החסידים בתרומתם לעולם ההלכה

  • הרב אליקים קרומביין

בשוך המאבק

ברצוני להעלות כאן מוטיב חדש בגלגולי המחלוקת הגדולה. כל העיון שלנו עד כאן עמד בסימן "המפץ" של שנת תקל"ב. לאורך עשרות שנים לא שקטו הרוחות באופן משמעותי, אבל זמנים רגועים יותר הגיעו בסופו של דבר. במשך הזמן חלה התקרבות הדדית בין הניצים. בלי לחצות את הקווים, גילו הצדדים שהם מכירים בתרומתו של היריב.

הפוסק הנודע, הרב יחיאל מיכל אפשטיין, בעל 'ערוך השולחן', ביקר בזמנו בעיירה ליובאוויטש, ובה הכיר את אדמו"ר חב"ד השלישי, הרב מנחם מנדל, שהתפרסם לאחר מכן בכינוי 'צמח צדק' על שם חיבורו ההלכתי.

באחד ממפגשיהם סיפר האדמו"ר לרב אפשטיין על הרהורי לב, שבהם הוא שיתף רק מתי מספר, ביניהם קודמיו בהנהגת חב"ד – ר' שניאור זלמן ובנו ר' דוב בער. השניים, טען ר' מנדלי, קיבלו את דבריו בהסכמה.

תוכן הדברים היה הכרת הטוב לגאון מווילנה. לדבריו, אלמלא המחלוקת החריפה:

היה באמת יסוד ומקום לדאוג ולחוש, כי השיטה החדשה... תוליך אותנו לאט לאט, צער אחר צעד, הלאה מעבר הגבול הנועד להמסורה התורנית והציוויית... כי על פי כח ההתלהבות ורוממות הנפש וגובה הרוח במהלך השיטה החדשה... סוף סוף תהיה התורה התלמודית נכווית מלהט אשהּ של הקבלה... והמצוות המעשיות תשפלנה בערכן לפני התרגשות הלוהטת מסודות הכוונות... ותהי אפוא המחלוקת לנו כתריס בפני הפורענות וכגדר ברזל בפני זרם מים שוטף.

הדברים הללו הובאו על ידי בנו של ה'ערוך שולחן', ר' ברוך אפשטיין, בספר זיכרונותיו 'מקור ברוך'.[1]

להודאה המפתיעה יש גם המשך, מפתיע לא פחות. ה'צמח צדק' הוסיף באותו מעמד שחיבורו ההלכתי של ר' שניאור זלמן 'שולחן ערוך הרב' הנמנה על החשובים בספרי הפסיקה, נוצר "רק לרגלי המחלוקת... כדי לקרב ביותר את לבות אנשי שלומנו לאורח חיים על פי תורת ההלכה... ואלמלא באה המחלוקת רק בשביל שנזכה באלה הספרים – דיינו."

אנו למדים כאן על מבט חדש, הצף ועולה אחרי שוך חמת המאבק המקורי, כאשר גאון ליטאי ומנהיג חסידי כבר יכולים להיפגש יחד ולשוחח בנחת, להתייעץ ולהחליף דעות. באווירה הזו מודה האדמו"ר שמחאת המתנגדים לא הייתה נטולת יסוד, ונוח לה שנבראה משלא נבראה. המאבק היה בעצם מתנה לחסידות. הוא אילץ אותה לחרוק שיניים ולשמור על גבולות שאחרת היו נפרצים, פריצה שעלולה הייתה להמיט עליה, ואולי על היהדות כולה, אסון.

