פסחים | דף צ | החייהו משה

בפרשת בא נאמר: "וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה" (שמות יב, ד).

 כוונתו הפשוטה של הפסוק (וכן פירשו המפרשים שם) היא שכאשר בני הבית מועטים ואין זה סביר שיאכלו שה שלם בעצמם, הם יכולים להשתתף עם משפחה נוספת וכך יגיע שיעור ראוי של בשר לכל אדם. אך הברייתא המובאת בסוגייתנו (דף צ ע"א) הבינה את הפסוק באופן אחר. על פי הברייתא, המצוקה המתוארת בפסוק איננה בעיה טכנית העוסקת בצורך לאכול כמות גדולה של בשר, אלא בעיה כלכלית. לפי קריאה זו כוונת הפסוק לומר שמשפחה שמתקשה לכלכל קורבן פסח שלם בעצמה יכולה להיעזר במשפחה אחרת שתתרום את חלקה.

הברייתא מוסיפה ונותנת משמעות הלכתית לקריאה זו: "תניא: 'אם ימעט הבית מהיות משה' - החייהו משה, מכדי אכילה, ולא מכדי מקח. רבי אומר: אף מכדי מקח. שאם אין לו - ממנה אחר עמו על פסחו ועל חגיגתו ומעות שבידו חולין, שעל מנת כן הקדישו ישראל את פסחיהן".

המקרה המתואר בברייתא הוא מקרה שבו אדם אחד כבר קנה את הקורבן ואילו השני רק הקדיש מעות לפסחו, וכעת הם משתתפים יחד. לכאורה אין דרך להפקיע את קדושת המעות מבלי לחלל אותן על קורבן אחר, ולמרות זאת מחדשת הברייתא (על פי הפסוק הנ"ל) שאפשר להשתמש במעותיו של השני לצרכים מסוימים. בהגדרת הצרכים שעליהם אפשר להוציא את המעות נחלקו התנאים בברייתא, ובגמרא (דף צ ע"א) נחלקו אמוראים בהסבר דבריהם: "רבה ורבי זירא: חד אמר: בעצים לצלייתו - כולי עלמא לא פליגי, דכיון דתקנתא דפסח הוא - כגופא דפסח דמי. כי פליגי - במצה ומרור. רבנן סברי: הא אכילה אחריתי היא, ורבי סבר: כיון דהכשירו דפסח הוא, כגופא דפסח דמי. וחד אמר: במצה ומרור נמי, כולי עלמא לא פליגי, דכתיב (שמות יב) על מצות ומררים יאכלהו, דכיון דמכשירין דפסח נינהו - כפסח דמי. כי פליגי - ליקח בו חלוק, ליקח בו טלית. רבנן סברי: מהיות משה אמר רחמנא - החייהו לשה. ורבי סבר: החיה עצמך משה".

יש לשים לב להבדל העקרוני בין העמדות. לפי העמדה הראשונה, מוסכם על התנאים שמותר להוציא את המעות רק על דבר שמוגדר כ"גופא דפסח". מחלוקתם היא רק בהגדרת "גופא דפסח": לדעת חכמים הכוונה רק לעצים לצלייה, ואילו לדעת רבי הכוונה גם למצה ומרור. את מחלוקתם ניתן להסביר או כמחלוקת הנוגעת לאופיו של ההיתר להוציא את המעות על "גופא דפסח", או כמחלוקת בהבנת היחס שבין המצה והמרור לקורבן הפסח - לדעת חכמים המצה והמרור מהווים מצוות נפרדות ממצוות קורבן הפסח, ואילו לדעת רבי הם מהווים הכשר לאכילת קורבן הפסח (עיינו בגר"י פערלא על ספר המצוות לרס"ג עשה מז).

מאידך, לפי העמדה השנייה ברור שמחלוקתם היא באופי ההיתר שהתחדש בפסוק - רבי, כך נראה, תופס את הקדושה שחלה על הקורבן כקדושה חלקית (ייתכן שאף כקדושת דמים המאפשרת לשייר בה ולהתנות עליה, עיין שו"ת דברי חיים או"ח א כט). חכמים, לעומתו, סבורים שקיים חידוש מיוחד בקורבן פסח, אשר מרחיב את הגדרת קדושת הקורבן גם לאמצעים המסייעים לאכילתו. ונראה לומר שחידוש זה קשור לאופיו המיוחד של קורבן הפסח כקורבן שעיקרו באכילה ולא בהקרבה על גבי המזבח.