החנוכייה ומנורת המקדש

  • הרב משה טרגין

החנוכייה ומנורת המקדש

בשיעור שעבר בחנו את היחס שבין מצוות ההדלקה ומקומה (הבית) והעלינו את האפשרות שהמצווה מוגדרת כחובת הבית - לא מצווה החלה על האדם כי אם מצווה המכתיבה את אופיו של הבית. אחת הנפקא מינות המרכזיות להבנה זו היא המקרה של אכסנאי (אדם השוהה מחוץ לביתו בחנוכה): כיצד הוא מקיים את המצווה מחוץ לכותלי ביתו? ראינו שלפחות לפי דעה אחת בגמרא הימצאותו מחוץ לבית אינה מאפשרת הדלקה באופן המקובל ועליו להשתתף עם בעל הבית בהוצאות ההדלקה ולקיים את המצווה, למעשה, באמצעות מארחו.

אם נכונה אפשרות זו יש מקום לערער על המנהג להדליק נרות חנוכה בבית הכנסת - מקום שאיש אינו מתגורר בו.

שאלת ההדלקה בבית הכנסת הועלתה לראשונה על ידי המנהיג. מנהג זה אינו מוזכר בגמרא, ונראה שהוא הופיע בזמן שבין חתימת התלמוד לתקופת הראשונים המוקדמת. הנחת היסוד של המנהיג היא שקיים דמיון בין החנוכייה והמזוזה (הנחה שנידונה בהרחבה בשיעורנו משבוע שעבר בדברי התוספות בסוכה מו ע"א), ועל כן כשם שבית הכנסת פטור ממצוות מזוזה (לפי דעות רבות) משום שאינו מקום מגורים כך גם אין להדליק חנוכייה בבית כנסת ובוודאי אין לברך על הדלקה זו. תשובתו של המנהיג מעוררת שתי גישות שונות שיבוארו בהמשך השיעור.

מדברי המנהיג ניתן להסיק כי אנו מדליקים נרות חנוכה בבית הכנסת, המכונה "מקדש מעט" (על פי יחזקאל י"א, טז), כהקבלה להדלקת המנורה במקדש. אמנם למעשה שונה ההדלקה בבית הכנסת במהותה ממצוות ההדלקה בבית המקדש, אולם היא נעשית כזכר להדלקה שבמקדש.

סברה זו, שהדלקת נרות חנוכה היא המשכה של הדלקת הנרות במקדש, מובאת בדבריהם של ראשונים נוספים בהקשרים שונים. המקור הראשוני לכך הוא דברי רמב"ן בפרשת בהעלותך, המביא מדרש המספר על דו-שיח בין הקב"ה ובין אהרן. המדרש מספר כי כאשר ראה אהרן את קרבנות הנשיאים (שעליהם מספרת התורה בפרשת נשא) חלשה דעתו והקב"ה ניחמו בהדלקת נרות המנורה, שאינה רק מצווה יום יומית אלא אף מצווה שיהיה כרוך בה נס שייזכר לדורות. מדרש זה מקשר בעליל בין הדלקת הנרות במקדש ובין הדלקת נרות חנוכה.

הביטוי ההלכתי הראשון של השוואה זו מופיע בדברי בעל המאור על הגמרא במסכת שבת דף כא ע"א האוסרת שימוש בנרות חנוכה או הנאה מאורם. שמואל מקשה על דין זה (שם כב ע"א): "וכי נר קדושה יש בה?", ובהמשך מנסה הגמרא להסביר איסור זה למרות ההנחה שאכן אין לנרות חנוכה כל קדושה. בעל המאור מציע שהאיסור העקרוני על השימוש בנרות (שהנו איסור מקיף למדיי) אכן נובע מקדושתם, הנובעת מדמיון החנוכייה למנורת המקדש, שהייתה מוגדרת כהקדש. האיסור הגורף על השימוש באור נרות החנוכה נובע, אם כן, לדעת בעל המאור, מהיותם מעין הנרות שהודלקו במקדש. למעשה אנו אכן מציינים תפישה זה באמרנו "הנרות הללו קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם", אמירה המנמקת את איסור ההנאה מנרות חנוכה בקדושתם, שאינה יכולה לנבוע אלא מההיקש למנורת המקדש.

