וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת יַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ.

התורה מבדילה בין הזאה אחת 'על פני הכפורת קדמה' ובין שבע הזיות 'לפני הכפורת'. בפשטות ניתן להבין שהכוונה היא להזאה אחת 'על פני', על הכפורת ממש (כדוגמת "על פני המים", בר' א), ולשבע הזאות 'לפני' היינו, כנגד הכפורת, וכהוראת מילה זו בתורה בכל מקום (כדוגמת "והשלך לפני פרעה", שמ' ז' ט). כך גם משמע בפסוק טו' ביחס לשעיר החטאת שם נאמר "והזה אתו על הכפרת ולפני הכפרת".

אולם, הגמרא בדף נה ע"א מביאה ברייתא הקובעת שההזאות אינם נוגעות בכפורת עצמה:

תנא: כשהוא מזה - אינו מזה על הכפורת אלא כנגד עוביה של כפורת. כשהוא מזה למעלה - מצדד ידו למטה, וכשהוא מזה למטה - מצדד ידו למעלה.

ומסביר רש"י:

אינו מזה על הכפורת - על גגה, אלא כנגד עוביה, ולא היו דמים נוגעין בה. כשהוא מזה - אחת למעלה מצדד גב ידו למטה ומזה כלפי למעלה, וכשהוא מזה השבע למטה מצדד ידו למעלה ומזה למול פניו אחת גבוהה ואחת בנמוך הימנה, וכולן נופלות לארץ.

כפי שעולה מרש"י ישנה הזאה אחת כלפי מעלה, ושבע למטה, לכיוון הרצפה כאשר הכל נעשה אל מול עובי הכפורת אך מבלי לגעת בה. באופן זה הסביר רש"י את דברי המשנה שלנו (נג ע"ב) שקבעה:

והזה ממנו אחת למעלה ושבע למטה ולא היה מתכוין להזות לא למעלה ולא למטה אלא כמצליף

והסביר רש"י:

ולא היה מתכוון להזות לא למעלה וכו' - שתהא אחת למעלה בחודה של כפורת העליון, והשבע למטה מאמצעה, שהרי לא על הכפורת נוגעים, אלא לארץ נופלות.

אכן בירושלמי כאן (ה' ד) מצאנו מחלוקת בשאלה האם הדם נגע בכפורת:

רבי זעורה אמר: צריך שיהא נוגע. ר' שמואל בר רב יצחק אמר: אינו צריך שיהא נוגע.

כיצד יש להסביר את הדעה המבינה שהדם אינו נוגע בכפורת עצמה? נראה שיש כאן כמה אפשרויות:

אפשרות אחת היא שאמנם באופן עקרוני, הכפורת היא יעד ההזאה אלא שאין זה כבוד שהדם יגע בה ממש.

אפשרות שנייה היא שבעצם לא הכפורת היא היעד המרכזי אלא 'בין הבדים' וכפי שמתבטא הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות פרק ה' יב:

פר ושעיר של יום הכפורים דם כל אחד מהן טעון שמונה הזיות על בין הבדים.

לשון זו מופיע גם בהלכות עבודת יום הכיפורים ד,ב:

ונכנס בו לקדש הקדשים ומזה ממנו שם שמונה הזיות בין בדי הארון קרוב לכפורת טפח

אולם למרות ניסוחים ברורים אלו, לא ניתן להתעלם מסוף דברי הרמב"ם, מהם משמע שהכפורת היא מוקד העניין וההזאה צריכה להיות צמודה אליה.

אפשרות שלישית היא דין ההזאה על הכפורת מלמד שההזאות התייחסו לא לכפורת עצמה אלא למקום הארון והכפורת. כך סבר הגרי"ד[6] והוכיח את טענתו, בין השאר, מראשית המשנה בדף נג ע"ב הקובעת שלאחר שניטל הארון הכהן הגדול היה מניח את הקטורת על אבן השתייה ומשמע משם שהוא אף היה מזה את הדם. נציין, כי קושי אפשרי על שתי העמדות האחרונות טמון בכך שהן אינם מבארים מדוע התורה הדגישה את הכפורת שהיא בעלת משמעות מיוחדת כפי שעמדנו לעיל.

בשיעור הבא נמשיך ונעסוק בהזאות דם הפר והשעיר.