מכאן נפנה לצד השני של המתרס, ונראה כיצד פרספקטיבה של שנים השפיעה על תפישת הפרשה גם מן הכיוון המתנגדי. נשמע עתה דבר מדהים שסיפר הגרי"ד סולובייצ'יק. הדברים לקוחים מתוך תקציר של נאום שנשא הרב בשנת תשכ"ט לרגל י"ט כסלו, תאריך שחרורו של האדמו"ר החב"די הראשון מן הכלא הרוסי והנחוג בקרב חסידיו כ"ראש השנה לחסידות". ואלה דברי הרב:

בבית וולוז'ין מקובל המעשה הבא. כשהתחילה המחלוקת על החסידות, נסעו אדמו"ר הזקן ורבי לוי יצחק מברדיטשוב לווילנא לדבר עם הגר"א... אדמו"ר הזקן ורבי לוי יצחק התחילו לעלות במדרגות לחדר הגר"א, אבל מיד כשהרגיש שמישהו רוצה להיכנס, סגר את הדלת ולא נתן להם להיכנס. הסיבה לכך הייתה, שכאשר הגר"א ראה את תואר פני אדמו"ר הזקן "און ווי שיין ס'איז געווען, און וואס פאר א כוח המושך האט עס געהאט" ( = וכמה יפה שהוא היה, ואיזה כוח משיכה שהיה לו), חשש שאם אדמו"ר הזקן ייכנס אליו וידבר אתו, ינצח אותו ויעשה אותו חסיד עד שלבסוף יילכו שניהם יחד להפיץ חסידות. ולכן ברח דרך החלון...[2]

הסיפור מבוסס כמובן על אירוע אמיתי – סירובו של הגר"א להידבר עם מנהיגי החסידים שהגיעו אליו לווילנה. עם זאת, הוא אינו היסטורי,[3] ולדעתי גם אינו מתכוון להיות כזה. ההנחות שעליהן הוא מבוסס – שהגר"א היה עלול להיות מושפע ממראה חיצוני וכריזמה אישית עד כדי שינוי כל השקפת עולמו – אינן מתיישבות, בלשון המעטה, עם שום דבר הידוע לנו על הגאון מווילנה. אני מניח שגם הרב התכוון למסור סיפור שהיה מקובל בחוגי וולוז'ין שהוא הכיר, המשקף את שינוי הרוחות שחל במעוז ההוא של מורשת הגר"א. לאחר שעברה תקופת הזעזוע הראשונית היו מוכנים גדולי וולוז'ין להודות בכוחה של החסידות, ובגדולת מנהיגיה. סירובו של הגר"א לפגוש בגדולי התנועה יתואר מעתה לא כעלבון, אלא כסוג של מחמאה.

אומנם, תשומת לב ל'סאב-טקסט' של הסיפור עשויה לגלות בו מסר ביקורתי סמוי, אליו כנראה התכוונו אנשי "בית וולוז'ין" (גם אם הרב סולובייצ'יק עצמו כאן מתעלם ממנו). השפעתה של החסידות עוברת דרך רושם חיצוני והליכה אחר הנהגה כריזמטית, ערכים שהם זרים לחלוטין לאתוס הליטאי.[4] מספרי הסיפור על כורחם מחמיאים לחסידים על יכולתם לנצל אמצעים אלה, שבזכותם הצליחו לעיתים לחדור את השריון העבה ביותר של מתנגדיהם. בכל אופן, עצם הנכונות לומר דברי שבח על הדמויות החסידיות על חשבון כבודו של הגר"א, מעידה שהעמדה הליטאית התרככה מאוד במשך הזמן.

בשולי העניין אפשר להוסיף: הסיפור הפנטסטי הזה הוא לגמרי בלתי-אופייני בעולמם של הליטאים. ההזדקקות לסגנון המזכיר את סוגת הסיפור החסידי, המעביר מסר ללא מחויבות ממש לעובדות, יכולה בעצמה להיחשב כמחווה למחנה שכנגד.

כמה ביטויים וכמה גוונים להתקרבות הזו, וחלקם יעלו לעיון בהמשך הסדרה. נפתח במספר השלכות והשפעות של ה'סטיות' החסידיות, שתרמו את תרומתן במסגרת ההלכה ולימוד התורה. אף על פי שמעשיהם החריגים הצטיירו בעיני הגר"א כפריצת גדרות ההלכה, ברור שלפחות חלק מחידושי החסידים יכלו להתפרש לא כפריצה, אלא כהרחבת אותן גדרות. אכן, אפשר שגם לאלה היה הגר"א מתנגד; אך עם זאת דומה שאפילו עיניים מתנגדיות עשויות להעריך את החידושים האלה בתור העשרת התורה והשיח ההלכתי.

