החיוב במכה המביאה למוות

  • הרב ברוך וינטרוב
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יוםיומי

סנהדרין דף עח – החיוב במכה המביאה למוות

רבא מבאר (עח ע"א) שחכמים ורבי יהודה בן בתירא נחלקו בדין מי שהרג אדם שכבר גוסס מחמת מכה שהכהו אדם אחר: חכמים פוטרים, ורבי יהודה בן בתירא מחייב.

התוספות (ד"ה בגוסס) מעירים כי ברור מן הסוגיה שהמכה הראשון, שגרם לגסיסה, פטור לכולי עלמא. התוספות מתקשים בכך, שהרי בעמוד ב נאמר שאם אמדו בית דין את הפצוע למיתה, כולאים את המכה, ואם הפצוע אכן מת, הורגים אותו. אם כן – שואלים התוספות – מדוע בנידון דידן פוטרים את המכה הראשון רק משום שבסופו של דבר נהרג הפצוע בידי אדם אחר? סוף סוף הוא גוסס – כלומר אמוד למיתה – ורוב גוססים אכן מתים!

תשובת התוספות מורכבת משתי טענות: א. מצינו שהקלה התורה על המכה, שאין ממיתים אותו עד שימות הנרצח, אף על פי שרוב גוססים למיתה; ב. פעמים שאומדים את הפצוע למיתה ובסופו של דבר הוא חי.

דומה כי שתי הטענות של התוספות עונות על שתי סיבות שונות לחייב. שכן יש לחקור בגדר החיוב של הפוצע את חברו פציעה שהביאה למותו: האם החיוב הוא בגלל המכה, ומיתת הפצוע היא רק ראיה שהמכה אכן מחייבת; או שמא החיוב הוא על מותו של הפצוע, והמכה היא הדרך לקשור בין המיתה לבין המכֶּה?

לכאורה המקרה שהתוספות דנים בו הוא הנפקא-מינה לחקירה. לפי הצד הראשון, שהחיוב הוא על המכה, מה לי אם בסופו של דבר הרג את הפצוע אדם אחר? סוף סוף התחייב המכה הראשון מיתה מצד עצמו. אבל לפי הצד השני, שהחיוב חל רק כשהנרצח מת מידיו של המכֶּה, אין מקום לחייב את המכה אם קדם אדם אחר והמית את המוכה, אף אם היה הפצוע עתיד למות משום המכה הראשונה לבדה.

הטענה הראשונה של התוספות, כי מצינו שהקלה תורה שלא להרוג את המכה עד שימות הפצוע ממכתו, אף על פי שאמדנוהו למיתה, נראית כבאה לצדד בצד השני של החקירה, רוצה לומר: אף שאמדנוהו כגוסס, ורוב גוססים למיתה, ואם כן היה מקום לומר שיש כאן מכה שיש בה כדי להרוג, מכל מקום אין מענישים את המכה עד שימות הפצוע – משמע שהחיוב איננו על המכה, כי אם על המיתה.

הטענה השנייה של התוספות, שאף על פי שרוב גוססים למיתה, יש שחיים בסופו של דבר, נראית כמכוונת כלפי הצד הראשון שהעלינו בחקירתנו: אף אם נאמר שהחיוב הוא על המכה, והמיתה לא באה אלא ללמדנו שהיה במכה כדי להרוג, סוף סוף לא הוכח כאן שאכן היה במכה כדי להרוג. ואף שרוב גוססים למיתה, הרי התורה הצריכה ידיעה ודאית שיש במכה כדי להרוג, ומשעה שנהרג הפצוע בידי אדם אחר, שוב אי אפשר לוודא זאת.

לסיום נאמר כי ייתכן שבחקירה זו גופה נחלקו גם חכמים ורבי נחמיה:

"המכה את חבירו בין באבן בין באגרוף, ואמדוהו למיתה, והיקל ממה שהיה ולאחר מכאן הכביד ומת – חייב. ר' נחמיה אומר: פטור, שרגלים לדבר [רש"י: שלא מת מחמת מכה זו, שהרי היקל (אך עיין רמב"ם הלכות רוצח פ"ד ה"ה)]" (משנה סוף דף עח ע"א).

אם דברי רבי נחמיה מעוגנים בהסתברות מציאותית ("שרגלים לדבר"), כיצד נחלקו עליו חכמים? אפשר שרבי נחמיה וחכמים חלוקים בדבר רמת הקשר הנדרשת בין המכה לבין המיתה. לדעת רבי נחמיה, החיוב חל רק בשעת מיתת הפצוע, ועל כן כדי לחייב, דרוש קשר ודאי בין המכה לבין המוות. חכמים, לעומתו, מבינים שהחיוב חל כבר בשעת המכה, אם היא ראויה להמית, וההמתנה למיתת הפצוע לא באה אלא לוודא שלא נפלה טעות באומדן המכה; לכן אם אמדנו שהמכה ראויה להמית, ובסופו של דבר הפצוע אכן מת באופן שניתן לקשרו למכה – המכֶּה חייב.

הרב ברוך וינטרוב