החטא שבהחמצה

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

החטא שבהחמצה* / הרב אהרן ליכטנשטיין

לפרשת חוקת

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם" (במדבר כ', י"ב)

פסוק זה מתאר את אחת הטרגדיות הגדולות בתורה: משה ואהרן, שהנהיגו את עם ישראל במשך דור וחצי ופעלו כל כך הרבה למענו, אינם זוכים להיכנס יחד עימם לארץ. טרגדיה זו העסיקה רבות את חז"ל ואת הפרשנים, במיוחד לאור העובדה שאין ברור במה חטאו. הפסוק סותם ואינו מפרש את חטאם, ובפרשנים מצויות כמה דעות בעניין זה.

רש"י מסביר, שחטאם היה בכך שהקב"ה ציווה אותם לדבר אל הסלע (פסוק ח') בעוד שהם הכו אותו (פסוק י"א). לדבריו, הייתה כאן סטייה מציוויו של הקב"ה. רש"י מוסיף ומסביר, שסטיה זו גרמה לחוסר קידוש ה':

"שאילו דיברתם אל הסלע והוציא הייתי מקודש בעיני העדה, ואומרים 'מה סלע זה, שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה, מקיים דיבורו של מקום - קל וחומר אנו" (רש"י לפסוק י"ב)

מכל מקום, עיקר החטא הוא בסטייה מהציווי.

לעומת זאת, הרמב"ם בשמונה פרקים (פ"ד) מסביר, שחטאם היה בכך שכעסו ואמרו "שמעו נא המורים…" (פסוק י'). הרמב"ם אמנם סובר (שם) שאדם צריך ללכת בכל מידה בדרך הממוצעת, אך הוא מסייג את דבריו ואומר כי יש כמה מידות שבהן צריך אדם ללכת בקצה האחד ולהתרחק מהקצה השני. אחת ממידות אלו היא הכעס (הלכות דעות, פ"ב ה"ג). גם הרשב"ם מסביר שמשה הכה בסלע "כעין חימה וכעס" וזהו היה חטאו. נדמה, שלכעסם הייתה גם תוצאה שלילית: העם חשב שהקב"ה כועס עליו, בעוד שהקב"ה לא כעס עליו.

הסבר שלישי מביא הרמב"ן בשם רבנו חננאל: משה ואהרן חטאו בכך שאמרו "המן הסלע הזה נ ו צ י א לכם מים", ולא "יוציא ה' לכם מים". העם עלול היה לחשוב שמשה ואהרן הוציאו את המים בחכמתם, ובכך יימנע קידוש ה'. לדבריו, זהו שאמר הקב"ה "יען לא האמנתם בי להקדישני".

המדרש הבין כרש"י, שהחטא היה בהכאת הסלע במקום דיבור אליו, והבנה זו הביאה אותו לשאול (י"ט, ה') מדוע נענש גם אהרן - הלוא משה הוא שהכה? המדרש כותב:

"משל לבעל חוב שבא ליטול גורנו של לוה ונטל שלו ושל שכנו. אמר לו הלוה: אם אני חייב, שכני מה חטא? אף כך אמר משה רבינו: אני הקפדתי, אהרן מה חטא? לפיכך הכתוב מקלסו: 'וללוי אמר תמיך ואוריך לאיש חסידך אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה'"

הפסוק מדברים נועד להוכיח שאהרן אכן לא חטא במי מריבה, אולם לאור זאת השאלה רק מתחזקת: מדוע נענש?

המדרש משיב על כך בהמשך (י"ט, ו') על פי הפסוק בקהלת "יש הבל אשר נעשה על הארץ אשר יש צדיקים אשר מגיע להם כמעשה הרשעים, ויש רשעים שמגיע עליהם כמעשה הצדיקים אמרתי שגם זה הבל". המדרש מקשר, אם כן, את עונשו של אהרן לבעיה הכללית של "צדיק ורע לו".

אולם, קשה להשלים עם תשובה זו של המדרש: אנו מוצאים את משה מתחנן רבות לפני הקב"ה שיבטל את רוע הגזרה, עד שהקב"ה נאלץ לומר לו "רב לך! אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה" (דברים ג', כ"ו), ואילו אהרן לא פצה פה, על אף שלכאורה היה לו טיעון חזק הרבה יותר מזה שהיה למשה?!

לאור כל זאת, נראה שיש להסביר את החטא בצורה שונה.

אם נדייק בדברי התורה, נבחין שהפסוק כלל אינו אומר שמשה ואהרן חטאו. הפסוק אומר שהם לא קידשו את השם: "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל"; "על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל" (דברים ל"ב, נ"א). אם כן, העונש לא הגיע על חטא שעשו אלא על מה שלא עשו; הם לא עברו על ציווי ה', אולם הם החמיצו הזדמנות לקדש שם שמים. אמנם מי שהכה את הסלע היה משה, אך גם אהרן לא מחה במשה כאשר הכה בו. משה ואהרן אחראים אפוא כאחד להחמצה הגדולה.

נדמה, שניתן ללמוד מן העובדה שהקב"ה העניש את משה ואהרן על אף שלא חטאו אלא רק החמיצו הזדמנות, גם משהו לגבינו - הקב"ה מתייחס לאדם על פי היחס בין מה שעשה לבין מה שיכול היה לעשות. אדם יכול לקיים תורה ומצוות ואף על פי כן להיענש, מכיוון שיכול היה לעשות דברים ולא עשאם. הגמרא (סנהדרין צט.) אומרת, שכל שיכול לעסוק בתורה ואינו עוסק נכלל בפסוק "כי דבר ה' בזה". במקום אחר אומרת הגמרא (ברכות יב:), כי מי שאפשר לו לבקש רחמים על חברו ואינו מבקש נקרא חוטא. לא נאמר בשום מקום שאדם מצווה להתפלל על חברו, ואף על פי כן מי שאינו עושה כן נקרא חוטא, כיוון שהיה יכול לסייע לחברו ולא עשה זאת.

להסתכלות המחמירה כל כך על מי שלא מימש את כל יכולתו יש שתי סיבות:

בזבוז של פוטנציאל נחשב נזק בידיים.

החמצה כזאת נובעת במקרה הטוב מעצלות ובמקרה הרע מחוסר אכפתיות. מי שאינו מתפלל עבור חברו - אך סימן הוא שחברו איננו חשוב לו.

הגמרא (ברכות ה.) אומרת:

"אמר רבא ואיתימא רב חסדא: אם רואה אדם שיסורין באין עליו - יפשפש במעשיו… פשפש ולא מצא - יתלה בבטול תורה"

על פי דרכנו נוסיף: פשפש ולא מצא - יתלה בהחמצה.

אין זה ברור שביטול תורה אסור מבחינה הלכתית-פורמלית - האדם אינו חייב ללמוד תורה במשך כל חייו - אולם ברור לחלוטין שביטול תורה חמור מצד ההחמצה שבו. אדם צריך תמיד לשאוף לעשות את המקסימום שהוא יכול. אסור לאדם לפעול על פי מעשי חבריו או בהתאם למעשי הדורות הקודמים. אפשר שהפוטנציאל שלהם היה שונה. שומה על כל אדם לממש את הפוטנציאל שלו עצמו!

 

* השיחה נאמרה בשבת חוקת ולא עברה את ביקורת הרב.