תפילין של רבנו תם

נתבונן, ראשית, בדוגמה מעולם הפסיקה. בחסידות, הצדיקים היו מחדשים הכרעות בשאלות הלכתיות, לעיתים קרובות, בהשפעת הקבלה. למשל, ידועה מחלוקת הראשונים בעניין סדר הפרשיות בתפילין. המנהג הנפוץ בעם ישראל הוא כפי שיטת רש"י והרמב"ם, שיש לסדר את הפרשיות לפי קדימות הופעתם בתורה: קדש, והיה כי יביאך, שמע, והיה אם שמוע. לדעת רבנו תם, יש להחליף את "שמע" עם "והיה אם שמוע", כך ששתי הפרשיות האמצעיות מתחילות ב"והיה". מנהג העולם הוא כרש"י, וכן כתוב בשולחן ערוך (אורח חיים סימן לד, א).

השולחן ערוך מוסיף וממליץ ל"ירא שמים" לצאת ידי שתי הדעות ולהניח שני זוגות תפילין (שם סעיף ב). אולם, בסעיף הבא הוא מסייג זאת, ואומר ש"לא יעשה כן אלא מי שמוחזק ומפורסם בחסידות". האחרונים מסבירים שכיוון שהעולם נוהג כרש"י, הרי שמי שמחמיר בעניין זה חשוד ביוהרא, אלא אם כן מדובר באדם שרגיל להחמיר בכל דבר. להלכה, אם כן, החשש מפני השחתת המידות גובר על הרצון להחמיר ולנסות לקיים את מצווה מדאורייתא לכל הדעות.

החסידים שינו את המצב הזה. בזוהר מודגשת מעלתם של התפילין לפי הסדר של רבנו תם: "בעלמא דאתי," כלומר במציאות האידיאלית של העולם הבא, "הויות באמצע" (תיקוני זוהר חדש, חלק ב סט ע"ב). מכיוון שההישמעות להנחיות ספרות הקבלה הפכה אצל החסידים לערך כללי המתאים לכל ירא שמים, התפשטה ההוראה שמן הראוי להניח גם תפילין של רבנו תם. למעשה, דברי ר' יוסף קארו בסעיף ב התקבלו על ידם, תוך דחייה של סעיף ג.

הגר"א בביאורו לשולחן ערוך פוסק בבירור שהלכה כרש"י, והוא עצמו נהג להניח רק זוג אחד של תפילין. תלמידו, ר' חיים מוולוז'ין, שאלו מדוע אין רבנו מניח תפילין של רבנו תם? בתשובתו הצביע הגר"א על כך שמלבד מחלוקת רש"י ורבנו תם, ישנם כמה וכמה ספקות שנחלקו בהם הפוסקים בעניין התפילין. אם באנו להבטיח שנקיים מצוות תפילין לפי כל השיטות, אין די בהנחת תפילין של רבנו תם, אלא נצטרך להניח ששים וארבעה זוגות. הגר"א המשיך למנות את כל העניינים וכל דעות הפוסקים שיצטרך החושש לדאוג להם, אחרת תמיד יהיה מחבר כלשהו שלדעתו לא יצאנו ידי חובתנו.[5] אולם החסידים דחו את הטענה. האדמו"ר שלום פרלוב מקידנוב כתב כי אין בכוחנו לצאת ידי כל הפוסקים, אבל תפילין של "הויות באמצע" מהוות הנחיה של הזוהר והמקובלים, ועל כן יש להניחן (משמרת שלום, עמ' 21).[6]