נפקא מינה נוספת להקבלה זו מופיעה בהשגת הראב"ד על הרמב"ם בהלכות ברכות. הרמב"ם דן בשני סוגים של ברכות המצווה: ברכות הפותחות ב"על" (למשל: על אכילת מצה, על מקרא מגילה וכו') וברכות הפותחות ב"ל" (למשל: לשמוע קול שופר, לישב בסוכה וכו'). הראב"ד מציין כי הברכה על הדלקת נרות חנוכה שייכת לסוג השני (להדליק נר של חנוכה) משום שכזה היה נוסח הברכה על הדלקת מנורת המקדש. הרצון לדמות את הדלקת נרות החנוכה להדלקת המנורה במקדש מבטא את הנטייה לראות בנרות חנוכה המשך ישיר של הדלקת מנורת המקדש.

ביטוי שלישי לתפישה זו מצוי בדיון בגמרא (שבת כג ע"ב - כד ע"א) באשר למהות המצווה: "הדלקה עושה מצווה או הנחה עושה מצווה" - האם המצווה היא להדליק את הנרות, או שמא המצווה היא להניחם במקום שיתקיים בו פרסום הנס? הגמרא מעלה כמה נפקא מינות לשאלה זו: מה הדין אם קטן הדליק את המנורה וגדול הניח אותה? האם נוסח הברכה הוא "להדליק" או "להניח"? בפירושו למחלוקת זו טוען רש"י כי הדעה הסבורה שהדלקה עושה מצווה לומדת זאת ממנורת המקדש, שביחס אליה ברור שהמצווה הייתה עצם ההדלקה.

מעניין הדבר שאחד מן האחרונים - האבני נזר - הבין כי ההקבלה למקדש מחייבת מסקנה הפוכה לגמרי, וכי דווקא מאן דאמר הנחה עושה מצווה הוא שמבסס את דבריו על הדלקת המנורה במקדש: הרמב"ם פוסק כי ההדלקה במקדש יכולה להיעשות גם על ידי מי שאינו כוהן; אם כן - טוען האבני נזר - המצווה אינה ההדלקה, שאינה מבוצעת על ידי הכוהנים (המצווה המוטלת על הכוהנים במנורה היא ההטבה - ניקוי הנרות והכנתם להדלקה), ומכיוון שההדלקה לא היוותה את עיקר המצווה במנורת המקדש כך גם אין לומר שההדלקה היא העיקר בנרות חנוכה ויש להתמקד בהיבטים הסביבתיים של המצווה - בהנחת הנרות במקום המתאים.

רש"י והאבני נזר (המתבסס על הבנתו ברמב"ם) מגיעים אפוא למסקנות שונות מנקודת מוצא דומה - שנרות חנוכה הם מעין המשך של הדלקת הנרות במקדש.

המנהיג מנסה לבסס את המנהג להדליק נרות בבית הכנסת על היקש זה בין נרות חנוכה לנרות המקדש. אם צודק הוא בהנחה זו, נוכל ללמוד היכן יש למקם את החנוכייה בבית הכנסת ממיקום המנורה במקדש. קיימת מחלוקת גדולה באשר למיקומה של החנוכייה בבית הכנסת. מכיוון שהמיקום הקלסי של החנוכייה (ליד הדלת) אינו רלוונטי כאן, שהרי רוב המתפללים נמצאים בתוך בית הכנסת ולא בכניסה, יש למצוא מיקום חלופי. והנה, השולחן ערוך (אורח חיים סימן תרע"א) מביא את המנהג להניח את החנוכייה בדרום בית הכנסת כשהיא מונחת מדרום לצפון, ומעיר על כך הט"ז כי טעם המנהג הוא שזה מיקומה של המנורה במקדש.

לסיום:

האבני נזר פותח דיון נוסף הנוגע לדיוננו: האם יש צורך להדליק דווקא חנוכייה - מנורת חנוכה - או שמא די בהדלקת מספר הנרות הדרוש באותו לילה? לדעתו יש להדליק דווקא חנוכייה בגלל הדמיון שבין נרות החנוכה ונרות המקדש - כשם שההדלקה במקדש נעשתה במנורה, כך צריכה גם הדלקת נרות החנוכה להיעשות במנורה.