יתרו | עם ישראל ותלמוד תורה

א

אומר מדרש רבה בריש תצוה: "ואתה תצוה. הדא הוא דכתיב "זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך" (ירמיהו י"א, ט"ז). וכי לא נקראו ישראל אלא כזית הזה בלבד? והלא בכל מיני אילנות טובים ומשובחים נקראו ישראל!... אלא מה הזית הזה עד שהוא באילנו מגרגרין אותו, ואחר כך מורידין אותו מן הזית ונחבט, ומשחובטין אותו מעלין אותו לגת ונותנין אותו במטחן ואחר כך טוחנין אותן, ואחר כך מקיפין אותן בחבלים ומביאים אבנים, ואחר כך נותנין את שומנן; כך ישראל באין עובדי כוכבים וחבטין אותם ממקום למקום, וחובשים אותן וכופתין אותן בקוטרין ומקיפין אותן טריוטין ואחר כך עושין תשובה והקב"ה עונה להם".

המדרש ממשיל את עם ישראל לעצים. מכל העצים, בחר ירמיהו להדגיש את דמיונו של עמ"י לעץ הזית. אך רעננותו של הזית היא מדומה בלבד: כמה ייסורים עוברים על הזית עד שמוציא את שמנו! איזה תהליך ארוך הוא עובר עד שמוציא טיפת יצהר! ככל ששמנו זך יותר, כך התהליך שעבר עליו קשה וארוך יותר. התפתחותה של כנסת ישראל דומה לזית: תהליכים ארוכים, וצעדים קטנים. תכונה זו מתבטאת ברגע לידתו של יעקב אבינו, שעל שמו נקראת האומה. עשו, ברגע לידתו, הוא "כולו כאדרת שיער", מפותח. שמו של יעקב אבינו, בלשון עתיד, מעיד על כך שתפקידו יהיה בעתיד, ושמחכה לו תהליך ארוך. אפילו כששרה עם אלוהים, ויכל, משמעות שמו "ישראל" מייעדת לו מאבקים נוספים.

תהליך ארוך עובר על כל עץ, אפילו משנתן פריו: ערלה, רבעי, תרומות ומעשרות. עד שהאדם יאכל מפריו - יעבור זמן רב. הגמרא בתענית כג. מספרת על חוני המעגל שראה זקן אחד הנוטע חרוב, בשביל שנכדיו ייהנו מפירותיו לכיהיו מוכנים, בעוד שבעים(!) שנה. הסביר הרב קוק: "חשק נטיעת אילנות נובע מחפץ הטבת הדורות הבאים, המובלט בתקפו בעץ החרוב" (מגד ירחים לחודש שבט). ובכל זאת - לכשיתעורר חוני המעגל בסוף שבעים שנה, נכדי אותו הזקן יאכלו מפירות החרוב, שצמחו בינתיים. לא כן הזית. ללא עמל ויגיעה מצד האדם, לעולם לא יהיה שמן זית כתית, זך ומעולה. רק על ידי פעולת האדם, ואחרי תהליך שהוא לא רק ארוך, אלא גם קשה ומייגע, יוציא הזית את שמנו.

ב

כך דרכו של עמ"י. עמ"י עבר 480 שנה, שבמהלכם - עשר המכות, קריעת ים סוף, יציאת מצרים, תלונות, מתן תורה, חטא העגל, משכן, מסעות, תלונות נוספות וחטאים נוספים, כניסה לארץ, מלחמות, נחלה, שופטים, שאול, דוד ושלמה - עד שנבנה בית המקדש (מלכים א ו, א). אך אז: "כימי העץ ימי עמי" (ישעיהו ס"ה, כ"ב). כשהעץ מגיע לבשלות - הוא חי מאות שנים. וכן עמ"י.

ג

ט"ו בשבט - ראש השנה לאילנות. התעוררות פנימית של השרף באילנות, אך אין עדיין פרי. בשבט, העץ מתעורר מתרדמת החורף. בשלב זה, נדרשת עבודה קשה מצד העץ בהוצאת פירותיו. הפרי יבוא רק אחר כך, בניסן. רוב האילנות (למעט השקד), מתחילים תהליך חבוי בשבט, שיתגלה בכל הדרו בניסן, זמן גאולתם של ישראל. לפני הכניסה לארץ ישראל, משה נדרש להכין את עמ"י הכנה רוחנית לכניסה. ומתי? "בעשתי עשר חודש באחד לחודש הואיל משה באר את התורה הזאת" (דברים א,ג).

ד

גם מהאדם הפרטי, בדומה לעץ ולאומה, נדרשת השקעה רבה ועמל כדי להוציא את פירותיו; ובאותה העת - בין ט"ו בשבט לחודש בניסן, זמן גאולתם של ישראל. מצינו בגמרא תענית ה: שרב נחמן המשיל את רב יצחק ל"אילן שפירותיו מתוקין וצילו נאה ואמת המים עוברת תחתיו", והנמשל בגמרא: תורה, עושר ובנים. יתכן שניתן לבאר את המשל באופן אחר: פירות מתוקים - הם גופי תורה, שהאדם לומד ועמל בה. פירותיו נועדו להיטיב לאחרים, בבחינת "ללמוד וללמד". צל נאה - ההילה מסביב לאילן, הם המידות הטובות והמעשים הטובים שצריכים להקיף ולסובב את לימוד התורה. אמת המים - הוא המקור להמשכיות ולהתחדשות. הצורך לא לשקוט על השמרים, ותמיד להשקיע ולהזין את העץ; על ידי הלימוד. ללא השקעה זו - האילן ימות.

בתקופה זו, בה האילן רותם את כל כוחותיו וכל מאמציו להוצאת פירותיו, שומה עלינו כלומדי התורה לעמול ולהשקיע על מנת להמשיך להפיק פירות, להוציא צל ולינוק מאמת המים.