מה עומד מאחורי השינוי הזה שנהגו בו החסידים? ברור שבסוגיה זו ישנה השפעה, ביודעין, מעמדת הקבלה; אך נראה שהיכולת להגמיש ולגוון את מעשה המצווה מעורה במידה לא קטנה בגישה המרחיבה לגבי עולם עבודת ה' בכלל. ההלכה הצרופה היא, בעיני החסידים, רק אפיק אחד של עבודת ה', כאשר עבודת הקודש דורשת במיטבה גם הזדקקות למישורי קיום אחרים. לדידם, הזדקקות זו מצריכה, לפעמים, הרפיה של ההיצמדות להלכה ולמנגנוני ההכרעה המקובלים. במקרה זה, למשל, האדמו"ר מקידונוב כותב (שם) שבאמת ההלכה היא כרש"י, והנחת תפילין לפי שיטת ר"ת היא מומלצת, בבחינת הידור מצווה. זו הסתכלות חדשה לגמרי על מחלוקת הלכתית. הרי לדעת רש"י, הנחת תפילין בסדר לא נכון הוא משוללת כל ערך; ומנגד, לדעת רבנו תם, "הויות באמצע" אינו הידור, אלא הדרך היחידה לקיים את המצווה. ההסתכלות החסידית רואה את הטעם ואת החיוב שבשיטה הדחויה, היא מעוניינת ברווח הרעיוני והרוחני שבה, ועל כן מסרבת לוותר עליה. אפילו אם הנחנו תפילין של רש"י, אנחנו יכולים גם להרוויח את התועלת שבשיטה האחרת. 

בכל מקרה, התוצאה היא ששיטה הלכתית של ראשונים מרכזיים, שהייתה עלולה להיעלם לחלוטין מן האופק הממשי, קיבלה חיות חדשה בזכות החסידים שהיו מוכנים 'לגאול' שיטה זו מן הספרים והמקורות, לחלץ אותה ממגדל השן העיוני, ולהמליץ עליה כהנחיה מעשית לכולם.

תורת הסוד כ'נשמת' ההלכה

 בעניין תפילין של רבנו תם, הקבלה תפקדה למעשה כערוץ בפני עצמו. כולם מודים שההלכה היא כרש"י, ואף על פי כן יש לצאת גם ידי תורת הסוד, המחליפה את הסדר. הישענות דומה על הקבלה הפגינו החסידים בהקפדתם על טבילה במקווה לצורך תפילה. נוהג זה מקורו בדברי האר"י,[7] ואילו מצד ההלכה סוברים כל הפוסקים שחובה כזו אינה קיימת למעשה. התקנה הקדומה בעניין זה התבטלה כאשר הציבור לא עמד בה.[8]

ואולם ישנה תפישה חסידית אחרת, שהתפתחה בהמשך.  ההשפעה הקבלית אינה עומדת בפני עצמה, אלא מעורה ושזורה בגופה של הלכה. תפישה כזו עולה אצל אחד מגדולי האדמו"רים בסוף המאה התשע עשרה, רבי אברהם בורנשטיין מוסכטשוב. דבריו נכתבו בהקשר של הדיון סביב הנחת תפילין בחול המועד. הדבר נאסר בספר הזוהר, ואילו מנהג האשכנזים הוא להניחם, וכן פסק הרמ"א.[9] רבי אברהם, שהיה פוסק בעל שיעור קומה וגם למדן פורה במיוחד, כתב כדלהלן:

גם ידוע כי חכמת הקבלה נקראת נשמת התורה המתפשטת בתוך הלכות תורה שבעל פה שהם גופי תורה. וכמו שכל כחות נשמה נראים באברי הגוף כן נראים פנימיות טעמי המצות שבזוהר בתוך התורה הנגלית. ובעל כורחין מאחר שהזוהר פסק דחול המועד לאו זמן תפילין מחויב להתברר זה מתוך סוגיית הש"ס.    (שו"ת אבני נזר חלק אורח חיים סימן ב).

מכאן פונה האדמו"ר לבירור הלכתי, כדי להוכיח מתוך הש"ס כדעת הזוהר. עמדתם של בעלי הסוד במקרה זה דרבנה נקיטת עמדה על יסוד מקורות הלכתיים מובהקים.

ההתבוננות בהלכותיהם של החסידים מראה, שאת מה שאומר ה"אבני נזר" במקרה המסוים הזה, ניתן להכליל. יש מעבר מן התחשבות בקבלה אל יצירת סגנון הלכתי חדש. ההשפעה ה'חיצונית' של תורת הסוד הביאה בסופו של דבר למין חדשנות הלכתית מיוחדת, המעודדת חרישת תלם עצמאי. דרכים עצמאיות אלו מנומקות בכלים הלכתיים מוכרים.

כאן החסידות דווקא משיקה לקו אופי שהיה יקר בעיני הגר"א. גם הוא היה דעתן, ולא נרתע מנקיטה עמדות הלכתיות עצמאיות שסתרו את המנהג המקובל. את המידה הזו הוא אף השריש בתלמידיו. כך כתב ר' חיים מוולוז'ין אל רב מסוים, שלהערכתו נרתע מלהעמיד את הדין לפי דעתו כדי להתחשב בכבודו של רב אחר:

אמנם בתורה דכתיב בה אמת הלא בלתי אל האמת עינינו. וקרא נמי אקדמי' כדכתיב האמת והשלום אהבו...וכבר הוזהרתי בזה מפי מורי קדוש ישראל רבינו הגדול הגאון החסיד מוהר"א נ"ע מווילנא. שלא לישא פנים בהוראה...    (חוט המשלש א, ט).

למדנותו של ה'אבני נזר'

נדגים את תופעת הגיוון הלמדני החסידי באמצעות יצירתו של הגאון הנזכר, ר' אברהם מסוכטשוב. אחד מחשובי למדני דורנו, הרב שבתאי רפפורט, שהושפע מאוד מגישתו של ה'אבני נזר', סיכם את העיקרון הלמדני שבו דגל האדמו"ר: "שלימוד התורה עניינו להראות את האחדות וההפשטה שבתורה, כך שהאמת אינה שייכת לתחום דיון אחד, אלא היא מבריחה (-מלשון בריח) את כל תחומי הדיון וההסתכלות מן הקצה אל הקצה".[10]

דוגמה לעיקרון זה של "הברחה מן הקצה אל הקצה" הוא חידושו של ה"אבני נזר" בעניין יישוב ארץ ישראל: כדי לקיים מצוות זו, חייבים להתפרנס דווקא מהארץ וכלכלתה, ולא להיתמך על ידי תרומות מחוץ לארץ.[11] מקורו של עיקרון זה הוא... הלכות קרבן פסח!

המשנה בפסחים (פז ע"א) קובעת שהאדון יכול למנוע את עבדו מלאכול בקרבן פסח של אדם אחר. מה יסודה של זכות זו? האדמו"ר יוצא מתוך הנחה שתכלית קרבן פסח היא לקבוע את היותם של ישראל עבדים לקדוש ברוך הוא, שנאמר "ועבדת את העבודה הזאת":

אך הענין, דעבד מזונותיו משל רבו... וכשהיו עבדים במצרים היו מזונותיהם משל מצרים. וכשיצאו ונעשו עבדי ד' אכלו פסח משלחן גבוה וזה עבודה. שאכילת הפסח משלחן גבוה מורה שהם עבדי ד' ועל כן במה שראוי לאכילה בשעת זריקה והוזמנו לשלחן גבוה די. וכן לשון זוה"ק "דאתדכי למיכל על פתורא דאבוהון"

הרב קובע כאן שהיותו של האדם עבד לקב"ה נקבעת בכך שהוא סמוך על שולחנו, ותוצאה זו מושגת על ידי הפסח. לדעתו, דבר זה מסביר את ההלכה האומרת כי אדם שהיה ראוי לאכילת הפסח בשעת הקרבת הקרבן, אך בפועל הנסיבות הביאו לכך שלא אכל ממנו, יצא ידי חובה. הזוהר מבטא את הרעיון הזה: "שנטהר לאכול על שולחן אביו", גם אם אינו אוכל ממש.

מעיקרון זה לומד המשיב כמה דינים, וביניהם גם את ההלכה שלפנינו:

דהנה ישיבת ישראל בארץ ישראל הוא כי ישראל הם חלק ד' ולא נמסרו ביד שום שר... וכן ארץ ישראל לא נמסר לשליח כדכתיב עיני ד' אלקיך בה... וצוה הקדוש ברוך הוא שישבו ישראל בארץ ישראל שאם יהי' בחו"ל ע"כ יהי' פרנסתם באמצעות שר הארץ. וע"כ אמרו חכז"ל "הדר בחו"ל כאלו עובד ע"ז" וזה ידוע... מעתה אם ידור אדם בארץ ישראל ואין לו שם שום מצב פרנסה רק הנשלח לו מחו"ל ועדיין השפעת מזונותיו ע"י השר שמחו"ל, מה זו ישיבת ארץ ישראל?! וזה נ"ל טעם הגדולים שלא נסעו לארץ ישראל.

לדבריו, גדולי ישראל נמנעו מלעלות לארץ משום שבימיהם לא היתה אפשרות לחיות אם לא באמצעות תרומות מחוץ לארץ. מצב כזה היה מחטיא את כל מהותה של המצווה.

ההנחה שבבסיס דרכו זו של ר' אברהם היא הבנה ייחודית ברעיון אחדותה של כל התורה. בעלי התוספות, כידוע, פעלו לפי אותה הנחה ברובד הגלוי והטקסטואלי. האבני נזר תופש את האחדות הזו כעניין מופשט ועיוני, מקור בלתי-נדלה לחידושי תורה. לא רק תחומי ההלכה השונים כלולים באחדות זו, אלא אף המחשבה והסוד. אין מדובר כאן בהקבלות נאות כחומר לדרשנות בעלמא, אלא "עמוד שדרה מוצק שאדני ההלכה מושתתים עליה".[12]

תורת האבני נזר היא ציון דרך בגישה החסידית באשר לקשר בין תורת הסוד לתורה הנגלית. היחס ביניהם מחולל הפריה מחשבתית, וזו שבה ומולידה הסתכלות הלכתית חדשה המתבטאת בסגנון מיוחד של למדנות.

 



[1]   כרך ג, עמ' תריט.

[2]   הדברים הופיעו בעיתון הצופה, יג כסלו תשס"ח, עמ' 11.

[3]   פרט אחד שבו הוא בוודאי לא עובדתי – לפי הידוע לנו ממקורות בני הזמן, השותף לניסיון ההידברות של ר' שניאור זלמן היה ר' מנחם מנדל מוויטבסק ולא ר' לוי יצחק מברדיטשוב.

[4]   על כל פנים, כך היה הדבר אצל הליטאים עד הדור האחרון.

 

[5]   הדברים נשמעו מפי ר' חיים על ידי ר' ישראל משקלוב, והובאו ב"כתר ראש", אוסף שמועות שנרשמו על ידי הרב אשר הכהן, תלמיד ר"ח מוולוז'ין.

[6]   הרב פרלוב היה דמות ידועה וחשובה בעולם התורה והחסידות בתחילת המאה העשרים. ספרו 'משמרת שלום' כולל פסקי הלכה לפי סדר השולחן ערוך 'אורח חיים'. מעבר לערכו הלמדני, הספר מתייחד בליקוט והנמקת מנהגי החסידים והוראות האדמו"רים. יש לציין שהספר זכה להסכמותיהם של כמה גדולים ליטאיים: ר' חיים מבריסק, רי"מ אפשטיין בעל 'ערוך השולחן', ור' אליהו חיים מייזל.

 

[7]   "אין דבר יותר מוכרח וצריך אל האדם לענין ההשגה כמו הטבילה שצריך שיהיה טהור בכל עת" – דברי האר"י שנמסרו על ידי הר"י סגיס תלמידו (שער רוח הקודש לר' חיים ויטל יא ע"ב).

[8]   ראה משנה תורה, הלכות תפילה פרק ד, הלכות ד-ה.

[9]   בפרק ההלכתי של סדרה זו, הבאנו את דעת הגר"א בעניין זה – שאין להניח. בעקבות דעת הגר"א, לא הפכה שאלה זו לנקודת מחלוקת בין המתנגדים והחסידים.

[10]  "חידוש תורה מהו", בתוך קובץ שפתי כהן, תש"ס, עמ' 14. גם הדוגמה שנביא כאן היא על פי דברי הרב רפפורט שם.

[11]  שו"ת אבני נזר יורה דעה תנד.

[12] קובץ שפתי כהן שם עמ' 24.